אייקידו ביפן – אי של שקט

הייתי בן 23. לקראת הנחיתה בטוקיו קיוויתי לראות מן המטוס את יפן, אך עננים כיסו את כולה. לפתע, מתוך העננים, נישאה במלוא הדרה פסגתו המושלגת של הר פוג׳י. דמעת אושר זלגה מעיני. החלום התגשם. ביפן מאמינים שזהו סימן מבשר טוב, לראות את הר פוג׳י במהלך מסע.

לקריאה נוספת: 

• מדריך מסע אחר ליפן
• שלכת ביפן: ממיסה את הלב
• גנים יפניים: ההתבוננות והחוויה
• אראטאני, יפן: חיי כפר
• אמנויות לחימה

שנה לפני כן נודע לי על יופייה של העיר קיוטו ועל האמנויות העתיקות ששרדו בה. חברה טובה שחזרה לאחר שנה של לימודי ציור מסורתי בקיוטו, סיפרה לי על חוויותיה הרבות ועל העם היפני המיוחד. ההפצצות המסיביות במלחמת העולם השנייה, שהשמידו את רוב הערים הגדולות של יפן, פסחו על הבירה הישנה והיפה. גנים, מקדשים, בתי מלאכה מסורתיים ואמנויות רבות שרדו את תלאות השנים ואת הקדמה. באותו יום הבנתי – בקיוטו אני רוצה ללמוד זן ואייקידו.

הר פוג׳י כפי שהוא נראה מהמטוס לפני הנחיתה ביפן בסתיו 1999

החלום לחיות ביפן החל להירקם אצלי מאז היותי ילד. ההורים שלי לקחו אותי לקולנוע בגיל 12 לצפות בסרט שוגון, ונדהמתי למראה היופי, העצמה, העדינות, הרגש והחכמה של יפן המסורתית. מאז, התרגשתי בכל אחת מהפעמים הנדירות בהן שודרה בטלוויזיה תכנית על יפן, או כאשר מצאתי ספר על יפן בחנות הספרים. לעיתים נדירות הוקרנו בקולנוע סרטים יפניים שריתקו אותי. כשהייתי ילד בעיר רחובות, לא ידעתי שביפן יש דגים גדולים (ממשפחת הקרפיון) שנקראים קוֹי. דגים אדומים, זהובים, לבנים, ולעיתים עם כתמים בכל הצבעים הללו. גם לא ידעתי שבמקדשים ובגנים עתיקים, הדגים הללו שוחים בשלווה ומגיעים לגיל מופלג ולגודל מרשים. כשהייתי ילד קטן חלמתי חלום: הלכתי עם סבתה לובה טובת הלב לשוק, ובחנות הדגים של מלניק, היא ביקשה לבחור דג קרפיון כדי לבשל אותו לארוחת החג. מלניק גדל הגוף הניף אותי באוויר כדי שאראה את דגי הקרפיון הרבים ששחו בצפיפות באמבטיה העמוקה שבתוך החנות, ולתדהמתי, אחד הקרפיונים היה בצבע אדום בוהק. נזכרתי בחלום הזה כשישבתי בפעם הראשונה בגן של מקדש בקיוטו ולמדתי: דגי קוי תמיד שוחים בשלווה. הם אינם נלחמים זה בזה. אם הם שוחים אחד מול השני, הם תמיד ממזגים את תנועת שחייתם השלווה וחולפים ברוגע זה לצד זה. ההרמוניה שלהם מתמזגת בהרמוניה של הגן ושל המקדש והלב מתרחב ונמלא שלווה.

דגי קוי שוחים בבריכת מקדש יפני. עצים משתקפים על פני המים

להגיע לקיוטו, לחזור הביתה

כשבת הזוג שלי ואני ירדנו מהמטוס, לא הרגשתי בארץ חדשה. הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. לאחר הטיסה הארוכה, נרדמנו במהירות באוטובוס הלילה, והתעוררנו לקולה העדין של הקריינית ברמקולים: קְיוֹטוֹ, קְיוֹטוֹ דֶסוּ. הגענו לקיוטו. מבעד לחלונות האוטובוס נשקפו רעפי גגות עתיקים גדולים, כהים, עבים ויפים כל כך. על מחטי האורן היפני נצנצו טיפות מגשמי הלילה. כמה התרגשנו. לקחנו את הרכבת התחתית לצפון העיר המוקפת הרים גבוהים ויפים, וכשעלינו מהתחתית לרחוב, אפף אותנו ניחוח עדין ומשכר. התפעמנו; כיצד יכול להיות שלעיר יהיה ריח כל כך נעים? לימים התברר לנו, שבתחילת הסתיו, פורח למשך שבועות ספורים ביפן שיח שקרוי קִינְמוֹקוּסֶיי; שיח ירוק-עד, עם אשכולות פרחים קטנטנים, לבנים-זהובים. הניחוח נישא באוויר וכל מה שרצינו, היה לשאוף ולשאוף לאט ובעדינות ולשהות עוד ועוד בפלא.

