רבי יעקב וזאנה: האיש שכרת ברית עם השדים

הוא היה רב שנשא תפילה מוסלמית מדי יום, יהודי שנשא שֵדָה לאשה, צדיק שלמד פרקטיקות של מאגיה וכישוף מזקני המוסלמים שבאטלס. מתילווית (Telouet) ועד וורזאזאת (Ouarzazate), מתאזנאח'ת (Tazenakht) בואכה תארודאנת
(Taroudannt), שיחרו יהודים ומוסלמים לפתחו של מי שנחשב לגדול המרפאים במערב האטלס הגבוה ובסביבותיו – רבי יעקב וזאנה, אחת מדמויותיה המופלאות של יהדות מרוקו. אפילו מושלי האיזור, צרפתים ומקומיים, נעזרו בו, ובהם הפחה העריץ ממְרַכְּש
(Marrakech), חאג' תהאמי, בן למשפחת אל־גלאווי הנודעת, ששלטה בשטחים נרחבים בהרי האטלס לפני עצמאות מרוקו ב־1956.

מרוקו נחלקת באופן מסורתי לבלד אל־מחזן, "ארץ האוצר" שבאיזור החוף, הנתונה לשליטתו הישירה של הסולטן, ולבלד א־סיבה, "ארץ המריבה", המסוכסכת והשסועה בין מנהיגים מקומיים. ברוב התקופות נכללו בארץ המריבה אותם אזורים הרריים וקשים לגישה שבדרום מרוקו, ובמיוחד חבלי האטלס הגבוה, הרחוקים מהערים המלכותיות שבצפון המדינה והמאוכלסים בשבטי בֶּרְבֶּרִים גאים ותאבי חופש (ראו כתבה בעמ' 96). שם התקיימו לאורך מאות שנים קהילות קטנות של יהודים.

החיים בצד המוסלמים התאפיינו בדו קיום הרמוני למדי, אשר הושתת על השירותים שסיפקו היהודים לאוכלוסיה המוסלמית הכפרית. היהודים, שעסקו בעיקר במסחר, ברוכלות ובמלאכות, סבבו בין השווקים בתחום מושבם ומכרו את מרכולתם. מרקם הקשרים המסועף שנוצר בין היהודים לשכניהם הבטיח להם חסות מצד מנהיגים מקומיים, שבלעדיה התנועה בדרכים הלא בטוחות לא היתה אפשרית. אבל היהודים בהרי האטלס לא היו רק רוכלים ובעלי מלאכה. באיזור חיו גם חקלאים יהודים, ושיתוף הפעולה עם המקומיים התקיים אף בתחום זה, כאשר הם התקשרו עם שכניהם המוסלמים לצורך עיבוד קרקעות או גידול בעלי חיים.

על רקע אורח חייהם הייחודי של היהודים יושבי ההר בדרום מרוקו, נולד וגדל בתחילת המאה ה־20 יעקב וזאנה. אישיותו רבת הסתירות ואופיו הנועז מאפשרים לחשוף מקצת מן התכונות, הערכים ואורח החיים של יהדות מיוחדת זו, שהלכה והצטמצמה במחצית הראשונה של המאה שעברה בשל הגירה פנימית לערים, ובעיקר לקזבלנקה, בעקבות המודרניזציה שהביאו הצרפתים. באמצע שנות השישים, עם תום גלי ההגירה לארץ ישראל, נעלמה יהדות זו כמעט לגמרי.

הערצת קדושים פועמת בעוצמה
כדי להבין כיצד הפך וזאנה למרפא כל יכול, יש לעמוד תחילה על נתוני הפתיחה המצוינים שהקנה לו הרקע המשפחתי המרשים שלו ולהכיר את אופיו של האיזור שבו הוא גדל. בדרום מרוקו פיעמה מסורת תרבותית של הערצת צדיקים ופולחני קדושים בעוצמה שלא נראתה כדוגמתה בשום פזורה יהודית אחרת. דמויות רבות של צדיקים ובעלי ניסים הופיעו בכל הקהילות היהודיות, וקבריהם, שאחדים מהם שמורים היטב ונפקדים גם כיום, היו למוקדי הילולות ועליות לרגל.

