תפריט עמוד

אירלנד – סמואל בקט

אירלנד – סמואל בקט

סמואל בקט - סופר, משורר, מחזאי וחתן פרס נובל לספרות - הוא אחד האירים היותר גדולים. במלאת מאה שנים להולדתו, יהושע סובול משרטט קווים לדמותו.

ב־1938, שנה לאחר שהשתקע בפריז, משוטט סמואל בקט בלילה בדרום פריז, וערס שיכור נטפל אליו ודורש את כספו. בקט מתנגד, והערס דוקר אותו בחזהו בסכין. בקט מאושפז, והדוקר נתפס ונכלא. בקט בא לבקרו בכלא ושואל אותו למה בחר דווקא בו כקורבן מכל הולכי הרגל ברחוב. הדוקר עונה לו: "לא יודע". פרשני בקט מייחסים לתשובה הזאת את המשפט שבקט שם בפי הילד בסוף כל מערכה במחזה האבסורד "מחכים לגודו", בתשובה לשאלותיו של ולדימיר, שמבקש אחיזה באיזו ודאות. "לא יודע, אדוני", משיב הילד.
בקט, יליד פרבר של דבלין באירלנד, היה בן 32 בעת האירוע. לפי הרשומות, הוא נולד ב־13 במאי 1906. בקט עצמו עמד על כך שנולד ב־13 באפריל של אותה שנה. למה? כי 13 באפריל יצא ביום שישי, שהיה באותה השנה גם "יום שישי הטוב", יום השישי שלפני חג הפסחא, החג המרכזי של הנוצרים. התעקשותו של בקט על תאריך לידתו ובחירתו בתאריך הסימבולי מעידות דווקא על נטייתו לייחס משמעות מיסטית, טרנסצנדנטלית וסימבולית לפרטים קטנים, ולא על נטייה להאמין באבסורד, שהוא חוסר כל משמעות.

משחקי שחמט ושתיית יין
את לימודיו עשה בקט בטריניטי קולג' של דבלין. מגיל צעיר הוא מתעתד להיות סופר, אבל היצירה שתוציא אותו מאלמוניות ותבסס את מקומו כסופר חשוב מתמהמהת לבוא.
ב־1930 הוא מפרסם פואמה ובה 98 שורות שבעברית אפשר אולי לכנותה "זונוסקופ" (באנגלית, Whoroscope), המזכה אותו בפרס של עשר לירות שהוכרז כמעט במיוחד לצורך הענקתו ליצירה הזאת של בקט: "פואמה על נושא הזמן, שלא תעלה באורכה על מאה שורות". באותה שנה הוא מפרסם כעבודת מאסטר מסה על פרוסט, אבל שום דבר חשוב לא קורה בחייו.
מלחמת העולם תופסת את בקט באירלנד, והוא

סמואל בקט כתב את "מחכים לגודו" כאתנחתא בין רומן לרומן. כשנשאל מדוע החליט לכתוב מחזה באמצע כתיבת פרוזה, השיב: "לא החלטתי לכתוב מחזה. זה פשוט קרה… כתבתי את 'גודו' כדי לצאת לאור. הייתי זקוק למרחב מחייה, ומצאתי אותו על הבמה.
צילום: John Haynes 

מחליט לחזור לצרפת, כי "מלחמה גרועה בפריז טובה יותר מהמלחמה הכי טובה באירלנד". המלחמה הופכת לבקט לתקופת המתנה באפס מעשה. הוא אמנם מנסה לתרום את תרומתו לרזיסטאנס, אבל כל תרומתו מתבטאת בתרגום ידיעות וקטעי עיתונות.
כשהגסטפו עולה על התא שאליו הוא שייך, הוא נמלט לכפר בחבל רוסיון, ושם הוא משמש כ"תיבת דואר" לרזיסטאנס. את רוב זמנו הוא מעביר במשחקי שחמט ובשתיית יין. הוא כותב ספר בשם "וואט" כדי להשכיח מעצמו את הכיבוש הנאצי וכדי לשמור על שפיות.

