תפריט עמוד

אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי

אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי

קבוצות של נשים שעלו מאתיופיה וחיות בדרום הארץ משמרות את האומנויות שנהגו לעסוק בהן בארץ מוצאן. דרך היצירה הן משמרות את המורשת ומגשרות בין התרבות היהודית-אתיופית לישראלית

מתנ"ס טאובל נחבא במתחם מוזנח בשכונה ג' בבאר שבע. בשני חדריו החמים יושבות שמונה קדריות ויוצרות כלים ופסלים נפלאים. היו זמנים שמניינן היה כשל אוטובוס שלם – 55 יוצרות, אך מאז הצטמצמו התקציבים, הכבישים העוקפים את באר שבע הרחיקו את הקונים, שגם ככה לא היו רבים, והקבוצה קטנה. החום המעיק מגביל את העבודה לשעות הבוקר המוקדמות. ובכל זאת, על אף התנאים הקשים, הכלים הולכים וממלאים את המדפים ואת השולחנות. "יש כאן ספרייה של התפתחות היצירה", אומרת טובה מרד, מארגנת הקבוצה מראשיתה, "מכלים בעיבוד פשוט ועד כלים משוכללים ומוקפדים. כל כלי ייחודי ובעל משמעות למי שיצרה אותו".

אביבה אישטו עלתה בשנת 1982. היא משתתפת בפרויקט מיום הקמתו ויוצרת "בובות", כפי שהיא קוראת לדמויות החומר שלה: נשים, גברים וילדים בתמונות מחיי היהודים באתיופיה, שאותן התחילה ליצור רק בארץ. בכפר קסטה היא יצרה כלים גדולים כמו גָנְבּוֹ (קנקן למים), מְגוֹגוֹ (מעין תנור קטן לאפייה), סירי בישול וסירים לרוטב הנקראים דיסְט, לשימוש עצמי ולמכירה. היא התגרשה מבעלה באתיופיה ועלתה לארץ עם חמשת ילדיה, היום כולם בעלי השכלה אקדמית ועם משפחות משל עצמם. היא זוכרת כיצד טובה שכנעה אותה להצטרף לפרויקט "כדי לשכוח מהצרות שבבית", ומתגעגעת לקבוצה הגדולה שהיתה כמו משפחה. אהובה, שכנתה לשולחן, מתקשה ללוש, וגם העיניים קצת כהו. היא יוצרת כלים קטנים וכבשים עם חן מיוחד, ששערן עשוי מפיסות חומר ופניהן מלאות הבעה.

אם אין קרקע, יש מלאכה
במאה ה-14 שלטו באתיופיה קיסרים נוצרים שניהלו מלחמת חורמה ביהודים (שנקראו "ביתא ישראל") ובמוסלמים, וניסו לנצר אותם. משסירבו הולאמו אדמותיהם, וכך הודבק לחלק מהיהודים כינוי הגנאי "פלאשה", פולשים זרים. מאחר שנמנעה מיהודי אתיופיה, בעלות על קרקעות, הם פיתחו דרכים חלופיות להתקיים – הם היו לקדרים, לחרשי ברזל ולאורגים, ותוצרתם שימשה את הקהילה ונמכרה לשכניהם הנוצרים והמוסלמים. ישיבתם ליד מקורות מים, בשל ההקפדה על טהרה, סייעה במיוחד בהתפתחות תעשיית הקדרות, ובמיוחד הם נודעו בשריפת הקרמיקה (Shala). במשך הזמן גדל בידודם הכלכלי, החברתי והדתי של היהודים, מתוך אמונתם של הנוצרים והמוסלמים שלעוסקים בקדרות ובנפחות יש כוח מאגי ו"בודה" – מעין יצורים על טבעיים שביום מחופשים לאנשים ובלילה הופכים לצבועים.

הקדרות הפכה בהדרגה למקצוע נשי, ואֵם העבירה אותו לבתה. עבודת הקדרות נעשתה בעונה היבשה, מאוקטובר עד אפריל, שבה קל יותר לייבש את הכלים, למצוא חומר בערה לשרפתם ולטלטלם ממקום למקום. מכוחו של ההרגל הזה עשו גם הקדריות מבאר שבע הפסקה בחורף בשנתן הראשונה.

הדס-אדיסה ברוק נולדה בכפר וולקה (Woleka) שליד העיר הגדולה גונדר (Gonder). בגלל התיירים שהגיעו לכפר התפתחה שם מסורת של פיסול דמויות. הדס-אדיסה היא הראשונה בקבוצה שהחלה לייצר פסלים בסגנון הזה, והיא לימדה גם את שאר הבנות. ממית, שיושבת לידה, עלתה גם היא לארץ כשהיא גרושה ומטופלת בחמישה ילדים ובאמה. באתיופיה היא היתה בת יחידה ומפונקת (מכאן שמה, שפירושו "ילדה קטנה") ולא היתה צריכה לעבוד. כאן לא מצאה עבודה, ומטעמי כבוד בחרה ללמוד קדרות ולא לקבל קצבה מביטוח לאומי. את הדמויות הגדולות היא יוצרת מהדמיון: גברים ונשים עם מקלעות שיער, וילדים שמתרפקים עליהם בחיבה.

בתחילת הדרך עוררו ה"בובות" את זעם הקייסים – המנהיגים הרוחניים של הקהילה – בשל האיסור בתורה לעשות פסלים. אחרי הסברים ומאמצי שכנוע רבים הם הבינו את הצורך של הנשים להתפרנס. טובה מספרת על שיחה שהיתה לה עם קייס חשוב שהבין שזהו למעשה פיקוח נפש, וגם דרך ביטוי שיכולה לסייע לקרב בין החברה הישראלית לקהילה האתיופית. לראיה היא מצביעה על תצוגה מרשימה של חפצים וכלים אתיופיים שנאספו עם השנים: קבוצות מבקרים באות למקום לשמוע סיפורים על קהילת ביתא ישראל, וכרקע לסיפורים הם רואים את האוסף וגם יוצרים כלים בעצמם בהדרכת האומניות.

פתוח-סגור-פתוח
מרחק נסיעה קצרה מבאר שבע, בבית הכנסת של הקהילה בנתיבות המעוצב כמגן דוד מודרני, נפגשת קבוצה אחרת של אומניות, שבראשן עומדת מרים סלומון הנמרצת. בהעדר דמות סמכותית פרנג'ית (לבנה), האווירה כאן חופשית ומשוחררת יותר, הנשים יושבות במעגל וכולן מדברות עם כולן.

בתרבות האתיופית מושג הכבוד הוא מרכזי: מכבדים אדם בהסכמה ובשתיקה, נוהגים בדיבור מרומז וממעטים במילים, ומעלה היא להשתמש בסמלים ובפתגמים. גם בחפצי האומנות נהוג השימוש בסמלים, כמו למשל ב"קופסת האהבה", שבה נתונים בני זוג חבוקים, והיא מסמנת מתי נמצאת האישה בנידה (כשהתיבה סגורה) ומתי היא מותרת (כשהיא פתוחה). באתיופיה, הנשים מצחקקות, היה פשוט יותר: במשך שבעת ימי הנידה האישה עברה לגור במרגם גוג'ו – בקתת הנידה שבכפר, שנועדה גם ליולדות.

עשר שנים הן עובדות כאן, יוצרות כלים ופסלים, קולעות בקש וגם רוקמות מעט. מלבד הבובות והכלים הגדולים הן מפסלות גם חיות בעלות קרניים, צפרדעים וציפורים. מקום של כבוד שמור לסיפורי חיות בתרבות האתיופית, ובסיפורים החיות מדברות חוכמה ומלמדות מוסר. כמו בבאר שבע, גם כאן ההיצע גדול והמכירות דלות. מפעם לפעם מוכרים לתיירים או לנדבנים מפילדלפיה, העיר התאומה, וזהו.

יהלום מלוטש
מפעל "אלמז" (יהלום באמהרית) שבלוד נראה כמו אולם ייצור בבית אופנה מערבי. מעצבת האופנה מיקי שפירא הגתה את הקמת המפעל לייצור מוצרי נוי ואופנה אתניים-עכשוויים בהשראת שנותיה כמעצבת ב"משכית". הרעיון להשתמש ברקמה אתיופית עלה כשפגשה נשים בלבוש מסורתי במכולת ליד בית הוריה. בשיתוף ארגונים כמו ג'וינט ישראל והסוכנות היהודית, המיזם החל. בתחילה נפגשה עם עולות חדשות באתר הקרוואנים שהיה ממוקם בחצרות כח שליד ראש העין, ויחד הן רקמו "כשברקע ריחות תבלינים עזים וגשם שוטף". השטיח שעליו שובצו הרקמות הולך איתה עד היום.

הצלחתו של הקשר הראשוני הובילה אחרי כמה גלגולים, וגם כמה משברים, לפתיחת המפעל היום. שמונה הנשים שנשארו בפרויקט מועסקות בשכר מינימום, ובנוסף להן כשלושים עובדות ועובדים יוצרים מהבית כשמתקבלת הזמנה גדולה.

גם קבוצות של נשים רוקמות מאשדוד ומרחובות מספקות רקמות על פי דרישה. מזל בורו, שעובדת כאן עשר שנים, עלתה מכפר ליד גונדר. בעזרת "אלמז" היא עברה קורסים בתפירה וביזמות, אבל את הרקמה האתיופית, הנקראת טֶלְף, למדה מאמהּ. הרקמה עשויה תך שרשרת ומאופיינת בצבעוניות רבה ובדגמים מורכבים – השטח הרקום ממולא בצפיפות עד שהוא נראה כתמונה תלת ממדית. את הדגמים שפירא מעתיקה מספרי אומנות אתיופית, והרוקמות ממלאות את השטחים ברקמה המסורתית. במפעל תופרים את הרקמות לשטיחים, מפות, תיקים ופרטי אופנה איכותיים. שלא כמו הקבוצות אחרות, ל"אלמז" יש אשת שיווק וחנות במרכז תל אביב, והמוצרים נמכרים יותר.

הכי אחותי
פרויקט הרקמה בקריית גת עדיין בחיתוליו, אבל הניסיון שנלמד מקבוצות הנשים הוותיקות משמש כאן ליצירת דבר חדש – קואופרטיב נשים. במרכז מסחרי ששופץ בכספי תנועת "אחותי", שתומכת ומלווה את הפרויקט, עמלות כעשרים נשים על עבודות רקמה, קליעה וקדרות (כשהתנור תקין). הרוח החיה והיוזמת היא לקייה ירדני, אמנית, מנהיגת נשים ופעילה קהילתית. זה כמה שנים היא חולמת על פרויקט מסוג זה, ואחרי הרבה הבטחות שווא מגורמים מקומיים ולאחר שהוכיחה את רצינות כוונותיה בארגון תצוגת אופנה אתיופית במתנ"ס המקומי, הגיעה תנועת "אחותי", שפועלת למען נשים בישראל, וסייעה בהפיכת החלום למציאות. התנועה מסייעת בשיווק במסגרת "מוצרי סחר הוגן", וגם בית האופנה "קום איל פו", שמקדם סדר יום נשי, הביע עניין.

החדר עמוס בעבודות של רקמה מסורתית ובכלים קלועים. הרקמה, לדברי לקייה, סימלה את עושרה ואת אושרה של האישה. ככל שהרקמה בשמלת האישה (קמיס) עשירה בדגמים ובצבעים, כך גדולה יותר יכולתה הכלכלית של הלובשת אותה וגם כבוד בעלה אליה. בתחילה רקמו צלבים, כסמל אתיופי, אבל עם החשיפה ליהדות העולם במאה העשרים נוספו סמלי מגן דוד. לקייה רוקמת דגם צמחי מסולסל ומורכב תחום במסגרת, שלדבריה מסמל את רצונם של יהודי אתיופיה לפרוץ את הגבולות ולעלות לארץ ישראל. "לנשים היה זמן רב לרקום, בעיקר לאחר הלידה כששהו במרגם גוג'ו, בקתה שנועדה ליולדות. אם ילדו בן גרו בו ארבעים יום, ואם בת – תשעים יום".

באתיופיה השתמשו לקליעה בצמח דמוי קש בשם "סבז", שגדל רק בכפר וולקה. כאן קולעת ציירדה כלים מענפי תמר ומסרטים צבעוניים, אך השיטה זהה: חופנים את צרור החומר בחוזקה, מלפפים את הסרט הצבעוני על הצרור ותופרים את האגודה במחט אל השורה הקודמת. בשיטה הזאת מייצרים כאן כלים בצורות ובגדלים שונים: הפשוט ביותר הוא צִיפְת, שנראה כמו תחתית לסיר ושימש לניקוי גרעיני חיטה; עגילגיל הוא תיק אוכל לגבר וגם תיק לכלה שיכול להכיל כמה קופסאות קטנות הנקראות מוּדַיי, ובהן הכלה לוקחת לבית הורי חתנה את כלי התפירה והסדקית שלה ("בלי הטובות שלהם"); וגם כלים גדולים, גבוהים ומפוארים כפירמידה הנקראים מוֹסֶב, שמשמשים להגשת מיני תקרובת. ככל שלכלי קומות רבות יותר, כך הוא נועד למכובדים יותר. ברוח השוויוניות בקואופרטיב המתהווה, מגישים לאורחים את ה"קוֹלוּ", מעין חטיף מזרעי חיטה וחומוס קלויים, בצלחת פלסטיק.

"ייצור כלים באתיופיה היה דבר יומיומי, לשימוש עצמי. כאן הוא מקבל משמעות של אמנות", אומרת ד"ר מלכה שבתאי, חוקרת יהודי אתיופיה שעוסקת גם במעמד האישה. בשביל הנשים המבוגרות זו הזדמנות לתעסוקה, גם אם לא בהכרח מפרנסת, תוספת לערך העצמי ותמיכה חברתית שכל כך נעדרת בארץ עם פירוקה של המשפחה והקהילה ופיזור חבריה במקומות ישוב שונים. "לא כל דבר נמדד בערכו הכלכלי", היא מדגישה ומוסיפה שדווקא אומנים גברים צעירים, בעלי השכלה גבוהה, הם שפורצים לשוק האומנות המסחרי בישראל.

היחס שניתן לאומנות הנשים, הנתפשת כמלאכה מסורתית שנעשית בחדרי חדרים, לעומת אומנות הגברים הזוכה להכרה, ראוי שישתנה. הגיעה העת שגם עבודת הנשים שעלו מאתיופיה תזכה לשימור ולטיפוח בתשומת הלב וההשקעה הראויים לה. במפגש עם הנשים הללו אפשר לראות את הדרך שלהן לזכות בהכרה באמצעות מעשה ידיהן, את מאבקן להיות נוכחות בשיח הישראלי.

אפשר לרכוש רקמות, פסלים, אמנות ביתית, תיקים וכדומה דרך אתר האינטנרט או בחנויות של אלמז בכיכר קדומים ביפו ובמרכז ספיר בלוד.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

צמחי המדבר - הצמחים הכי מתוחכמים בארץ

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *