תפריט עמוד

אטלנטיס – תעלומת היבשת האבודה

אטלנטיס – תעלומת היבשת האבודה

אינספור סיפורים ומיתוסים נקשרו בשמה של אטלנטיס, היבשת האבודה. כולם חיפשו אחריה - הרפתקנים ושרלטנים, מגלי ארצות וחוקרים. דבי הרשמן יצאה בשליחות "מסע אחר" לאי היווני סנטוריני בחיפוש אחר תשובה מוסמכת לשאלה הגדולה: היכן היא אטנלטיס?

היינריך שלימן, איש עסקים ממולח והיסטוריון חובב בעל חזון, חשף בשלהי המאה ה-19 את שרידיה של טרויה, שנחשבה עד אז לאגדה. בערוב ימיו, לפי עדותו של נכדו פאול שלימן, התעניין סבו בעדויות לקיומה של אטלנטיס. במאמר שפירסם פאול שלימן ברשת עיתוני הרסט ב-1912 טען שלפני מותו השאיר סבו היינריך שלימן מכתב קצר בכספת בפריס, שכלל את ההנחיות הבאות: "פִּתחו את האגרטל עם ראש הינשוף ובִּדקו את תכולתו". על האגרטל היתה חרוטה כתובת בפניקית, "מהמלך קרונוס באטלנטיס". בתוכו נמצאו כמה לוחות חימר, עצמות מאובנות וחפצי מתכת מסתוריים.

מכאן ואילך מגולל שלימן הצעיר עלילה ארוכה ורחבת יריעה הלקוחה, כך נדמה, מאחד מסרטיו שוברי הקופות של ספילברג. סיפור הרפתקאות רומנטי בעקבות כלי ברונזה מטיוואנאקו שבבוליביה, מפה עתיקה ממוזיאון סנט פטרסבורג ברוסיה, ארונות קבורה ממצרים הקדומה ומטבעות מצפון אפריקה. מיותר לציין שאף אחד מהחפצים האלה, שלטענתו קשורים זה בזה ומקורם ביבשת האבודה, לא הועמד מעולם לבדיקה מדעית. מילות הסיום שלו בהצהרת תגליותיו היו: "לו רציתי לגלות את כל אשר ידעתי, הרי שוב לא היתה זו תעלומה".

פאול שלימן לא ירש מסבו המהולל את מיומנויותיו, אלא את חיבתו לסנסציות ואת כישרונו לעורר עניין תקשורתי. ואכן, גרסתו של שלימן משקפת, על הצד הטוב ביותר, את כל המרכיבים הדרמטיים של חידה עתיקת יומין, המשלבת פיענוח טקסטים בכתבים עתיקים, אוצרות סודיים, רמזים על-טבעיים ומסעות מחקר בארצות אקזוטיות. כל אלה הפכו את תעלומת אטלנטיס "לסיפור המסתורין הגדול ביותר בהיסטוריה", כדבריו של צ'רלס ברליץ, עיתונאי וסופר, מחבר ספרי תעלומה רבי-מכר. בספרו, "מסתרי אטלנטיס", מציין ברליץ כי קבוצת עיתונאים אנגלים בחרה פעם את עלייתה המחודשת של אטלנטיס אל פני הים, כסיפור החדשות הרביעי בחשיבותו, לפני שיבתו של ישו עלי אדמות. בספירת מלאי שערך אדוארד ראמג', עורך הכרך המדעי "אטלנטיס – אגדה או עובדה?", מצא שב-150 השנים האחרונות בלבד נכתבו למעלה מ-2,000 ספרים ו-10,000 מאמרים בנושא. מעיון בכרך זה אפשר ללמוד שהחיפוש אחר אטלנטיס, מתרחש בגבול בין המיתוס למדע, באיזור הדמדומים שבין הדמיון למציאות, בנתיבים שפילסו הרפתקנים ושרלטנים, מגלי ארצות וחוקרים.

