תפריט עמוד

אנטארקטיקה: המקום שבו הטבע שולט

אנטארקטיקה היא, במובנים רבים, היעד האחרון עבור חובבי הטבע. שם אפשר לחוש את הטבע במלוא עוצמתו. בידודה של אנטארקטיקה וריחוקה היחסי מנתיבי הציידים ומהפיתוח שמרו אותה נקייה יחסית ואת עולם החי שלה מוגן, אבל לא לעולם חוסן: ציידי הלווייתנים עשו שמות בלווייתני הענק, והחור באוזון מאיים על קרחוניה של אנטארקטיקה. בינתיים, אפשר ומומלץ ליהנות ממנה.

אנטארקטיקה מרוחקת, מופלאה, כולה אומרת לובן והדר, אך עם זאת היא אכזרית וקשוחה. כ-99.6% משטחה מכוסים קרח, היא הקרה ביותר מכל היבשות, הצחיחה ביותר, ועוצמת הרוח בה חזקה מכל שאר היבשות. תכונות אלו חסמו את הדרך אליה מאות בשנים, וגרמו לכך שזו היבשת האחרונה שנכבשה על ידי בני האדם, היבשת האחרונה שבה מגלי הארצות הניפו בגאווה את דגליהם. בעולם שבו אין כמעט מקומות שטרם נכבשו, טיול לאנטארקטיקה מצליח להעניק את אותה תחושה של ארץ לא נודעת.


בסירת זודיאק אל הקרחון | צילום: מולה יפה, אקספלור טיולים בעולם

הנופים האופייניים לאנטארקטיקה הם קרחוני ענק, הרים שפסגותיהם מתנשאות לגובה של יותר מ-3000 מ', וקרח בעובי של קילומטרים – כ-90 אחוזים מכלל הקרח בעולם מצוי באנטארקטיקה. למרות התנאים הקשים, ואולי דווקא בגללם, המטיילים המגיעים לכן עוברים חוויה מרתקת של נגיעה בעולם בלתי נודע. גם כשמגיעים בספינת טיולים נוחה ומצוידת היטב, מרגישים קטנים אל מול עצמתו של הטבע. שיטוט בין קרחונים עוצרי נשימה, בקרבת לווייתנים, כלבי ים ופילי ים, מבהיר למטייל שהוא רק אורח בביתו של הטבע.

יבשת של כולם ושל אף אחד
אנטארקטיקה שייכת לכולם, ולא שייכת לאף אחד, כך נקבע באמנה בינלאומית מ-1959, שעליה חתומות 45 מדינות. על פי האמנה, פעילות צבאית אסורה ביבשת אנטארקטיקה, ולאף מדינה לא יכולות להיות דרישות טריטוריאליות בנוגע אליה. אין לה ממשלה מקומית וניהול הקוטב הדרומי מאורגן דרך המסגרת החוקית של "הברית האנטארקטית".


שיחת פינגווינים. המטיילים מתחייבים לא להפריע לעולם החי | צילום: גילי חסקין

אמנת אנטארקטיקה מאפשרת רק לאניות קטנות יחסית, הנושאות עמן לא יותר ממאה נוסעים, לעגון ביבשת הלבנה. המבקרים מצדם מחויבים, לפי אותה אמנה, לשמירה מרבית של הסדר ולפגיעה מינימלית בעולם החי. הסיור באנטארקטיקה מתקיים בעונת הקיץ של חצי הכדור הדרומי, ומתמקד בחופי היבשת ובאיונים שמסביבה. למטיילים מצפה חוויה מצמררת של נופים מרהיבים ועולם חי עשיר ומגוון.

מרבית המטיילים מגיעים באוניות היוצאות מדרום אמריקה – אושואייה שבדרום ארגנטינה, והדרך כוללת שיט ארוך בים לא. אפשר לראות את השיט הזה כרע הכרחי, מס שצריך לשלם עבור ההגעה ליבשת הנכספת, ואפשר לראות בו מטרה בפני עצמה – חלק מהחוויה, ההולכת ונבנית. מבעד חלון הספינה (הקור העז מבריח את האמיצים שהעזו לעלות לסיפון בחזרה ללובי המחומם) נשקפים יסעורי כף דואים על גלי האוויר, בסמוך להם מסתחררים יסעורים כחולים, אלבטרוס שחור גבות מרשים בדאייתו. קריאה במערכת הכריזה מפנה את תשומת הלב ללווייתן גדול סנפיר, הנווד המרשים מבין הלווייתנים. ככל שמדרימים גושי הקרח הולכים ורבים, הולכים וגדלים. על כמה מהם יושבים פינגווינים הנראים כמפליגים לשום מקום. וכל זה, כאמור, עוד לפני שמגיעים ליעד.


מושבת פינגווינים. בני הזוג שותפים מלאים בדאגה לצאצאים | צילום: מולה יפה, אקספלור טיולים בעולם

לטפס על קרחון
באחד הימים אחר הצהרים הגענו לבראון בלאף (Browne Bluff). התרגולת רגילה: אנחנו לובשים בגדי חוף, מגפיים וחגורת הצלה ויורדים לסירות הזודיאק דרך גשר מיטלטל. עוצרים למרגלות סלע ענק, בקצה של קלדרה ענקית. ההרים מסביב הם שרידיו של לוע געשי, שקוטרו יותר מעשרים ק"מ. קרני השמש מבליטות את גווני הסלעים החומים-צהבהבים ואת הקרחונים שמסביב.