אם חשקה נפשך בלימודי תרבות יפן, אין מתאימה מהעיר קיוטו. גם כיום, כמו לפני מאות שנים, מפעם לפעם אפשר לראות נזירי זן מהלכים ברחוב, נשים בקימונו ממהרות בכפכפי עץ מסורתיים, אוחזות בצרור עטוף של צמחים ופרחים בדרכן לשיעור אִיקֶבָּאנָה (אמנות סידור פרחים), גיישות ומתאמנות ומתאמני אומנויות לחימה שמזוהים בזכות כלי הנשק בהם הם אוחזים בדרכם לשיעור או ממנו. ביפן, חובה לארוז את כלי הנשק המסורתיים בתיק ייעודי כשנמצאים מחוץ לדוג׳ו (מקום האימונים) או מחוץ לבית, אבל לפי צורת התיק אפשר בקלות לדעת אם מי שנושא אותו עושה את דרכם לשיעור באמנות הקשת, החרב או המקל. לעיתים קרובות אפשר, תוך כדי הליכה ברחובות המגורים השקטים, לשמוע מישהו מתאמן בכלי מיתר עתיק או בחליל במבוק. הקירות ביפן דקים.

בקתת טקס תה בפריחת האביב

למצוא את המורה הנכון

תוך ימים ספורים של הליכות שלא רצינו שיסתיימו לאורך הרחובות, הסמטאות, הנהרות ושכיות החמדה, מצאנו, במזל רב, מורים ממש כמו אלה שייחלנו למצוא. היא לציור יפני ואני לאייקידו.

במשך חצי שנה לפני הנסיעה ליפן, למדנו יפנית אצל  מורה שגרה בקִילְיָת אונו, היא הגישה לנו תמיד מיץ ענבּים ובמפגש האחרון איתה היא הכינה לנו סושי. באותם ימים אני חושב שלא היתה בישראל אף מסעדה יפנית. הטעמים המעודנים זכורים לי עד היום, והיפניוּת שלה העניקה לנו מגע ראשוני עם העם המיוחד הזה. בזכותה ידענו לשאול שאלות בסיסיות והיפנים שמחו מאוד מכך שפנינו אליהם בשפתם, למרות שאת התשובות שלהם לא הבנו כלל. ובכל זאת, נדיבות הלב והיחס הלבבי לזרים ביפן, תמיד אפשרו לנו להגיע לכל מקום שחיפשנו ולקנות מצרכים במכולת.