האגדה כישפה אותי כבר בילדותי. בחודשים האחרונים, לצורך הכנת המאמר, יצאתי לחפש את אטלנטיס. תחקיר ממושך הסתיים במפגש באתר ארכיאולוגי באחד מאיי הים האגאי. שם, על כוס קפה, התבררה התעלומה.

חלק מציור קיר שנחשף באקרוטירי, שבסנטוריני. זהו האתר הארכיאולוגי היחידי בעולם הקשור באופן כלשהו לתעלומת אטלנטיס

האי מעבר לעמודי הרקולס
החיפוש אחר אטלנטיס מתחיל בספרייה. האנציקלופדיות והלקסיקונים מגדירים את אטלנטיס כ"אי אגדי, גדול, עשיר, מאוכלס ומאורגן למופת", או כ"יבשת מיתית אבודה" שתיאר אפלטון, במאה ה-4 לפני הספירה, בשניים מהדיאלוגים שלו, "טימאוס" ו"קריטאס".

אפלטון, הפילוסוף החביב עלי, היה גם נוסע דגול וגדול מספרי הסיפורים שחיו אי פעם. את סיפורה של אטלנטיס הוא פותח בתיאור ביקורו של החכם היווני סולון אצל כוהני העיר סאיס שבמצרים, במאה ה-6 לפני הספירה. כוהן מצרי מופלג בשנים, מדווח אפלטון, סיפר לסולון את סיפור המעשה על אטלנטיס, אירוע שהתרחש 9,000 שנה קודם לכן. אתונה עמדה אז בודדה במערכה כנגד מגמות ההתפשטות של ממלכת האי האטלנטי. על פי הרישומים העתיקים, שהשתמרו במקדש, היה האי מעבר ל"עמודי הרקולס", אי שם באוקיינוס האטלנטי, ושיטחו היה "גדול יותר משטחן של לוב ואסיה אילו נתחברו יחדיו". שם התגוררה קלייטו, אהובתו בת התמותה של פוסידון, והאל בנה לה ארמון על גבעה בלב האי, מוקף ברצועות של ים ואדמה, כחגורות מגן. הוא ברא מעיינות של מים חמים וקרים, מחצבים ואבני חן, עצים, שיחי בושם, פירות ומגוון בעלי חיים, שרעו במישור הפורה. בגן העדן האבוד הזה נולדו לנאהבים המיתולוגים חמישה זוגות של תאומים. לבכור, אטלס, העניק פוסידון את המלוכה, והאי נקרא על שמו. על עשרת המחוזות של האחרים שלטו צאצאיהם של אחיו.

אטלנטיס היתה ליבה של מעצמה ימית אדירה, שוחרת שלום, שטווח השפעתה השתרע "בים התיכון: בלוב עד בואך מצרים, ובאירופה עד לטירניה" (ארץ האטרוסקים באיטליה). היו בה "מספנות עמוסות ספינות בנות שלושה משוטים על כל ציודן… והנמל הגדול מכולם שהיה עמוס כלי שיט וסוחרים שהגיעו מכל חלקי תבל". תושביה כחולי הגלימות התגוררו בערים שגגותיהן זהובים, והיו האוכלוסייה העשירה והמאושרת עלי אדמות. שגשוגה של אטלנטיס נמשך כל עוד שמרו אזרחיה על מידותיהם הטובות, והקפידו למלא את החוקים, שהעניקו להם האלים. אך "משמלאו בצע של עוול וכוח שלטון", הפכו חומרנים, חמדנים ושאפו לכבוש את הארצות השכנות, "בא זמן של רעמים ושטפונות שמעולם לא היו כמותם…והאי האטלנטי טבע בים ונעלם". כי זאת יש לדעת: סיפורה של אטלנטיס משמש את אפלטון למטרות פדגוגיות והוא משובץ בדיאלוגים העוסקים במדינה האידיאלית, בחוקים ובחשיבותם. וכך, למרות שאפלטון הדגיש ב"טימאוס" שאטלנטיס היא "מעשה שהיה", תלמידו אריסטוטלס אמר כבר באותם ימים: "האיש שיצרה הוא גם זה שהשמידה".