חששתי מפני האנגלית
בשנים 1946־1950, חמש השנים הפוריות, כותב בקט את הטרילוגיה "מולוי", "מלון מת" ו"מה שאי אפשר לכנותו בשם"; את הסיפורים הקצרים "הסוף", "מרגיען", "המגורש"; את הסיפורים הקצרים־ארוכים "אהבה ראשונה", "מרסייה וקאמייה", "טקסטים סתמיים"; מחזה רב משתתפים שלא בוצע עד היום בשם "אלאוטריה" שפירושו ביוונית חופש, ואת "מחכים לגודו".
שפת אמו של בקט היא אנגלית, אבל את כל היצירות האלה הוא כותב בצרפתית. אחד ההסברים שהוא נותן לכך: "חששתי מפני האנגלית, כי פחדתי שבאנגלית לא אוכל להימנע מלכתוב שירה". במסה על ג'ויס אומר בקט שהדרך הנכונה לקרוא ולהבין את ג'ויס היא להיזהר מביצוע "עברת היגיון". ההערה הזאת מעידה יותר מכל על האופן שבו הוא עצמו שאף לכתוב ולהיות נקרא: להימנע מעברות היגיון.
המשימה שבקט נוטל על עצמו היא להביע בשפה את שאינו ניתן להבעה בשפה. איך להביע את מה שנגמר ונמשך בעת ובעונה אחת? האם יש איזו נטיית זמן של הפועל שעשויה להביע את המצב הזה, את הנגמר־הנמשך? את ה"כבר־לא־ועדיין־כן", את ה"לא־רוצה־יותר־רוצה־יותר".
ברומן "מה שלא ניתן לכנותו בשם" הוא כותב: "אתה חייב להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך, אתה חייב לומר את המילים, כל זמן שעוד נותרו מילים, עד שהן ימצאו אותי, עד שהן יאמרו אותי, כאב מוזר, חטא מוזר, אתה חייב להמשיך, אולי זה כבר קרה, אולי הן כבר אמרו אותי, אולי הן כבר נשאו אותי אל סף הסיפור שלי, לפני הדלת שנפתחת אל הסיפור שלי, זה יפתיע אותי, אם היא נפתחת, זה יהיה אני, זו תהיה השתיקה, איפה שאני, אני לא יודע, לעולם לא אדע, בשתיקה אתה לא יודע, אתה חייב להמשיך, אני אמשיך".

מה מביא את בקט לכתיבת גודו?
בקט כותב את "מחכים לגודו" כאתנחתא בין רומן לרומן. לידידו קולין דאקוורת אומר בקט שהוא כתב את גודו "כהרפיה, כדי להתרחק מהפרוזה האיומה שכתבתי באותו זמן". כשנשאל מדוע החליט לכתוב מחזה באמצע כתיבת פרוזה, השיב: "לא החלטתי לכתוב מחזה. זה פשוט קרה". ובמקום אחר אמר שחיפש "מפלט משממת הפרוזה". אבל ב־1985 נתן בקט הסבר אחר: "כתבתי את 'גודו' כדי לצאת לאור. הייתי זקוק למרחב מחיה, ומצאתי אותו על הבמה".
כל מנהלי התיאטרון דוחים את המחזה על הסף. רק במאי צעיר אחד, רוז'ה בלן, שמתחיל לפלס את דרכו בפרינג' הפריזאי, מגלה עניין. לימים יודה בלן שבחר במחזה משום שהפקתו היתה זולה ופשוטה יחסית. כשלבסוף המחזה מוצג, איש אינו חש שהנה נולד מחזה שייחשב לאחד המחזות החשובים של המאה.
המחזאי ז'אן אנואי, שכותב ביקורת בעיתון התיאטרון "אר־ספקטקל", מגדיר את המחזה כ"מיוזיק הול סקץ' של ה'הגיונות' של פסקל מבוצע על ידי ליצנים". ב־1953 עולה המחזה בברלין וזוכה לקטילה מעטו של אחד המבקרים המכובדים ביותר, אלפרד קאר, שמבטל את המחזה כ"סלט אינטלקטואלי".
באוגוסט 1955 עולה "גודו" בלונדון, בבימויו של פיטר הול ב"ארטס ת'יאטר קלאב". הקהל הלונדוני מגיב בקרירות, עד ששניים מחשובי המבקרים יוצאים בביקורות משבחות: קנת טיינן, ב"אובזרבר", והארולד הובסון ב"סאנדיי טיימס", שכותב: "זה מהמם, זה מרגיז, זה מרגש באופן חתרני", וממליץ לקוראיו ללכת לראות את ההצגה.
מפיה של הסוכנת הלונדונית שלי, פאגי ראמזיי המהוללת עליה השלום, שהיתה זו שהביאה את "גודו" ללונדון, שמעתי שהובסון אמר לה אחרי הבכורה שהוא הולך לקטול את המחזה. לדברי פגי, היא השיבה לו: "אם תעשה את זה, תיכנס להיסטוריה של התיאטרון כשוטה מופלג". הובסון נבהל וביקש שפגי תסביר לו מה טוב במחזה הזה, ופגי עשתה את עבודתה.
בניו יורק, באפריל 1956, ההצגה היא כישלון, למרות כמה ביקורות חיוביות, לא נלהבות, אחרות שליליות. ההצגה יורדת אחרי עשרה שבועות, כשכל ערב מקיימים השחקנים והבמאי אלאן שניידר שיחות עם הקהל, דבר חסר תקדים בברודוויי.