מדוע הפכה האמונה בצדיקים ובקדושים לחוויה דתית־יהודית מרכזית כל כך דווקא באיזור זה? חלק מההסבר טמון באחיזה הרבה שהיתה למיסטיקה היהודית בקהילות דרום מרוקו, במיוחד לנוכח מעמדו המיוחד של הצדיק בקבלה, כמתווך בין עולמות עליונים ותחתונים. דומה שבחיי רבות מהקהילות הללו תפס ספר "הזוהר", היצירה המרכזית בקבלה, מקום חשוב יותר מזה של התלמוד. רבי שמעון בר יוחאי, שעל פי האמונה העממית חיבר את "הזוהר", הפך משום כך לחשוב שבדמויות הנערצות בקרב יהודי מרוקו. זאת כנראה הסיבה לכך שיום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, ל"ג בעומר, המכונה "הילולה כבירה", נקבע כמועד להילולות של צדיקים רבים אחרים שמועד פטירתם לא נודע.

קברו של רבי אליהו, הקדוש היהודי של קזבלנקה	קברו של רבי משה תורג'מן, מורו ורבו של הבאבא סאלי, בעיר ריסאני שבחבל תאפילאלת	מצבתו של רבי יעקב אבן צור בבית הקברות של העיר פאס
העדר שלטון מרכזי והצורך הנפשי לחסות בצילה המגונן של דמות כל יכולה, בעיקר במצבים של אי יציבות פוליטית וחוסר ביטחון אישי, שימשו קרקע פורייה לריבוי הקדושים

לפולחן הקדושים במרוקו אין אח ורע גם במרחב המוסלמי. ייתכן כי אחת הסיבות לכך היא שהמגרב (מערב) נמצא בשוליים המערביים של התפשטות האיסלאם, הרחק ממרכזי הלמדנות שהיו במשרק (מזרח). שוליות זו הולידה תפיסות דתיות שהדגישו סגולות אישיות, חיי מופת, התלהבות דתית ומעשי ניסים על חשבון ידע ודקדוקי מצוות, וספחו לתוכן מנהגים מקומיים. בנוסף, המציאות הגיאופוליטית של פלגנות, שסעים וסכסוכים הצמיחה כוחות מקומיים שביססו את תביעתם לשלטון באמצעות לגיטימציה דתית: ייחוס למשפחת הנביא המעניק קדושה.

במאות ה־15 וה־16 – תקופה של חולשה פוליטית וחוסר יציבות, שבה קנו להן מעצמות אירופיות אחדות אחיזה בחופי מרוקו – צמחו אלפים רבים של טוענים למוצא מיוחס ולסגולות קדושה. היסטוריונים כינו תקופה אינפלציונית זו של צמיחת קדושים "המשבר המרבוטי" ("מרבוט" הוא הכינוי המקובל במסורת המחקר הצרפתית לקדוש במגרב). דומה כי לא רק העדר שלטון מרכזי מרסן שימש קרקע פורייה לריבוי הקדושים, אלא גם הצורך הנפשי לחסות בצילה המגונן של דמות כל יכולה במצבים של אי יציבות פוליטית והעדר ביטחון אישי.

יהודי מרוקו אימצו רבים מדפוסי פולחן הקדושים המוסלמי, ובעיקר את נוהגי הביקור, ה"זיארה", בקברי הקדושים. אמנם במרכז הפולחן המוסלמי עמדו שושלות קדושים על צאצאיהן החיים, ואילו בקרב הקהילות היהודיות שושלות כאלה היו נפוצות פחות, אבל גם בקרבם היו כמה משפחות קדושים ידועות שם. אחדות מהן – כמו משפחות אבוחצירה ופינטו – שימרו את כוחן בישראל, ולעיתים אף הגבירוהו. מכל מקום, התפיסה של כוחות על טבעיים של קדושה וריפוי העוברים בירושה היתה משותפת לשתי הקבוצות: בקרב היהודים כונתה סגולה זו "זכות אבות" ובקרב המוסלמים – "בַּרַכַּה".

מי היו אבותיו של רבי יעקב? יששכר בן־עמי, בספרו "הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו", מזכיר את איית (משפחת) וזאנה כאחת ממשפחות הקדושים הידועות. על פי המסורת, מייסד השושלת הוא אבי סבו של רבי יעקב, שנקרא רבי אברהם "אל־כביר" ("הגדול", להבדיל מנכדו – אביו של יעקב – הקרוי על שמו). הוא נולד בכפר סכורה (Skoura) שבעמק הדאדס (Dadés), וביסס את מעמדו כצדיק בקרב יהודי האיזור במסע רצוף ניסים מעמק נהר דרע (Drâa) ועד לוורזאזאת, שם קבע את משכנו. קברו המטופח של רבי אברהם באיית בודיאל (Ait Budial), על גדות האגם המלאכותי שממזרח לוורזאזאת, היה למוקד חשוב של עלייה לרגל ליהודי האיזור.

מאגיה וכישוף מוסלמיים
צמיחתו של צדיק מפורסם בשוליים הדרומיים של מרוקו אינה מפתיעה, שכן איזור הדרע, למרות ריחוקו מהמרכזים העירוניים של הממלכה, קשור בקהילות יהודיות עתיקות יומין שהצמיחו מקובלים ובעלי שם. מכאן גם בא שם המשפחה דרעי. משפחת אבוחצירה צמחה באיזור דומה: נאת המדבר של תאפילאלת (Tafilalt) בעמק נהר זיז (Ziz) שעל גבול הסהרה, כמה מאות קילומטרים מזרחה מהדרע. בנו של רבי אברהם, רבי דוד, אף הוא צדיק בעל שם בוורזאזאת ובנותיה, קצב לצאצאיו "נחלות", אזורי השפעה נפרדים,

השייח של הכפר אסרג מצביע על ביתו של וזאנה. עד למות אמו, בשנות הארבעים לחייו, וזאנה התגורר עימה. הוא לא התחתן, לא הקים בית ולא צבר רכוש. עם מותו, הלכה ונעלמה הוויית החיים הייחודית בהרי האטלס

כדי שייהנו מתרומות היהודים המקומיים ללא תחרות ומחלוקת ביניהם. אחד הבנים, רבי אברהם, פנה מערבה, העפיל ללב האטלס הגבוה והתיישב בכפר הנידח אסרג (Assarag) שבעמק תִפנות
(Tifnoute), שם נולד רבי יעקב.

עמק תפנות הוא אחד האזורים הקשים לגישה באטלס הגבוה. הכפרים הקטנים באיזור – אסרג, מזגומנאת
(Mezguemnat), תיזגווי (Tizgui) ואימליל (Imlil) – ממוקמים בנוף מרהיב, שופע מים ועתיר בוסתני פרי, בקרבת אפיק נחל תפנות. לאגן ההיקוות של הנחל זורמים מים מהפסגות הגבוהות ביותר במערב האטלס הגבוה, ובראשם ג'בל טובקאל (Toubkal), הגבוה בהרי מרוקו (4,165 מטר). עד היום אפשר להגיע לכפרים אלה רק בדרכי עפר, שעבירותן בחודשי החורף המושלגים נמוכה למדי.

היהודים חיו כאן בקרב הברברים המקומיים בקהילות קטנות שהלכו והצטמצמו במאה ה־20, ובריחוק ניכר מן המרכזים היהודיים הגדולים שבאיזור החוף ובצפון. רבי אברהם, אביו של רבי יעקב, היה סובב בין הקהילות בעמק תפנות ובשוליו, מעניק לבניהן ברכה מכוח זכות אבותיו ומקבל בתמורה מתנובת ביתם. הוא נפטר בכפר אמסין (Amassine), מדרום מזרח לאסרג, ונקבר בבית הקברות של תמזרשת (Tamzersht). וזאנה, שהיה נער צעיר בעת שאביו נפטר, היה נחוש בדעתו להיות מרפא רב כוח – משאלה טבעית למדי לנוכח "זכות האבות" המרשימה שלו – אולם מסלול ההכשרה שבו בחר היה שונה מאוד מדרך אבותיו: הוא שיקע עצמו בפרקטיקות מוסלמיות של מאגיה וריפוי.

כדי להשיג אמצעי ריפוי אלה, הוא חיפש את קרבתם של חכמים מוסלמים מאיזור הסוס
(Souss) שבדרום מערב מרוקו, הידוע עד היום בעושי הנפלאות שלו. חכמים אלה היו סובבים ברחבי המדינה ומציגים בשווקים מעשי פלא רבים, מגילוי עתידות ואוצרות ועד שיכוך מצוקות ופגעים – מעשים של אחיזת עיניים וזריזות ידיים בעיני הספקנים, והוכחה לשליטה בשדים ("ג'נוּן") ובכשפים ("שְחוּר") בעיני המאמינים.

ההתקשרות לחכמים מוסלמים במטרה ללמוד מהם סודות ריפוי לא היתה תופעה יוצאת דופן בקרב מרפאים יהודים, על אף שרבים מסודות אלה היו מעוגנים במסורות דתיות. הקרבה התרבותית בין הקהילה המוסלמית לזו היהודית בדרום מרוקו לא פסחה אפילו על תחומים של דת עממית, כמו ריפוי מסורתי והערצת קדושים: יהודים ומוסלמים לא נרתעו מלפנות לקבר קדוש או למרפא בן הדת האחרת במצבי מצוקה.

אבל וזאנה הרחיק לכת יחסית למרפאים אחרים, כנראה בשל נסיבות חייו המיוחדות: הוא איבד את אביו בגיל צעיר, לא היו לו אחים או קרובי משפחה גברים שיכלו להנחותו והקהילה היהודית שבה חי היתה זעירה ושולית, הרחק מהמרכזים התורניים הגדולים. נסיבות אלה חברו לתכונות אישיות של בוז למוסכמות ושל תעוזה כדי לברוא דמות יוצאת דופן, שהיתה נחושה למצות את אוצר הידע המוסלמי, עד כדי טשטוש מסוכן של זהותה היהודית.

הכשרתו של וזאנה במחיצת חכמי איזור הסוס הקנתה לו כוחות מאגיים של גילוי וריפוי. אולם לשליטה זו היה מחיר שמרפאים יהודים אחרים סירבו לשלם: וזאנה נדרש להיות נקי כל הזמן, להתפלל בבוקר תפילה מוסלמית ולהתחתן עם שֵדָה, שחיה מתחת לאדמה. שלוש הדרישות נועדו להבטיח לו שליטה ללא מצרים על השדים, המקור העיקרי למחלות ולפגעים במרוקו המסורתית. האפשרות שאדם המתכנה רבי, נצר למשפחת צדיקים וחכמים, יתפלל תפילה מוסלמית ויינשא לשדה נראית זרה ומוזרה.

ואכן, האנשים שעימם שוחחתי ציינו כי "בכל מרוקו לא היה איש כמו וזאנה". ועם זאת, לנוכח מקומם המרכזי של השדים במציאות החברתית של המגרב, אורח החיים שבו בחר וזאנה היה אופציה תרבותית קיצונית, אך לא בלתי אפשרית. נישואי אדם עם שדה, אם מתוך רצונו של הראשון לשלוט על העולם הדמוני (כמו במקרה של וזאנה) ואם משום שהאחרונה כפתה עצמה עליו, הובנו כקשר שאינו אפשרי להתרה, המונע מבן האנוש להינשא לאשה בשר ודם.
מבלי להיכנס למנגנון הפסיכולוגי ביסוד בחירתו, יש לציין כי "על פני האדמה" (השדים חיים מתחתיה) נותר וזאנה ברווקותו – תופעה יוצאת דופן במרוקו המסורתית. עד מות אמו, בשנות הארבעים לחייו, התגורר עימה באסרג, לא הקים לו בית ולא צבר רכוש.

חושף מכשפים ומגלה גנבים
במסעות הריפוי שלו בהרי האטלס, הקצו לו מארחיו חדר נפרד, כדי שיוכל להתייחד עם משפחתו הדמונית בשעות הלילה. את כל נפלאותיו של וזאנה, מהשגת ערק ("מאחיה") או סיגריות יש מאין ועד לריפוי חולים על ערש דווי, ייחסו חסידיו לסיוע שקיבל מהשדים. כוחות הריפוי שלו הפכוהו לדמות נסבלת, ואפילו מכובדת ונערצת, במערב האטלס הגבוה.

עם זאת, חייו הכפולים של וזאנה היו לצנינים בעיני גדולי החכמים באיזור, ובראשם רבי יוסף אבוחצירה, ומהסתייגותם אפשר להסיק כי וזאנה היה מתקשה לבצר את מעמדו

שלום ואסתר סבאח, היהודים האחרונים בעיר סיתאת, שנפטרו השנה. ב-1948 היו במרוקו 265 אלף יהודים. כיום חיים שם כמה אלפי יהודים, בעיקר במרכש, קזבלנקה, פאס, מכנס וטנג'יר

בקרבת המרכזים התורניים של יהדות מרוקו. ואכן, ניסיון קצר ימים של רבי יעקב לעשות לעצמו שם בקזבלנקה לא צלח. הוא נרדף שם הן על ידי השלטונות הצרפתיים שראו בו מכשף, והן על ידי שייחים מוסלמים ששטמוהו על השימוש בספרי הריפוי המקודשים שלהם. וזאנה חזר אל האטלס, ולא עזבו עד יום מותו.

מיודעיו של וזאנה זוכרים אותו כבעל הופעה מרשימה – יפה תואר, חסון והדור בלבושו. צבירת כבוד ורכוש לא עמדה בראש מעייניו, ואת זמנו החופשי העדיף לבלות עם חבריו, במסיבות רוויות עליצות ואלכוהול. בנסיבות חברתיות אלה התבלט וזאנה בעליזותו, בנהנתנותו המופלגת ובפשטות הליכותיו. חבריו של וזאנה, יהודים ומוסלמים, היו משוכנעים כי גם בנסיבות אלו של עליצות ומשובה, כמו במעשי הריפוי שלו, הוא נעזר בבני בריתו שמתחת לאדמה.

ואולם, כשטיפל וזאנה במצוקות ובמחלות, הפך באחת מנהנתן אפוף עליצות ורוח שטות למרפא שקול ורציני. בניגוד למרפאים יהודים אחרים, הוא נמנע משימוש בקמיעות ובלחשים המבוססים על שמות קודש יהודיים, פרי הקבלה המעשית, והעדיף להסתמך על השבעות ונוסחאות מוסלמיות, כדי לגייס לצידו את השדים.

וזאנה נעזר בקרוביו הדמוניים כדי להתמודד עם בעיות ומחלות שמקורן בשדים. אלה יכולים היו לפגוע באדם על ידי מכה חיצונית או על ידי חדירה לגופו. כאבים וליקויים באיברים שונים ומצבי חרדה, דיכאון ובלבול הובנו כמחלות של מכה חיצונית, בעוד שאפילפסיה ואיחוז ("דיבוק") נראו בעליל כחדירה דמונית לגוף האדם. שליטתו של וזאנה בשדים אפשרה לו לבטל את הנזק שגרמו במקרים מהסוג הראשון, ולהוציאם מגופו של הקורבן במקרים מהסוג השני.

גם בפגעים ובמצוקות שמקורם בכישוף מעשה ידי אדם ידע וזאנה לטפל על ידי כך שהזעיק את שליחיו הדמוניים לחשוף את חומרי הכישוף, שהוסתרו בקבר מוסלמי, להביאם כהרף עין ולזהות את מי שהכינם.
במיוחד התפרסם וזאנה בחשיפת גנבים ומכשפים באמצעות "איסתינזאל" – שיטה מסובכת וקשה של הסתייעת בשדים בעזרת ילד המשמש כמדיום. בשיטה זו יוצקים בכף ידו של הילד טיפת שמן או דיו, מבעירים קטורת מחומרים שנועדו למשוך את השדים ומשביעים אותם להופיע לעיני הילד על פני המשטח הנוזלי. באמצעות טכניקה עתיקת יומין זו, שנזכרת בתלמוד הבבלי כ"שרי שמן" ומקורה כנראה בעולם האשורי־בבלי מתחילת האלף השני לפני הספירה, יכול היה הילד, המצוי במעין מצב היפנוטי, לראות את השדים בידו ולשדלם להציג לפניו את הגנב או המכשף.

וזאנה שב בחלום
משנפטרה אמו של וזאנה בסוף שנות הארבעים של המאה שעברה, והוא בשיא תהילתו, קם ועקר מאסרג לכפר אגואים (Agouim), שבין מרכש לוורזאזאת, קילומטרים אחדים מדרום למעבר ההרים הנישא תיזי־נ־תישקה (Tizi-n-Tichka). לאחר מלחמת העולם השנייה נותרו באסרג ובכפרים האחרים בתפנות משפחות ספורות בלבד, וזאת כנראה הסיבה לעזיבתו של וזאנה. באגואים, היושבת על הדרך המרכזית החוצה את מערב האטלס הגבוה, עדיין נותרה אז קהילה יהודית לא קטנה, ובה גר גם בן אחותו של רבי יעקב. מכאן יצא וזאנה למסעות הריפוי האחרונים שלו, וכאן גם מצא את מותו בראשית שנות החמישים.

וזאנה מת בחטף, לאחר הידרדרות מהירה במצבו הגופני והנפשי. כל מכריו מאוחדים בדעה שמותו הפתאומי נבע מנקמת השדים, לאחר שהמרה את פיהם וריפא בת של שייח

עלייה לקברו של הקדוש רבי דוד בן ברוך בחג החנוכה. מסורת תרבותיתי של הערצת צדיקים ופולחני קדושים פיעמה במרוקו בעוצמה שלא נראתה כדוגמתה בשום פזורה יהודית אחרת. קבריהם של אחדים מהם נפקדים גם כיום

נודע, ששכבה על ערש דווי. באגדות על מותו הוא מופיע כגיבור טרגי חסר גבולות, שלא ידע לרסן עצמו במקרה היחיד שבו נאסר עליו להפעיל את כוחותיו לצורך ריפוי. באגדות האלה יש נופך של גינוי לאדם שהפר את הכללים, חצה את כל הגבולות והיה בעת ובעונה אחת יהודי ומוסלמי, בן אדם וקרוב לשדים, צדיק וטמא.
קשה להניח כי דמות רבת פנים כזאת היתה יכולה להתקיים בסביבה פחות נידחת מאשר מערב האטלס הגבוה. החוט הטרגי המשוך על סיפור מותו של וזאנה מתחזק כשמגלים כי דבר משלו לא נותר אחריו. בגדיו, כלי הריפוי שלו, ספרי הסוד המוסלמיים, תמונות שלו – הכל נעלם מבלי להותיר סימן.

חבריו של וזאנה החיים היום בישראל מתנחמים בעובדה כי קברו נשמר היטב על ידי אשה ברברית בת אגואים, שזכתה לפרי בטן בזכותו של וזאנה. אולם בביקורי באגואים, בשלהי 1993, נוכחתי לדעת כי מבית הקברות היהודי, הנמצא מדרום מזרח לכפר, כמעט שלא נותר זכר. ככל שיכולתי לשפוט, לא נבעה ההשחתה ממעשי אדם, אלא משטפונות ורוחות על המדרון התלול שבו שכן בית הקברות. ליד אחת התלוליות המטושטשות בשטח מצאתי שבר אבן ועליו חרותה המלה תמוז, חודש פטירתו של וזאנה. הרשיתי לעצמי לקחת לישראל שבר אבן זה, אולי שריד ומזכרת למרפא הגדול.
בשנות החמישים, לאחר מותו של וזאנה, הלכה ונעלמה הוויית החיים הייחודית שהתקיימה בקהילות הרי האטלס לאורך מאות רבות של שנים. האם בכך נסתם הגולל על רבי יעקב? כלל וכלל לא.

מתברר כי לזכרונות, לגעגועים ולתחושת המסתורין שהותיר וזאנה בקרב מיודעיו יש כוח חיות משלהם. זמן קצר לאחר הופעת ספרי "ללא מצרים: חייו ומותו של רבי יעקב וזאנה" ב־1993, התקשר אלי אדם צעיר מבאר שבע, שמשפחתו הכירה את וזאנה במרוקו, וסיפר לי בהתרגשות כי הוא הופיע בחלומותיו והפציר בו להקים לו אתר זיכרון לציון ההילולה שלו. אותו אדם השיג בדרכים נעלמות ספר ריפוי, שלדבריו היה שייך ליעקב וזאנה, ובאמצעותו התחיל לטפל בפונים עם מצוקות ובעיות שונות. מדי שנה, בתאריך פטירתו של וזאנה, הוא עורך הילולה גדולה לזכרו.

בעבר חקרתי את התופעה של העברת צדיקים ממרוקו לישראל באמצעות חלומות, אך לא שיערתי כי תהליך דומה יהיה מנת חלקה של דמות יוצאת דופן כמו וזאנה, הכבשה השחורה במשפחתו עתירת הצדיקים. האם אפשר לראות במאורעות אלה עדות לכוחותיו של המרפא הגדול, שמחצית המאה לאחר מותו ממשיכים להפעיל חוקרים, חולים וחולמים?