עדות ישירה
בתעלומה שלפנינו חשיבות גדולה לכתביו של אפלטון, מפני שדבריו הם העדות הישירה, האחת והיחידה, לקיומה של אטלנטיס. כל האחרים שעסקו בנושא, מימי קדם ועד היום, מצטטים או מושפעים מאפלטון. להוציא את הדיאלוגים שלו, כל שאר הממצאים, שבאמצעותם מנסים להוכיח את קיומה ואת מיקומה של אטלנטיס, הם בעצם פרשנות לראיות עקיפות.

אם הייתה אטלנטיס קיימת, היו בודאי אנשים, משני עברי האוקיינוס האטלנטי, משמרים את זכרונה במסורותיהם. בהקשר זה כדאי לציין כמה צירופי מקרים תרבותיים מרתקים. המצרים, למשל, האמינו שמקור נשמותיהם ומקום מנוחתן נמצא "הרחק במערב באמצע הים", במקום שכינו "אאלו". האנגלים הקדומים והוולשים הצביעו אל הים המערבי כאל גן העדן הארצי שלהם, הוא "אבלון". השבטים הקלטים של ספרד וצרפת האמינו שאבותיהם הגיעו מלב הים המערבי, בגלל אסון טבע שהשמיד את ארצם. הערבים טענו שאנשי "אט" חיו לפני המבול, והושמדו כעונש על חטאיהם. השבטים הברברים של צפון אפריקה שימרו מסורות על יבשת מערבית, מולדתם של בתי האב ה"אטרנים" ו"אטלנטואי".

מפה דימיונית של אטלנטיס משנת 1669

מעבר לאוקיינוס האטלנטי מספרים ילידי אמריקה אגדות ומיתוסים על מוצאם מהמזרח, או על אומנויות הציוויליזציה, שלמדו מאנשים שהגיעו מעבר לים. האצטקים אף שימרו את שמה של ארץ מולדתם "אצטלאן" ובשפתם "אטל", פירושו מים. על האל קואטזאלקוטל סיפרו שהוא איש לבן ומזוקן שהגיע מהים. המאיה תיארו בטקסטים המקודשים שלהם את היבשת שבה חיו פעם כגן עדן, "מקום בו לבנים ושחורים חיו בשלום", עד שהאל הורקן (הוריקן) התכעס והציף את הארץ. כשהכובשים הספרדים סיירו לראשונה בוונצואלה הם מצאו יישוב שנקרא "אטלאן", שתושביו, אינדיאנים בהירי עור, טענו כי אבותיהם היו ניצולים מיבשת שטבעה.

אגדות המבול מתייחסות, כנראה, לאירוע או לסדרת אירועים שהתרחשו במציאות. המין האנושי חווה, בתקופות פרהיסטוריות, יותר מאסון טבע אחד, שהותיר את רישומו בזיכרון הקולקטיבי. אבל הדמיון בין העדויות שהשתמרו במקרא לבין המיתוסים של שומר, בבל ושאר התרבויות הקדומות במזרח התיכון, מצביע על אפשרות שמקורן בזכרונות על אסון טבע רחב היקף, שהתחולל באיזור וגרם להצפת שטחים גדולים ולהכחדת מרכזי תרבות. עדויות של ניצולים, סיפורים שהופצו על ידי אורחות סוחרים ויורדי ים, התפשטו למרחקים והפכו את הזכרונות הללו לחלק מהמורשת התרבותית של עמים רבים.

הקשר האטלנטי
את האגדות האלה אסף איגנשיוס דונלי בספרו "אטלנטיס – מיתוסים של העולם מלפני המבול", שיצא לאור בשנת 1882 ונדפס מאז במהדורות רבות. למרות הטעויות וההגזמות הנלהבות, היה דונלי, אחרי אפלטון, לאדם שהשפיע יותר מכל על ההתעניינות בנושא. אטלנטיס, כפי שהיא מוכרת לאנשים בעולם המודרני, היא לא האי שתיאר אפלטון בכתביו, אלא היבשת האבודה שברא דונלי מערבוב של מיתוסים וקטעי מידע אתנוגרפי, פנטסיות בלשניות ונתונים סיסמוגרפיים.