רמי הויברגר ודב נבון בהפקה של "מחכים לגודו" בתיאטרון הבימה
צילום: ג'ראר אלון

האבסורד של גודו, האבסורד שלנו?
כיום כולם "מבינים" את העומק של "גודו", אבל האם יש במחזה עומק? כיום כולם יודעים גם, בעקבות התיאורטיקן מרטין אסלין, ש"גודו" הוא "מחזה אבסורד". מה זה בדיוק?
הביטוי "הפילוסופיה של האבסורד" נתמך בעיקרו ב"מיתוס של סיזיפוס" של הסופר והפילוסוף אלבר קאמי, שקדם ליציאת המחזה בעשר שנים. קאמי טען שיש רק שאלה פילוסופית רצינית אחת, והיא: למה לא להתאבד? הגיבורים של בקט מגיעים לשאלה הזאת ונותנים לה תשובה מגוחכת: החבל עלול להיקרע, והעץ עלול להישבר, ואז מה? אסטרגון, ששולף את החבל שמשמש אותו במקום חגורה להחזיק את מכנסיו, מצליח להשיג רק דבר אחד: מכנסיו נושרים, והוא נותר בתחתונים.
זו בדיוק רוטינה קומית של מיוזיק הול, ונשאלת השאלה: האם המחזה הוא באמת יותר מאשר רוטינה של קברט, שרוח הזמן קראה לתוכו משמעויות שמקורן בה עצמה? כאשר הבמאי בלן שוחח עם בקט על המחזה לקראת הפקתו הראשונה, אמר לו בקט שהוא בטוח רק בדבר אחד, והוא שהדמויות לובשות מגבעות Bowler.
האם אחרי "גודו" לא נותר אלא לברוח מחדש למלודרמה ולמחזה העשוי היטב, שהוא אבי־אבות הטלנובלה? ליצור כלים חדשים שיוכלו להכיל את התכנים החדשים של שנות האלפיים? מה הם התכנים החדשים? האלמוניות? הפונדמנטליזם האכזרי המשתולל בכל תחומי החיים, החל ברוחניות ובדת וכלה בכלכלת השוק החופשית? ריבוי הדימויים שבהם מופצץ האדם מדי יום ביומו? ערבוב מוחלט של הדרמטי בטריוויאלי, של האסון בפרסומת? האינטראקטיביות?
האם אנו חיים כיום בעולם שהוא היפוכו הגמור של העולם הבקטי? האם העולם של ימינו הוא עולמו של האדם הגולש, המחפש אינטראקציה, ואיננו מחכה יותר לשום דבר – גם לא לאיזה גודו שהבטיח אי פעם להגיע, ודפק ברז? דבר אחד אפשר לומר כמעט בביטחון: הוא לא חובש יותר כובע Bowler  .

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *