אגדת טבע: איסכנדר והאבטיח מנחל אלכסנדר

פעם, לפני הרבה שנים, עבר אלכסנדר הגדול שבא ממקדוניה, לאורך החוף הישראלי. הוא היה בדרכו לכבוש את העולם. וכשצעד בראש צבאותיו לאורך הים, הוא חצה את נחל הצבים.  צבי הנחל הביטו בו והתאהבו מיד במלך הצעיר והחכם (כי הם, שחיו המון שנים, ידעו שאין הרבה כאלו) ואמרו אחד לשני: "עד עכשיו קראו לנחל שלנו נחל הצבים, אבל מהיום נקרא לו נחל אלכסנדר!"

וזה היה כבוד גדול לאלכסנדר שהיה בסך הכול בן 23, כי הצבים היו זקנים עתיקים, אבל באותם הזמנים, כולם-כולם אהבו והעריצו את אלכסנדר הצעיר והזוהר והאמיץ והחכם שיצא לכבוש את העולם, שבכל מקום שהוא עבר הוא ייסד ערים שלכולן קראו אלכסנדריה, ולכל הילדים שנולדו בערים שלהן קראו אלכסנדריה קראו אלכסנדר ולילדות אלכסנדרה. ובאותה שנה נפלאה שבה חצה אלכסנדר הגדול את הנחל,  בקעו המון צבים וצבות שלכולם קראו אלכסנדר או אלכסנדרה וכולם, איך שבקעו מהביצים שהוטלו על איונים קטנים, רצו לים כדי לראות אם אלכסנדר עדיין חוצה את שפך הנחל על סוסו הנפלא בוצפלוס, או מפליג באניותיו המהירות לייסד את אלכסנדריה שבשפך הנילוס.

אבל אלכסנדר, שהאלים אהבו ואמון, האל המצרי, הגדול אימץ לבן, כבר היה רחוק משם, במרכז אסיה, בבבל, בהודו, בפרס, ובכל מקום שעבר, קראו האנשים בהערצה ערים, מקומות, ילדים וילדות על שמו.

וליד אותו נחל, שנים רבות אחרי שהמלך הצעיר שזהר כמו שמש בשמיה של אסיה הפך לאגדה, נולד ילד שאבא ואימא שלו קראו לו אִיסְכָּנְדָר. איסכנדר נקרא על שמו של אלכסנדר. ולכן הוא היה יורד אל הים וחולם על היום שבו יהיו לו ספינות משלו והוא יכבוש את העולם. או לפחות יהיה עשיר גדול.

יום אחד, בראשית הקיץ שהוא גם תחילתה של עונת האבטיחים, כשישב על גדות הנחל והביט במים ובצבים המשתזפים בשמש, צץ במוחו רעיון, והרעיון אמר ככה: נחל אלכסנדר שהוא יושב על גדתו, הוא המשכו של נחל שכם, ובשכם, גר פלג גדול של המשפחה שלו, וכולם יודעים, שהאבטיחים הכי מתוקים בעולם נקראים אבטיחי נָּבְּלוּס ונָּבְּלוּס היא שכם.

עכשיו, הוא היה רק צריך להגיע לשכם, לקנות אבטיחים, להביא את האבטיחים לים, ולמצוא ספינה שתיקח את האבטיחים שלו לשווקים של איסטנבול כי איסטנבול היא, כידוע, קניינית האבטיחים הכי גדולה והכי טובה בעולם.

ובימים ההם, ישב באיסטנבול הסוּלְטָן. ולא היה דבר שהסולטן אהב יותר מאבטיח. ובשביל אבטיח טוב, הוא היה מוכן לשלם זהב על המשקל. זאת אומרת: בצד אחד אבטיח, ובצד השני זהב. פחות מהחתיכה שהוא אכל כדי לטעום אם באמת האבטיח שווה את משקלו בזהב. אבל לסוחרי האבטיחים לא היה אכפת, כי אם אבטיח שווה זהב – ולסולטן, בגלל שהוא סולטן, אבטיח טוב ביום קיץ מזיע, היה שווה זהב.