דונלי בנה תיאוריה לפיה היתה אטלנטיס הציוויליזציה הראשונה בעולם. בה יוצרו הכלים הראשונים, ובה המציאו את הכתב והברזל. כאזרח נאמן של האימפריה הבריטית ראה דונלי באטלנטיס את הכוח שכבש מושבות ויצר תרבויות לחופי האוקיינוס האטלנטי, בים התיכון, באמריקה, ואפילו בהודו ובחלקים שונים של אסיה המרכזית. אטלנטיס היתה לדעתו ארץ המוצא של העמים ההודו-אירופאים והשמים, ולפיכך היו האלים והאלות של היוונים, הפניקים, ההודים והסקנדינבים, למלכים והגיבורים של היבשת האבודה. דונלי התייחס לשקיעת אטלנטיס כאל עובדה היסטורית, שהונצחה באגדות המבול, והיה סבור שהמיתוסים הם גרסאות מיתולוגיות לקיצה של האימפריה.

התיאוריה של דונלי הולידה ז'אנר פסבדו-מדעי, שהתקבל בהתלהבות על ידי קהל הקוראים. באלפי הספרים שנכתבו בעקבותיו, יוחסו לאטלנטיס ציורי המערות הפרהיסטוריים, המגליתים, בניית הפירמידות, וממצאים ארכיאולוגיים רבים: החל מעדשות אופטיות מלוב ו"סוללות חשמליות" מבגדד וכלה במחשב ימי עתיק מאנטיקיטרה שביוון. גם הקומדיה האלוהית של דנטה ומפת האדמירל פירי ראיס, יוחסו לאטלנטיס. האם אפשר להאשים את הממסד המדעי בחשדנות ובהתעלמות מהתעלומה העתיקה ביותר בדברי ימי האדם, לאחר שהפך האי האטלנטי לגן עדן של שוטים והרפתקנים אינטלקטואלים?

צילום לווין של האי היווני סנטוריני. האם ההתפרצות הגעשית ובעקבותיה גלי הצונמי השמידו את אטלנטיס? | צילום: NASA

אטלנטיס וההיסטוריה
כארץ שייתכן שמעולם לא היתה קיימת, היתה לאטלנטיס השפעה רבה על ההיסטוריה. מסתבר שהמלומדים היוונים, הרומאים והאלכסנדרונים כתבו על איים גדולים באוקיינוס האטלנטי, ובהם "אנטליה", "פוסידוניה", ה"הספרידות", "איי שבע הערים" ועוד, אבל איש מהם לא הפליג מעולם מעבר ל"עמודי הרקולס". הפניקים היו הימאים היחידים בעולם העתיק, שעברו את מצרי גילברטר והפליגו אל מרחבי האוקיינוס. הם ויורשיהם בני קרתגו שמרו בקנאות על סוד נתיבי הסחר, ועונש מוות היה צפוי למלחים שהפרו את קשר השתיקה. כשהתעמולה על קשיי השיט באוקיינוס והאגדות על המפלצות לא היה בהן עוד כדי להרתיע את המתחרים, נהגו הפניקים לתקוף את הספינות, שניסו לעקוב אחריהם, או שבחרו לסגת ממסעם. הם העדיפו לוותר על היעד ולא לחשפו. מאמציהם של הפיניקים לחסום את האוקיינוס בפני אומות יורדות ים סייעו לאבות הכנסייה להופכו לים הדין, מחוץ לגבולות העולם המיושב של הדוגמה הנוצרית.

כשיצא קולומבוס למסעותיו היו ברשותו מפות עולמיות, שבהן הופיעו איי אנטליה. מפת טוסקנלי, הנחשבת למפה שבה השתמש קולומבוס במסעו, כוללת איים אלה. עשר שנים לפני שיצא לדרכו, כתב לו טוסקנלי מכתב והציע את אנטליה כמקום חנייה בהפלגה להודו (על המפה שלו מצויות סין והודו לחופו המערבי של האוקיינוס האטלנטי, כשאנטליה ואיים אחרים הם אבני הדרך הימיות ביניהם). במפות בקריו (1435), בראנקו (1436), ופארטו (1455) שבחן קולומבוס בוודאי לפני שערך את המסע, מופיעה אנטליה לעיתים קרובות באיות פורטוגזי, אנטה אילהא, שפירושו "מנגד" או "ממול" (למצרי גילברטר). אי זה, הקיים בכל המפות החשובות של אותם ימים, מצוי במקום המיוחס בדרך כלל לאטלנטיס, ומעוצב על פי תיאורו של אפלטון. היסטוריונים ספרדים מהמאה ה-16 סברו שקולומבוס גילה את העולם החדש מפני שקרא בכתבי אפלטון, ולמד על קיומה של יבשת באוקיינוס, הגדולה מאסיה ומאפריקה, והאמין שאף על פי ששקעה ואבדה, נותרו אדמות שיוכל לגלות. רבים מההיסטוריונים האלה טענו שהספרדים הם בעלי זכויות קניין על אדמות אמריקה בגלל קשרי המשפחה המיתולוגיים בין שליטי אטלנטיס ומלכי ספרד הקדומים.

החיפוש אחר היבשת האבודה
קולומבוס היה הראשון, אך לא האחרון, בסדרת אישים שחיפוש וגילוי אטלנטיס הלהיב את דמיונם. הלורד גלדסטון, ראש ממשלה בריטי בימי המלכה ויקטוריה, ניסה להעביר החלטה בפרלמנט להקציב מקורות כספיים לחיפוש אחר אטלנטיס. הנסיך כריסטיאן מדנמרק עמד בראש "נסיכות אטלנטיס", אגודה שהקימה קבוצת מדענים בני ארצו בראשית המאה ה-20. בצרפת שגשגו, בין שתי מלחמות העולם, ארגונים כ"ידידיה של אטנלנטיס", שייסד פול לה קור, מו"ל ועורך המגאזין הפופולרי "אטלנטיס", ו"החברה למחקרים אטלנטיים". נשיא החברה, רוג'ר דבין, הודה שחברי ארגונו סבלו מהזלזול שהפגין העולם המדעי כלפי חלומותיהם, "אבל אפשר להבין את חוסר האמון המתעורר למראה חברים הלובשים סמלים אטלנטיים על דשי בגדיהם, בדרכם לפיקניקים אטלנטיים ביער בולון…".

אדגר קייסי, רואה נסתרות מווירג'יניה, ארצות הברית, תיעד יותר מ-700 ראיונות, שערך עם אנשים שהיו שרויים בהיפנוזה ודו"חות מטרנסים שלו עצמו, שבמהלכם עלו "זכרונות" מגלגולים קודמים. ברשימות אלה אפשר למצוא תיאורים של אטלנטיס: ערי אבן גדולות, שנהנו מכל שכלולי הטכנולוגיה שאנו מכירים כיום וכאלה שאינם נמצאים עדיין ברשותינו, כניטרול כוח המשיכה וניצול אנרגיית השמש, תוך שימוש בגבישים מסתוריים. הידרדרות מוסרית וניצול בלתי הולם של כוחות הטבע, קבע קייסי, גרמו לאסונות טבע ולשקיעתה של אטלנטיס. את קווי הדמיון בין אטלנטיס הקדומה לחברה בת זמננו אפשר למצוא גם בכתביהם של מיסטיקנים כמאדאם בלאווצקי, מייסדת הזרם התיאוסופי, ורודולף שטיינר.