האסתטיקה והיופי ניכרים בדברים היומיומיים, כמו הסושי

החיפושים אחר מקום לימוד אייקידו, הובילו אותנו אל הדוג׳ו העתיק של קיוטו – הבּוּטוֹקוּדֶן. זהו הדוג׳ו הציבורי הראשון שהוקם ביפן, מבנה גדל ממדים בצורה של מקדש בודהיסטי. בדוג׳ו הזה אפשר לבקר באופן חופשי ולצפות בשיעורי אומנויות לחימה מסורתיות וכמובן ללמוד בו. צפיתי בשיעור אייקידו שבו לימד סֶנְסֶיי (מורה) קשיש. בסיום, ניגשתי בחיל ורעדה אל המורה, התיישבתי מולו על הטטאמי, ובעזרת אחת מתלמידותיו שתרגמה, ביקשתי להיות תלמידו. הוא מייד הסכים, וכתב על פתק קטן כמה מילים. הוא קיפל אותו וביקש ממני שאראה אותו בחנות לציוד אומנויות לחימה שנמצאת בסמוך, וכך אוכל לקבל הנחה ברכישת בגד אימונים. הודיתי לו בקידה עמוקה ומיהרתי לחנות לפני שתיסגר. את הדרך בחזרה לאכסנייה החלטנו לעשות דרך הסמטאות, בין בתים מסורתיים ומקדשים, במקום ללכת דרך הרחובות הראשיים. באמצע הדרך ראינו לגמרי במקרה דוג׳ו נוסף שהיה סגור. ידענו שזה דוג׳ו לפי שלט שניצב מולו ועליו היו מצוירות דמויות של מתאמני אומנויות לחימה. העתקתי את מספר הטלפון ולמחרת ניגשתי לצפות בשיעור. כשהגעתי, השיעור עמד להסתיים. המורה חייך בנועם והזמין אותנו לשבת. המתאמנים ישבו זה מול זה על הטטאמי, ותרגלו טכניקה בתנועות רכות והרמוניות. באותו רגע היה לי ברור – כאן אני רוצה ללמוד. גם כאן עזר לנו תלמיד שתרגם ליפנית, והמורה אמר: האייקידו שלי שונה במקצת מזה של מורים אחרים. אני מציע לך לצפות בשיעורים בדוג׳ואים נוספים. כשהבין שכבר צפיתי בשיעור ושאני להוט להתחיל ללמוד, הוא כתב לי את מועדי השיעורים, וכעבור יומיים, בהשאלה ממילות השיר הידוע של לאה גולדברג: נפקחה הדרך.

לוח עץ שמונח על הרצפה בכניסה לדוג׳ו ובמנזרי זן רבים: ״האר את שתחת רגליך״ – הידע והחכמה הגדולים אינם רחוקים. הם נמצאים כאן, במקום בו אתה עומד

הגעתי מוקדם. החלפתי לבגדי האימון, וכשעמדתי בפתח הדוג׳ו, ניגש אליי מתאמן מבוגר בשם הָמָאגִ׳י-סאן. הוא קיבל את פניי בחיוך מאיר שריכך מעט את המבוכה שלי. "בוא", אמר, "כך נכנסים". עלינו יחפים על הטָטָאמִי, ובאיטיות הוא איפשר לי לעקוב אחר תנועותיו, כאילו היינו בריקוד שקט. התיישבנו בסֶייזָה – ישיבה על הברכיים והעקבים שדורשת מהגב זקיפות ומהנפש סבלנות, ולאחר מספר שניות קדנו קידה עמוקה ביראת כבוד ובהכרת תודה. את חכמת הקידה והענווה מיטיב לתאר שיר הָייקוּ קצר שנכתב לפני מאות שנים על ידי משורר עלום שם:

כְּכֹל שֶׁתַּבְשִׁיל,

אֶת רֹאשָׁהּ תַּרְכִּין מַטָּה

שִׁבֹּלֶת אֹרֶז     

(תרגום מיפנית – זאב ארליך)

עונת הגשמים בתחילת כל קיץ, ממלאת במים את חלקות האדמה שמיועדות לגידול אורז. החקלאים שותלים את השתילים הרכים, וכעבור חודשים ספורים, השדות נמלאים שיבולי אורז זקופות קומה. גרגרי האורז נראים בשלים, אך הם עדיין אינם טעימים ואינם מזינים. על האיכר להמתין עד שהגרגרים יגדלו עוד קצת ועד שמשקלם יגרום לשיבולים להתכופף. השדה כולו נראה כאילו קד קידה. זהו הזמן לקצור. שיבולת האורז משקפת את בשלותו של אדם היודע ענווה והכרת תודה.

שדות אורז באיזור הררי מצפון לקיוטו | צילום: זאב ארליך

שיעור האייקידו החל. התיישבנו בשורה עם שאר המתאמנים, והדממה שאפפה אותנו מילאה את הדוג׳ו כולו. כשנכנס הסנסיי, איש לא הסיט את מבטו אליו. הוא התיישב מולנו בגבו אלינו, וביחד קדנו אל הקיר החזיתי, אל דמותו של מייסד האייקידו המביט בנו מהתמונה. רק אז סובב המורה את גופו, העיף בנו מבט מהיר, וכולנו קדנו יחד. השיעור החל. המורה קם על רגליו והזמין תלמיד גבה קומה וחזק, שמיהר לעמוד מולו ותקף אותו בעוצמה פתאומית. ברוגע מוחלט, כמעט באפס מאמץ, הסנסיי השתלב בתנועה המעגלית עם תנועת התקפה. הוא חמק ממנה כחוט השערה, ושבריר שנייה לאחר מכן מצא את עצמו התלמיד המופתע מתגלגל או מרותק לארץ. לאחר מספר הדגמות, נשלחתי אל אזור המתחילים. שמחתי לגלות שהופקד על צעדינו הראשונים באייקידו, המאג׳י-סאן האדיב, זה שרק לפני דקות ספורות הראה לי כיצד להמיר את המבוכה שלי בקידה.

ככל שעברו החודשים והשנים, הסֶנְסֶיי הקדיש את עצמו עוד ועוד להתפתחות שלי לא פחות משאני הקדשתי את עצמי ללימוד האומנות. לאחר שקיבלתי ממנו חגורה שחורה, באחד השיעורים הוא תרגל איתי בדיוק את אותו תרגיל שראיתי כשביקרתי בדוג׳ו שלו בפעם הראשונה. הוא הבחין שהבנתי משהו מהותי, ופניו נמלאו אור. הוא כל כך שמח. השיעור הסתיים ועלינו לחדר ההלבשה. וכך, בתחתונים, הוא אמר לי פתאום: "זֶנְבּוּ אוֹשִׁיאֶרוּ" (אני אלמד אותך הכל). בכל אמנות קיימים סודות כמוסים. לעולם לא אשכח את הרגע המכונן בו הוא אמר לי שהוא ילמד אותי הכל. מילותיו זוהרות מזהב בתוך ליבי עד עצם היום הזה.

זאב ארליך עם הסנסיי בקיוטו | צילום: ערן ניר

אי של שקט

באותן שנים היה יקר מאוד להתקשר הביתה לישראל. התגעגעתי, אבל לא חוויתי קושי. לא מהחיים הצנועים, לא מהעבודה – שבעה ימים בשבוע, ובטח שלא מתחושת זרות; שכן המורה, התלמידים, וכל מי שהקיף אותי, העניקו לי תמיד תחושה שאני רצוי. כולם תמיד הראו נכונות לב להעניק לי עוד ועוד תמיכה, אהבה וידע. שבע השנים בקיוטו היו המאושרות בחיי.

כאשר הגיע הזמן לחזור לישראל ולהקים בעיר הולדתי – רחובות, דוג׳ו לאייקידו, המורה נתן לי תמונה גדולה של מייסד האייקידו וביקש: תלה אותה על קיר הדוג׳ו שלך. בהצלחה. לאחר מכן, ברכבת התחתית, שוחחנו. הוא צייר באוויר מסגרת ואמר: "לכל תלמיד שלך צור מסגרת אישית וייחודית". לאחר מכן, הוא הרים את המסגרת הדמיונית אל מעל לראשו והוסיף: "ושאף ללמד, כך שתלמידיך יתעלו עליך". עם מתנות לב אלה, חזרתי לישראל בלב שלם ובתחושה רעננה של פרק חדש ומרגש.

היום, כשאני עומד על הטטאמי בדוג'ו שלי ברחובות, שוכן בתוכי אותו ילד שחלם על יפן. אני רואה מולי תלמידות ותלמידים שמחפשים, בדיוק כמוני אז, אי של שקט. כשאני מדגים תנועה, אני לפעמים עוצם עיניים לרגע ומריח שוב את ניחוח הקִינְמוֹקוּסֶיי של קיוטו. האייקידו לימד אותי שהעוצמה האמיתית, היא לאו דווקא בניצחון, אלא באהבה, בפתרון משותף ומיטיב, וביצירת הרמוניה, בדיוק כמו אותם דגי קוֹי אדומים שראיתי במקדש, שוחים יחד, חולפים זה על פני זה ברוגע, במים שקטים וצלולים שמשקפים עלי סתיו ושמים רחבים.

______________

זאב ארליך, יליד רחובות (1968), חי ביפן במהלך רוב שנות התשעים, שם העמיק בחקר התרבות היפנית ובאומנויותיה. כיום הוא מנהל ומלמד מדי יום בדוג'ו לאייקידו ברחובות, ומקדיש את זמנו למחקר, כתיבה והרצאות על פולקלור, מיתולוגיה ודתות עתיקות ביפן. לצד כל אלה, זאב עוסק בצילום, קליגרפיה, תרגום שירה יפנית, וכותב שירה עברית מודרנית. הוא נשוי למִיהוֹ, אמנית ילידת  קיוטו, ואביו של קָזוּקִי.