תפריט עמוד

אחרי הצונאמי: בתוליות מחודשת בתאילנד

פחות מחצי שנה לאחר הצונאמי החלה ממשלת תאילנד במאמצים להחזיר לחופיה את התיירים. דן דאור ביקר בעשירה והמאורגנת מהמדינות מוכות האסון ונקלע למחלוקת על השיקום

שנת 1755, ב־1 בנובמבר, היה רעש אדמה נורא בליסבון. אלפי בתים קרסו, שריפות השתוללו, הנהר טז'ו עלה על גדותיו בשלושה נחשולים ענקיים, ועשרות אלפי בני אדם מצאו את מותם בהריסות, באש ובמים. מזועזע מאימי הטבע (או האלוהים), כתב וולטייר את "הפואמה על שואת ליסבון", שבה עולה השאלה הטבעית איך מיישבים אמונה באל צדק – שתחתיו, כפי שכתב אוגוסטינוס הקדוש, "לא סובל אלא מי שמגיע לו" – עם מוות בסיטונות של חפים מפשע: "מול תלי הפגרים כלום תאמרו: 'זה עונשם,/ כי פשעו בי, חטאו לי, דמם בראשם'?/ התינוק זב־הדם המחוץ על אמו,/ איזה חטא הוא חטא, ומה עוונו?/ האם ליסבון,/ שאינה עוד, פשעיה כבדים/ מפשעי פריז ולונדון, הסובאות מגדים?"

חטא אקולוגי
250 שנה מאוחר יותר, דומה שרק מעטים חזרו על אותה השאלה לנוכח תמונות הזוועה של הנחשולים הענקיים של הצונאמי בים אנדמן. כולנו, כל צופי הטלוויזיה בעולם כולו, הצטופפנו למשך כמה ימים מול התמונות שחזרו שוב ושוב: אישה מחפשת את בנה בחוף בסרי לנקה, ואן חוצה רחוב שהיה לנהר בבנדה אצ'ה, איש נאחז בעץ באי בתאילנד… מעגלים חוזרים ונשנים שמפקיעים את ההתרחשות הקונקרטית מן הזמן ומן המקום למען נצח דמיוני של זיכרון ציבורי.
אלוהים אולי חוזר בגדול, אבל דומה שאפילו חסידיו בעידן החדש לא ממש מתעניינים באחריותו למפגעי הטבע. את האצבע המאשימה אנחנו מפנים יותר ויותר כלפי האדם, שדומה כי החולקים על יכולתו לחולל שמות ביבשה, בים ובאוויר הולכים ומתמעטים. אין פירושו של דבר שהרעש הגדול בים אנדמן והשטפונות שבאו בעקבותיו הם תוצאה של חטא אקולוגי, אלא רק שאיבדנו קצת את ההרגל להתריס כלפי שמים, או שלהפך, חדלנו מלחפש מה רע עשינו שאלוהים החליט להעניש אותנו.
ובינתיים, עד שתהיה לנו דרך לחזות אסונות כאלה די זמן מראש, לא נותר לנו אלא לשאול שאלות מעשיות (כמו למה בארצות שנפגעו אין אמצעי אזהרה מתאימים כפי שיש בהוואי למשל, שם ידעו מה עומד לקרות אבל לא מצאו דרך להעביר הלאה את המידע) או להעיר בציניות מפוכחת שאלמלא הנופשים מהמערב בפוקט ובקו פי־פי, גם ההתעניינות של שאר העולם היתה פחותה בהרבה.

פחות תרמילאים
במסגרת מאמציה להחזיר אליה את התיירים מהר ככל האפשר ארגנה תאילנד, העשירה  מהמדינות שנפגעו, סיורים באזור לקבוצות עיתונאים מכל העולם ובהן לעיתונאים מישראל. כמה חודשים אחרי האסון התאפשר לי במסגרת הזאת לעמוד מקרוב (יחסית) ובקיצור נמרץ על עבודות השיקום. ההבדלים שבין שלושת המקומות שביקרתי בהם – פוקט (Phuket), פי־פי דון (Phi Phi Don) ופי־פי לֶה (Phi Phi Le) – ניכרים מאוד לעין, ועולים מהם הדים למחלוקת על אופי השיקום הנדרש.
באשר לאי הגדול פוקט – שבו, בחוף פטונג (Patong), נערך טקס אזכרה גדול למתים בהשתתפות עיתונאים מכל העולם – אין שאלה. אמנם יכולנו עדיין לראות הריסות במרחק בלוק קצר אחד מהשוק ומהזונות, אבל כבר אז היה ברור שמשקיעים שם מספיק כסף, ושאין סיבה שהתיירים לא יחזרו לשם מהר.
פי־פי דון (הגדול משני האיים הנותרים), לעומת זאת, הוא עניין אחר לגמרי. מהצד הפגוע שלו לא ראינו אלא את לשון היבשה הצרה ועליה את שלד המלון שכיכב בשידורי הטלוויזיה בארץ. אבל ידוע שההרס שם היה מוחלט ושעבודות השיקום מתנהלות שם בעצלתיים, בעזרת מתנדבים וכמעט בלי עידוד ומימון מהממשלה. לפני הצונאמי זה היה יעד פופולרי לתיירים דלי תקציב, ויש שמועה עקשנית (אפשר למצוא אותה גם ברשת) שהיעדר המימון אינו מקרי: ממשלת תאילנד היתה שמחה להיפטר מהמסעדות ומהגסט־האוסים הזולים שמשמשים את התרמילאים, והיא מעדיפה על פניהם את הריזורטים המרווחים ואת השמירה על החופים היפהפיים, שהצונאמי השיב לכמה מהם את בתוליהם. הבתוליות המחודשת הזאת ניכרת מאוד גם באאו מאיה (Ao Maya), חוף נהדר בפי־פי לֶה (הקטן משני האיים), שכולו שמורה. זה החוף שבו צולם הסרט "החוף". לדברי המארחים, עושי הסרט (שבשבילו נטעו שם דקלים, שמנקודת מבטם של הצמחים המקומיים גם זה מין זיהום אקולוגי), והמוני התיירים שבאו לשם בעקבותיו טינפו את המקום. הגרסה של "לונלי פלנט" של לפני הצונאמי קצת שונה – הם טוענים שעושי הסרט ניקו הרבה טונות של אשפה שהיתה שם קודם, "ואפילו שתלו שם דקלים חדשים". אבל מה שלא נחשוב על זה, הצונאמי ניקה יפה את החוף, מהזוהמה, מעקבות התיירים, משרידי הסרט, ומהדקלים.


תודת המערכת ללשכת התיירות התאילנדית

שוק בעלי החיים בבנגקוק

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.