קייסי דיווח שהיבשת האבודה שקועה סמוך לאיי בהאמה, וניבא שחלקים ממנה יתרוממו בשנת 1968. לאחר מותו ייסדו מעריציו את "קרן אדגר קייסי – החברה למחקר והארה", ואחד מחבריה, טייס מסחרי, צילם ופירסם, בשלהי שנות ה-60, חורבות תת ימיות ליד בימיני (BIMINI – איי בהאמה, כ-100 קילומטרים ממזרח למיאמי, פלורידה), כהוכחה להתגשמות הנבואה. אגב, בלהיטותם לגלות את אטלנטיס מתעלמים חברי קרן קייסי מהנבואה, לפיה זמן קצר לאחר התרוממותה המחודשת יחרבו לוס-אנג'לס, ניו-יורק ויפאן "תשקע לתוך הים".

המשוגעים לדבר כבר "גילו" את אטלנטיס במקומות הבאים (רשימה חלקית): "דרך בימיני" – חומה, דרך או רציף – השקועים שישה אמות מים מצפון לבימיני; פירמידות תת-מימיות סמוך לחופי הונדוראס; בתחום המים הטריטוריאליים של פורטו-ריקו, בלב "משולש ברמודה", שם פועלים עדיין הגבישים רבי העוצמה של אטלנטיס, ומשבשים את מכשירי הניווט של המלחים והטייסים, העוברים באיזור; כל מקום ואתר ששקעו אי פעם ברחבי העולם, ללא קשר לתאריך השקיעה ולתרבות שיצרה אותם. כמו כן גילו את אטלנטיס באגמי "סטה קידאס" (שבע הערים) של סאן מיגואל, באיים האזוריים, באיים הקנריים, מתחת לחולות הסהרה, בשפך נהר האלבה, בים הצפוני, ועוד ועוד.
סנטוריני. היעלמותה הדרמטית של התרבות המינואית חיזקה את המיתוס של יבשת אבודה שטבעה בים | צילום: אייסטוק

אטלנטיס מתגלה
על הקשר בין אטלנטיס ושרידי התרבות המינואית שמעתי לראשונה במהלך החפירה בתל כברי. חפרנו שלושה שבועות ולא העלנו אפילו חרס. כך פותחים ארכיאולוגים בדרך כלל את סיפורה של תגלית גדולה. ואכן, בבוקר לח וחם של הקיץ ההוא, חשפנו את קירותיו של ארמון ואת רצפתו, שהיתה מעוטרת בדגמים צבעוניים משובבי עין. זהו הרגע בו עומדים נרגשים מול אתגר וחידה: הלמות הלב המהירה, הדם שמעקצץ בעורקים וטעמה המשכר של תעלומה. "איך הגיעה לכנען רצפה מינואית, כמו רצפות הארמון בקנוסוס שבכריתים?" שאל מישהו. ואחר, שאת שמו איני זוכרת, סיפר את האגדה על הכוהנות מאטלנטיס, שרקדו על רצפות צבעוניות אלה של דולפינים וציפורים. הנערות הכוהנות, נלקחו למקדש בילדותן, ולמדו ריקוד אחד בלבד, שכמוהו כים, כקצף על חופים רחוקים, אבודים.

סודה של הרצפה המעוטרת מארמון תל כברי התגלה לפני שנים, כשהתברר שאמנים מאיי הים האגאי, ששמם יצא לתהילה, קישטו היכלות מלכים גם במקומות אחרים בעולם העתיק. אבל בערב בו הגעתי לאי סנטוריני, כשבכיכר העיר ת'ירה (THERA) חוללה קבוצת נערות חבוקות, נזכרתי באגדה על הכוהנות המרקדות. מתחת למרפסת של מלון "אטלנטיס" רקדו בנות האי סנטוריני מחול מסורתי, הסתחררו באיטיות כזרועות של תמנונים, ובמהירות כמשברי הים. תושבי סנטוריני חגגו את ה"הפסטיבל של הוולקנו". מלוע הר הגעש שבלב ה"קלדרה", מעין מקווה של מי ים במרכז האי, בקעו מטחי זיקוקין די-נור ותמרות עשן. הם חגגו את נצחונם האחרון במאבק הנצחי עם הר הגעש. הם גברו על הרעש, שהחריב שוב, בשנת 1956, חלקים נרחבים מהאי.