פסענו במעלה המורנה הקרחית, הסחף שהותיר אחריו הקרחון, בעלייה תלולה להפליא. מכל זווית נשקף נוף רחב של המפרץ הנהדר, הקרחונים שצפו במימיו והרי הגעש שברקע. מראש המורנה נשקף נוף מופלא של הקרחון: משטח לבן ענק, מחורץ להפליא, שפלגים קטנים זרמו מעליו. הקרחון היה מכוסה בשלג, והלכנו על גבו בנוחות יחסית, נתקלים מעת לעת בסדקים עמוקים, שצבעם כחול מאיים ועומקם כמה עשרות מטרים. פה ושם גדלים בשלג צמחים זעירים שצובעים אותו בכתמים ירוקים או אדמדמים.


גב אל גב. העולם כאן שייך לבעלי החיים, האדם הוא רק אורח |
צילום: מולה יפה, אקספלור טיולים בעולם

חזרה לזודיאק לסיבוב נוסף במימי המפרץ. הקרחונים בהקו על רקע השמים הכחולים, פינגווינים רצים על הקרחונים, מתבוננים בנו בסקרנות, או קופצים אל המים ועולים מהם בזריזות מפתיעה. אנו סובבים גוש קרח נוסף ואופק מתמלא לפתע ביסעורי כף. אני סופר: 6, 7, 8, 12 יסעורים.

בערב השמים התבהרו לחלוטין, ומולנו צפו מגדלי ענק שנראו כעוגות קצפת עצומות. המים חצבו בהם מגדלים ומערות, ולתוך הכוכים נכנסו יסעורי שלג. רצועה כחולה דקה סובבה את הקרחון הצחור ותכלת השמים מעל.


קפיצת ראש מהקרחון אל הים | צילום: מולה יפה, אקספלור טיולים בעולם

בחצי האי פלמר הנוף משתנה. האור מאיר על ההרים בזווית שונה, מעניק להם מראה אחר. עוד הר מחודד שפסגתו עוטה קרח, עוד קרחון ענק שפסים כחולים חרוצים לאורכו, עוד רסס קרח שמכסה את המים בגוון של קרם. קרחונים ימיים שטוחים, קרחונים יבשתיים הנראים כמגדלים. אנחנו מפליגים צפונה. הפעם היבשת מימין, האיים משמאל. בתווך, מים שקטים, חלקים כמראה. השעה כבר עשר וחצי בלילה והשמש שולחת קרניים אלכסוניות של אור רך, שתופר לעננים שוליים מוזהבים. אני עולה לסיפון העליון, רוח קרה צורבת את פני, מנסה למצות כמה שיותר מהיום היפה הזה, שאין רבים כמותו.

פינגווינים, שחפים וכלבי ים
איי שטלנד. במפרץ חצי הירח (Half Moon Bay) מזג האוויר לא מזהיר, אבל סביר. מורדות ההרים המושלגים סוגרים על המפרץ. לחופו של האי הטרשי מוטלת סירת עץ, שהיתה שייכת מן הסתם למגלי ארצות או לציידים. על האוכף ממול, תחנת מחקר ארגנטינית – התנאים ההופכים את איי שטלנד ליעד מועדף על ספינות תיירים, יפים גם לתחנות מחקר המאוישות בדרך כלל רק בקיץ.


כלב יום אדלי רובץ בנחת על הסלעים | צילום: גילי חסקין

אנו מטפסים אל להקה של פינגוויני פס הסנטר. חלקם דוגרים, אחרים קוראים לבן הזוג להחלפת משמרת. הגוזלים מציצים מתחת להורה התורן ומיד בורחים חזרה פנימה מפני הקור. על סלע גדול מעלינו שחף דגר על שלושה גוזלים, שומר עליהם לא רק מחמסנים אלא גם מבני מינו. בצדו השני של המיצר, בוססנו שעה ארוכה בשלג עד שהגענו לקבוצה של כלבי ים מסוג וודל, שלמרבה האירוניה נקראים כך על שמו של צייד כלבי ים. שמונה או תשעה כלבי ים שכבו בשלג באפס מעשה. בים הם מהירים וחזקים, ביבשה הם עצלים ורובצים במקומם. מעת לעת אחד מהם התמתח, נפנף בסנפיריו, מתח את צווארו וחזר לנמנם.


פינגווינים מדדים בהליכה כמעט אנושית | צילום: גילי חסקין

במהלך הטיול שוב ושוב מצאתי את עצמי מתלבט. קשה להחליט לאן להסתכל קודם: אל המדרון המנוקד בפינגווינים שמדדים בהליכה כמעט אנושית, אל החמסנים שעפים מעל, אל כלבי הים הרובצים על החוף, אדישים למבקרים ולקור, אולי אל גושי הקרח הנהדרים המוארים בזוהר השמש.

באנטארקטיקה האדם הוא רק אורח. השחקנים האמיתיים הם רבבות הפינגווינים, הלווייתנים ואריות הים, כשעל התפאורה המדהימה הזאת מנצח הטבע הפראי. את הרחש התמידי של פעילות אנושית, שהפך לחלק בלתי נפרד מחיינו, מחליפה הדממה, שמופרעת רק על ידי קריאות פילי הים. הוא שאמרנו, טיול שהוא חווית טבע נטו.


המסע שלי לאנטארקטיקה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.