וככה ישב איסכנדר הצעיר על שפת הנחל וחלם על פגישה עם הסולטן, זהב ואבטיחים, אבטיחים, סולטן וזהב. וכשחזר לביתו, אכף את החמור הנאמן בלעם, ויצא אל ההרים. ושם, הלך אל משפחתו שגידלה את אבטיחי הזהב וביקש לרכוש מהם אבטיחים.

"אי אפשר, אנחנו מוכרים רק במזומן, ולך אין גרוש על הישבן", אמר אבו-זבורה הזקן, אבי המשפחה.

"לא ביקשתי הכול, רק כמה שהחמור שלי יכול לסחוב".

"זה לא הרבה", הודה אַבּו-זָבּוּרָה הזקן, "ולא מעט בהתחשב שאין לך כסף בכלל ואלו האבטיחים הכי טובים בעולם. אבל אם באמת תצליח להגיע לסולטן – הזהב הראשון שלי".

"מוסכם!" אמר איסכנדר, העמיס על החמור הקטן בלעם חמישה אבטיחים ויצא לדרך. והכל היה טוב ויפה עד שהגיע למורדות ההרים, למקום בו הופך נחל אלכסנדר מנחל שכם האכזב, לנחל אלכסנדר האיתן. ולמרות שהיתה ראשית הקיץ, ירד בדיוק כל אותו יום המָלְקוֹש – גשם זלעפות שמימיו הצטברו על הסלעים ונשרו על הענפים, זרמו בוואדיות, הסיעו את הזמורות והפכו לזרם עמום ועצום ואטום – ואת הדרך לבוץ. והחמור שקע ולא יכול היה ללכת יותר ואיסכנדר ידע שאם יישאר עוד מעט קט בדרך – האבטיחים בחיים לא יגיעו רעננים ומתוקים לכס הסולטן בְּסְטָנְבּוּל הנפלאה.

הוא הביט מסביב ולא ראה מי יכול לעזור לו. חוץ מצב רך אחד שישב בבוץ הרטוב והבוצי והיה מאוד מרוצה.

"צב נכבד!" קרא איסכנדר. הצב לא הסתכל אליו.

"צב מופלא!" צעק איסכנדר.

שום דבר. הצב אפילו לא עפעף.

"הטוב שבצבים, הקדום שבחיים, הנפלא שבזוחלים, העליון שבשחיינים!"

הצב  הֶסֶב את מבטו ושאל: "אתה מדבר אלי?"

"ואל מי עוד? מי נפלא יותר ממך בכל המרחבים המימיים, הבוציים והסוערים האלו?"

"אתה עושה צחוק?"

"חס וחלילה", אמר איסכנדר. "אם תעזרו לי היום, אתה ואחיך הצבים העתיקים, אני נשבע שאבנה מרפסות שתוכלו לרבוץ עליהן ולהתחמם בשמש (ואין דבר שצבים, שהם זוחלים קדומים, אוהבים יותר מאשר לרבוץ בשמש ולהתחמם) ואביא לכם אוכל כמה שתירצו ולא תצטרכו לזוז ורק תגדלו ותגדלו".

"נו באמת – " אמר הצב הרך, "אתה?"

"אני".

"ואיך קוראים לך?"

"איסכנדר".

הצב הביט בו בעיון ואמר לעצמו: חי נפשי ושִרְיוֹנִי הרך! הוא באמת ג'ינג'י עם עיניים כחולות! "אתה צאצאו של אלכסנדר הגדול?"

"ברורררר!" אמר איסכנדר, "אתה זוכר איך הוא חצה את נהר האוֹקְסוּס הגדול באסיה כשלא היה שם גשר?"

"בטח", אמר הצב הרך, "הוא שחט המון עיזים וכבשים, אכל את הבשר ועשה מהעור נאדות ורפסודות. איפה העיזים והכבשים שלך?"

"אין לי. אבל יש לי רעיון".

"נשמע", אמר הצב הרך שגם לו קראו אלכסנדר, כמו לכל בעלי החיים לאורך נחל אלכסנדר, והסב את אפו המוארך ועיניו הקטנות לאיסכנדר.

"אתה תקרא לעוד צבים רכים ותשחו אחד צמוד לשני, אני אשים לכם את האבטיחים בעמקים שבין השריונים שלכם, ואתם תובילו אותם לים".

"ואתה?"

"אני אשכב על האבטיחים".

"רעיון משוגע", אמר אלכסנדר הצב הרך ועיניו הקטנות הבריקו: "אני אוהב רעיונות משוגעים, יש בך משהו מאלכסנדר!" והוא צווח את צוויחת הצבים הרכים ומכל הסלעים העגולים החליקו צבים לתוך המים הבוציים ויצרו משטח של שִריונות. איסכנדר גלגל עליהם את האבטיחים והתיישב על הערימה וכולם הפליגו אל הים.

"ועכשיו מה?" שאל אלכסנדר הצב הרך כשאִיסְכָּנְדָר גלגל את האבטיחים מגב הצבים אל החול הלבן והרך שבשפך נחל אלכסנדר.

"עכשיו ספינה". אמר איסכנדר וניגש אל המעגן הקטן שבשפך הנחל, לשכנע את הדייגים להשכיר לו ספינה על חשבון הזהב שיקבל.

הדייגים הנדהמים, שראו אותו מגיח מהנחל רוכב על צבים, שבין שריוניהם אבטיחים גדולים ומתוקים, העמיסו מייד את האבטיחים על הטובה שבספינות, ריפדו אותם והצלו עליהם מהשמש, הרימו עוגן, שיחררו חבלים והפליגו.  ומעליהם טסו פלמינגו ושחפים וקורמורנים, ומתחת ליוו את הספינה דולפינים ודגי חרב וסרדינים ואנצ'ובי.

הם עברו על פני קפריסין, והפליגו ליד רודוס, חצו את מפרצי לֶסְבּוֹֻס, עלו לתוך מיצרי הדרדנלים  והגיעו לאיסטנבול, שם התקבלו בכבוד מלכים והאבטיחים המתוקים הובלו אל הסולטן שעיניו נצצו בתאווה ובציפייה.

"הכי מתוקים?"

"הכי!" אמר איסכנדר.

"אתם קרובים אתה ו-"

"בטח". אמר איסכנדר. "ממנו קיבלתי את השיער האדום, העיניים הכחולות ואת הרעיונות הגדולים".

והסולטן טעם ונאנח, כי מעולם לא טעם אבטיח כל כך מתוק שהפך להכי מתוק בעולם, אחרי שיצא משכם וירד אל עמק חפר והושט על המים החומים של נחל אלכסנדר על גב הצבים הרכים.

שקל הסולטן לאיסכנדר מלוא השק זהב על חמשת האבטיחים ועוד באותו יום קנה איסכנדר ספינה ושכר צוות והפליג חזרה למעגן של נחל אלכסנדר, שמאז קראו לו מִינָת אַבּו-זָבּוּרָה, על שם דודו של איסכנדר משכם שבלעדי אבטיחיו לא היה פה סיפור.

ואיסכנדר, שנעשה מפורסם עשיר ומהולל לא שכח את הבטחתו לאלכסנדר צב הנהר הרך.

וכל יום היה יורד איסכנדר אל הנהר להאכיל את הצבים שגדלו כל כך, עד שרבצו ענקיים ובטלנים בשמש, מביטים בעיניהם הקטנות בסירותיו של איסכנדר אבו-זבורה, מפליגות מהמזחים שנבנו בגבול מיקשאות האבטיחים ועד למינת אבו-זבורה, מועלים ומרופדים בספינות שהובילו אותם אל הסולטן שנאנח כל פעם מחדש.

ואם עומדים ליד נחל אלכסנדר בשקט ומקשיבים, אפשר לשמוע את הצבים הרכים נאנחים, בדיוק באותן אנחות תענוג רכות שהגה הסולטן ירום הודו כשעסיס אבטיחי הנחל נוזל על סנטרו.

נתקלת בטעות בכתבה? חוסר עדכון? נשמח לקבל ולעדכן >>‎