הגעתי לסנטוריני כדי להיפגש עם פרופסור קריסטוס דומס מאוניברסיטת אתונה, החופר באקרוטירי, עיר שנקברה בהתפרצות הר הגעש לפני כ-3,500 שנה והשתמרה להפליא. אקרוטירי היא, ככל הנראה, האתר הארכיאולוגי היחידי בעולם הקשור באופן כלשהו לתעלומת אטלנטיס.

פרופ' דומס, חוקר בעל שם ואורח מבוקש בכנסים מדעיים בכל רחבי הגלובוס, איחר לפגישתנו בכמה ימים, מניח לי לגלות בעצמי את קסמיו של האי. המצוקים הוולקניים, הבתים הלבנים כחולי הגגות, המשקיפים על ים כחול עמוק, חופים המבהיקים מאבני קוורץ ולבה, כפרים קטנים ועשרות כנסיות. הנתונים מלמדים שבסנטוריני 5,000 תושבים ו-350 כנסיות. בנוסף לחיבתם הידועה של היוונים האורתודוקסים לפולחני הכנסייה, נראה שהקרבה להר הגעש מעוררת רגשות דתיים. מיעוט במקורות מים ואדמת הטרשים, לא מעודדים עיסוק בחקלאות, וענפי הכלכלה העיקריים הם גידול גפנים, חמורים ותיירים. יותר מחמישה מיליון תיירים בשנה פוקדים את האי ומבלים את זמנם בקיט ושיט, בטברנות ובשווקים.
לאי, המתנשא כחצי סהר מהים ויוצר מעגל עם האיים הסמוכים, שפעם היו חלק ממנו, היו בעבר שמות רבים. השם ת'ירה, שפירושו "חיית פרא", ניתן לו ככינוי להר הגעש, שבהתפרצות אדירה, לפני אלפי שנים, החריב את האי. הגיאולוג היווני אנג'לוס גאלאנופוליס, שחקר את הסיסמוגרפיה של האיזור, טוען שבעקבות ההתפוצצות הוולקנית נוצרו בים גלי צונאמי בגובה כ-90 מטר ובמהירות של 750 קילמטרים בשעה, עלטה כיסתה את השמיים במשך ימים רבים, ורוחות עזות נשאו את האבק הוולקני בכל רחבי אגן הים התיכון. תעודות מצריות מתארות את האירוע, האימה והנזקים שנגרמו לכל ארצות השכנות כתוצאה מהשטפונות ו"החורף הגרעיני".

ספירדיון מרינטוס, ארכיאולוג שהיה שותף למחקריו של גאלאנופוליס, האמין שאסון טבע זה, מהגדולים שהתרחשו אי פעם, שם קץ לתרבות המינואית, שמרכזה היה בכריתים. בסוף שנות ה-30 הפליג מרינטוס לסנטוריני כדי להוכיח את התיאוריה שלו. הוא הימר על המוניטין המקצועי שלו, כשהחל לחפור בחלקת השדה ליד הכפר אקרוטירי, וזכה לתהילת עולם. מרינטוס מת באתרו בגיל 74, בתאונה שאירעה בשטח החפירה הארכיאולוגי. קריסטוס דומס, עוזרו הצעיר, התמנה ליורשו. 

פגישה באטלנטיס

העיר העתיקה, שנקברה בהתפרצות, נמצאת בקצה הדרומי ביותר של חצי הסהר ששרד מהאי, וביום בהיר אפשר לראות מכאן את חופי כריתים. שם, בשלהי המאה שעברה, קנה ארתור ג'ון אוונס, באלף לירות שטרלינג, את הגבעה של קנוסוס וגילה את הארמון המפואר, דמוי המבוך, שזיהה כמשכנו של המלך מינוס האגדי. המקום שבו, על פי המיתוס, סייעה אריאדנה, בת המלך חולת האהבה, לתזאוס, נסיך צעיר מאתונה, להרוג את המינוטאורוס, מפלצת שחציה אדם וחציה פר. על שמו של מינוס קרא אוונס לתרבות העתיקה של כריתים – ששלטה בים האגאי מ-1600 עד 1400 לפני הספירה, ועל פי הרמזים הפוליטיים המסתתרים במיתוס שיעבדה אף את אתונה למרותה – התרבות המינואית. המינואים לא היו עם של לוחמים, אלא מעצמה ימית של סוחרים. לבתיהם, שהתנשאו לגובה חמש קומות, היו חלונות ומערכות ביוב ומי רחצה, כולל מים חמים. מציורי הקיר שקשטו את הבתים אפשר ללמוד על חיבתם לבגדי מחלצות (לנשים היו מחשופים נועזים), למשחקי שוורים, לשש-בש ולטקסים מסוגננים.

באקרוטירי היה הנמל הבינלאומי של העולם המינואי התוסס. בחברתו של פרופ' דומס שוב שוקקים החיים ברחובות העיר, וחמורים קדומים נושאים טובין אל החווילות והמחסנים. ביצי יען ובעלי חיים מאפריקה, שמן ויין מכנען, חפצי מתכת ואבני חן. קנקנים עצומי מידות בחצרות הבתים, נותרו כעדים אילמים להיקף קשרי הסחר הקוסמופוליטיים. "העושר, המשתקף בבתים ובציורי הקיר", אומר דומס, "לא מאפיין קהילה חקלאית באי קטן, אלא קהילה אמידה, חברה בורגנית של בעלי אוניות, שמכרו את שירותיהם לכל המרבה במחיר. אנשי אקרוטירי העתיקה היו מהאנשים העשירים ביותר בכל הזמנים".

באתר, שגודלו 300 דונם, חיו כמה אלפי תושבים, ובדומה לוונציה של ימי הביניים, היתה גם אקרוטירי "רפובליקה של פטריצים", של בעלי ספינות, מספנות וסוחרים. הם הצליחו להימלט מהאי לפני שקיעתו, ולקחו את כל חפצי הערך שלהם, תכשיטים וכלי נשק. "אף על פי כן האסון שלהם היה ויהיה אושר גדול לחוקרי העבר", מסביר דומס, החופר באתר כבר יותר מעשרים שנה. תלמידיו ימשיכו לחפור כאן שנים רבות אחריו.

הוא מראה לי, בגאווה רבה, את מעבדות הרפאות והשימור, שהקים באתר. מומחים מאתונה יושבים שעות ארוכות, בסבלנות אין קץ, משחזרים את ציורי הקיר המרהיבים מפירורי טיח שנמצאו בחפירה. דומס מנשק את השומרת הקשישה ומתעניין בשלום ילדיה. הוא מכיר את כל המדריכים באתר בשמם. "מאז שמת מרינטוס הרגשתי שמוטלת עלי אחריות גדולה לשמר, ככל האפשר, את נכסי התרבות האלה, לחקור ולפרסם כל פיסת מידע". הוא מדען המקפיד בפרטים, זהיר ואמין. אני שואלת אותו לדעתו על התיאוריה של מוריו, גאלאנופולוס ומרינטוס, שאטלנטיס נתגלתה באקרוטירי. "אטלנטיס היתה אגדה", הוא אומר. "אבל אפלטון שמע בוודאי על התרבות המינואית שנעלמה בפתאומיות, ועל האי העשיר שחרב ברעש ושקע בים. ההיסטוריה הגיאולוגית של סנטוריני והממצאים שנחשפו באתר, הם כנראה מקורות ההשראה לסיפור המעשה". אחר כך הוא מזמין אותי לכוס קפה בקפיטריה של האתר. מגישים שם את האספרסו הטוב ביותר באטלנטיס.

 לעמוד הראשי של סנטוריני והקילדים>>

 

האם היית ביעד הזה?

  • 4

    כן הייתי

  • 6

    לא, אבל מתכנן

  • 3

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות