קשרים שהצלחתי ליצור בעמל רב נותקו. מתווכים שניצו ליצור עבורי קשר שינו את דעתם או נעלמו. וכך, בספטמבר 1987 לאחר שכמעט נואשתי מלמצוא דרך אל היאקוזה, ארגון הפשע היפני, החלטתי לנסות ולפעול ללא מתווכים. ידעתי שאחת הקבוצות הנמנות עם היאקוזה היא הטקיה, העוסקת ברוכלות ובהופעות רחוב, מקיימת ירידים סביב פסטיבלים דתיים, כל זאת נוסף על עיסוקיה הבלתי חוקיים. באחד הפסטיבלים הדתיים התוודעתי לבוס מקומי. לאחר שרכשתי את אמונו, הסכים להפגיש אותי עם הבוס הגדול של הארגון – אויבון בלשונם. גם איתו נוצר קשר אמיץ, ומאז הייתי לבן בית בטקיה. ביליתי בבתי חברים עם משפחותיהם, השתתפתי בטקסים הסודיים, ישבתי במשרדי המפקדות שלהם, ערכתי איתם מסעות ברחבי יפן, ביליתי איתם בפאבים של שינגוקו (רובע השעשועים של טוקיו), ראיינתי אותם, קראתי את יומניהם מבית הכלא ואת יצירותיהם הספרותיות (ויש כאלה!), והשתתפתי בסימפוזיונים שהם עורכים. האויבון שאירח אותי הוא קוראני, שבזכות תכונותיו האישיות וכוחו בכסף ובנשים, הגיע לעמדה חזקה מאוד ביאקוזה של אזור טוקיו. לפני שש שנים הצליח, אחרי מאמץ של כחמש שנים, להביא לכינון ברית שלום בין הארגונים השונים באזור טוקיו. על כך זכה לכינוי "קיסינג'ר של היאקוזה".מאז מתכנסות מועצות המנהיגים הגדולים אחת לשנה לסעודת פאר (באישור המשטרה!), לציון יום השנה לחתימת ההסכם. מדי חודש מתכנסים כ-60 נציגי הארגונים השונים לדון בבעיות עסקיות ובפתרון סכסוכים בעודם באיבם. בתו של האויבון לומדת אומנות מערבית ולימודי נצרות באחת האוניברסיטאות היוקרתיות של טוקיו. היא היתה רוצה להיות דיפלומטית , אך לא תוכל לעשות זאת: אביה הוא אחד מראשי ארגון היקוזה בטוקיו , ובנוסף על כך הוא גם קוריאני.
הלא יוצלחים מה הוא, אם כן, ארגון היאקוזה הנוקט בכל האמצעים המכובדים האלה? יאקוזה הוא כינוי לעולם התחתון היפני. זהו אחד מארגוני הפשע הגדולים והחזקים בעולם. נכון להיום מונה הארגון כ-100,000 חברים בכל יפן (ב-1964 נמנו 180,000 חברים), אך יש לשער שהמספר גדול מזה. לשם השוואה, ה"קוזה נוסטרה", ארגון המאפיה האיטלקית בארצות הברית, מונה לא יותר מ 40,000 חברים, וזאת באוכלוסיה כפולה מזן של יפן (עם זאת יש לציין, שבארצות הברית פועלים, נוסף על המוני פושעים בודדים, גם ארגוני פשע של שחורים, וייטנאמיים, סינים וישראלים). הצירוף "ארגון פשע יפני", עומד לכאורה בסתירה עם לדימוי השלו של ארץ זו. ואכן, בכל האמור לגבי רמת פשיעה, ובמיוחד פשעים אלימים, יפן עומדת באחד המקומות הנמוכים בעולם. מעשים כגון שוד אלים, שוד פנקים, אונס ורצח נדירים ביפן. טוקיו, למרות גודלה העצום וצפיפות האוכלוסין בה, היא הבטוחה מבין הערים הגדולות בעולם. כל אדם, גבר או אשה, יכול להלך ברחובותיה בבטחה, בכל שעה, בכל איזור, ואיש לא ייטפל אליו , וודאי שלא ישדוד אותו. מקור המלה יאקוזה הוא כנראה, בשלושה מספרים – יא, קו, זה: 9, 8, 3. צירופם, 20 הוא מספר בלתי מוצלח במשחקי ההימורים במסורת היפנית, ומכאן פירוש המלה – אדם שלא הצליח. ואכן, אחת ההגדרות המילוניות ליאקוזה היא "לא יוצלח". הקשר בין שם הארגון לבין הימורים אינו מקרי, שכן בעבר היו היאקוזה מהמרים נודדים, שפעלו במשך מאות שנים בכל רחבי יפן. במאה ה-16, תקופה של מלחמת אזרחים קשה התמוטטו נחלות אצילים וקרסו סדרי חברה וערכי מוסר, איבדו סמוראים רבים את אדונם. הם החלו לשוטט בארץ, חלקם בחבורות, כשהם מתפרנסים מהשכרת חרבם וממעשי שוד. כאז כן עתה, שתי החבורות העיקריות שמהן מורכבת היאקוזה הן בקוטו ויאשי (היום טקיה). עיסוקם העיקרי של הבקוטו היה ההימורים. היאשי , לעומתם, עסקו בגלוי ברוכלות. מלבד היותם סוחרים נודדים המוכרים בפסטיבלים דתיים ומשווקים אותם, עסקו בהופעות רחוב, באירגון קרקסים, במכירת תרופות (אמיתיות ומזייפות), בהימורים ובשאר עסקים אפלים. במסגרת ניסיונם להשתלט על חבורת היאקוזה, נתנו להם לעיתים שלטונות יפן הגנה לא רשמית, ועזרו להם לבסס את עמדותיהם. בתמורה קיבלו שירותי ריגול ושיטור חשאי, פעילויות שהתאימו ליאקוזה שנדדו וקיימו קשרים מסועפים בכל רחבי הארץ. כאשר התבססה עמדתם של מנהיגי הכנופיות, התחזק הארגון הפנימי של היאקוזה. במהלך הזמן נוצר דמיון בין מערכת הקודים והארגון שלו לבין אלו של הסמוראים, ועל כך גאוותם של היאקוזה עד היום הזה; הם רואים עצמם כממשיכי הסמוראים. היאשי, הרוכלים, קיבלו אישור לפעילותיהם הגלויות באמצע המאה ה-18. הם זכו במעמד גבוה בסולם המעמדות היפני, על מנת שישליטו סדר בירידים שהתלוו לפסטיבלים הדתיים: יחלקו מקומות, ידאגו לסדר הציבורי וכו'. היאשי, שבתחילת דרכם עסקו בעיקר במכירת תרופות, עבדו ועובדים עד היום את האל הסיני שינו (שן-נונג בסינית), אל התרופות והשווקים. עד העבר הלא רחוק, ובמידה מסוימת הדברים נכונים גם כיום, פעלו היאקוזה כמשטרה פרטית שסילקה גורמים אלימים מאזורי השפעתם. תקופה מסויימת הגנו על המעמדות הנמוכים מפני חבורת סמוראים שירדו מגדולתם והציקו לאזרחים. כל אלה יצרו סביב היאקוזה מיתוס רומנטי של רובין הוד יפני, בעל תכונות גבריות ואצילות, העוזר לחלשים. המנהיגים (האויבון), טיפחו חזות והתנהגות של סמוראי, ונתיניהם ציפו מהם כי יוכיחו את שליטתם באמנות החרב ויכולת סבל בתנאים של חום, קור, רעב, כאב ומאסר. בתקופות רבות הודגשו הערכים של עזרה לעניים ונדבות (לעתים מתן בסתר), במיוחד כאשר אלה מחפים על מקורות ההכנסה האמיתיים שלהם, או "משכיחים" אותם. דמויות אחדות בהיסטוריה של עולם היאקוזה , כגון ג'ירוצ'ו מן העיר שימיזו (המאה ה-19), הפכו לגיבורים רומנטיים, עבריינים- אצילים, למרות שהקשר בין המיתוסים לבין העובדות רופף ביותר.
קשרים בצמרת מיד אחרי המלחמה פעלו היאקוזה בגלוי. תחומי פעילותם כללו תיווך כלכלי, אספקה לצבא האמריקאי וסחר בשוק השחור. הם אפילו הקימו צבא פרטי, שלחם בכנופיות של סינים וקוריאנים שניסו לשלוט ברחובותיה של יפן. משטרת יפן, שהיתה אז חלשה, סיפקה נשק לאנשי היאקוזה כדי שיעשו את מלאכתה. עם זאת, הארגונים לא הצליחו לשוב ולצבור את הכוח שהיה בידיהם ערב המלחמה. חלקם בפרשת השוחד של חברת "לוקהיד" האמריקאית בסוף שנות ה-70 קומם נגדם את דעת הקהל , ומאז הולכת מעורבותם הפוליטית ודועכת. הדבר אינו מונע מאנשי היאקוזה מלטפח קשרים עם ממלאי תפקידים בכירים ביותר בפוליטיקה ובכלכלה היפנית. בסוף שנות ה-50, לאחר שהיתה מותרת משך מאות שנים, נאסרה הזנות ביפן. איסור הזנות והגבלת ההימורים באותה תקופה, סיפקו ליאקוזה שני מקורות הכנסה בלתי חוקיים חשובים אך הם לא משכו ידם גם מגביית דמי-חסות מעסקים באזורי השעשועים (בארים, מועדונים, פאבים, מועדוני חשפנות, מסעדות, בתי זונות שאינם בבעלותם הישירה ועוד); מסחיטה מחברות ומאנשים שיש נקודות אפלות בעברם; מעסקי שעשועים (הכוללים קרקסים, הופעות רחוב, אמרגנות ספורט, הופעות זמרי פופ והופעות מין) וסמים. היחס לסמים שונה בכל ארגון וארגון וישנם כאלה (כולל הטקיה) האוסרים באופן חמור מסחר בסמים ושימוש בהם. בצד כל אלה "מלבינים" יאקוזה כספים בעסקים חוקיים כמו תיווך, עסקי דלא-ניידי ומתן הלוואות. ככל שגובר הלחץ מצד המשטרה והשלטונות על היאקוזה, גוברת היריבות הפנימית בין הכנופיות על שליטה באזורי השפעה. באזור אוסקה-קובה למשל, היו בשנים האחרונות מאבקי כנופיות שלוו במעשי רצח. עם התגברות האלימות הבין-כנופייתית, שוב אין אנשי היאקוזה נתפסים כדמויות רומנטיות . אך יש לציין, שהציבור הרחב אינו נפגע באורח ישיר ממאבקים אלה. בסקרים שנעשו באזורים ה"חמים" ביותר ציינו פחות מ-5 אחוזים מהאזרחים, שהם נפגעים בצורה זו או אחרת מפעולה כלשהי של היאקוזה, כלומר אזורי בילוי ושעשועים. אחרי מלחמת העולם השנייה, החלה לפעול בצד הקבוצות המסורתיות של הבקוטו והטקיה קבוצה מסוג חדש הנקראת גורנטאי. זהו זן חדש של עבריינים המאורגנים באופן שונה מזה של היאקוזה, שאינם מכבדים את חוקי הכבוד והמוסר הפנימי המסורתיים. רבים מאנשי הארגונים האחרים אינם רואים בהם יאקוזה של ממש, אלא בריונים וגנגסטרים. עם זאת, חלה התקרבות מסוימת בין ה"שמרנים" לבין ה"חדשים". ה"שמרנים" ויתרו על ערכים ועל טקסים מסוימים, וה"חדשים" רכשו אי אלו ערכים מסורתיים. כל הכנופיות אוסרות על שוד וגניבה, הצקה ואלימות, וכן גביית דמי חסות מאזורים מהוגנים. העובדות הללו הביאו ליצירת שיתוף פעולה בין המשטרה לבין ראשי כנופיות. האחרונים עוזרים לאנשי החוק להשתלט על מריבות, על אזורים קשים, ועל פושעים אלימים. בשיחותיי עם קציני משטרה ועם ראשי כנופיות אישרו שני הצדדים את קיומו של שיתוף הפעולה הזה, ולפחות פעמיים הייתי עד לו. האווירה באירועים אלה היתה ידידותית ביותר. החוקים הפנימיים החמורים ושיתוף הפעולה עם המשטרה, תורמים ללא ספק לכך שברחובות יפן כמעט אין פשע אלים. ראשי היאקוזה גאים בתרומתם זו, ודוחים בשאט נפש כל השווה עם המאפיה האמריקאית. אחדים מהם מדברים בדאגה על "מאפיזציה" של היאקוזה,כלומר פתיחת פתח לפעילות אלימה ברחובות, גביית דמי חסות מאזרחים וכיוצא באלו. עם זאת מקקימות היאקוזה קשרים "מקצועיים" עם "עמיתים" בהונג קונג, בפיליפינים, בהוואי ובחוף המערבי של ארצות הברית; בנושאים של הברחת סמים נשק ושאר סחורות (אחזקת נשק אסורה באופן חמור ביפן).
אחים של שש וארבע היחסים הם דו-צדדים: תמורת נאמנותו של הקובון ומשפחתו במקרה של אסון או מאסר. מלבד מקורות ההכנסה שה"אב" מציג ל"בנו" ומכשירו לקראת השימוש בהם, הוא דואג גם לחינוכו, בכל המובנים. בעבר היתה נהוגה תקופת חניכות: הצעיר, לפני כניסתו, הרשמית ליאקוזה, היה שוהה בבית האויבן ומבצע עבודות שונות כניקיון, בישול, הגשה, שליחויות ושמרטפות, עבודות השמורות ביפן לנשים, החסרות בארגון בו חברים רק גברים. האויבון היה דואג לכל מחסורו ומחנכו, מנימוסי שולחן, דרך הליכות ומנהגים בחברה ועד "סודות המקצוע". מנהג זה הולך ומעבד מאחיזתו, אך ראיתי מספר קבוצות שבהן מקובלות תקופת חניכות, שהיא צורת החינוך המסורתית בכל המקצועות והאמנויות ביפן. בשיטה זו לומד החניך אגב צפייה בדוגמא אישית של המורה, ועל-ידי ההנחיה שהוא מקבל בכל פרט ופרט של חייו. החינוך ניתן גם על ידי ה"אחים הבוגרים". יש ויחסי המשפחה מוגדרים ביחסים מספריים, המבטאים יחסים עדינים של הירארכיה. למשל, אחים של חמש-חמש שווים במעמדם. לעומתם, יש אחים של שש-ארבע, שבע-שלוש ואפילו חמש וחצי-ארבע וחצי. ציותו של הקובון לאויבון עשוי למצוא ביטוי בנכונותו להקרבה – עד מוות. לעיתים יסגיר עצמו למשטרה במקום האויבון, ייקח על עצמו את האשמה ויישא בתקופת המאסר בגינה. בתקופת מאסר של קובון, גם אם לא היו כהקרבה עבור האויבון, ידאג האויבון לכל מחסורה של משפחת האסיר, ולעתים אף יקח אותה לביתו. לעיתים מאורגנות כמה "משפחות" בארגון גג, שבראשו עומד מנהיג-על. לכל משפחה יש משרד רשמי, הנושא שלט גלוי ועליו שם המשפחה. לכל חבר משפחה יש כרטיס ביקור מהודר, ועליו אילן היוחסין של המשפחה , מארגון הגג, או האב המייסד, ועד בעליו של כרטיס הביקור. כתובת המשרדים ידועות למשטרה, ונציגיה מבקריה בהם באופן קבוע ונפגשים עם ראשי המשפחה. המשפחה שאירחה אותי נחשבת למשפחה "רצינית". היא בעלת כוח רב באזור טוקיו, ומנהיגיה אמינים ומכובדים מאוד, הן בקהילות היאקוזה והן בעיני המשטרה. הרצינות באה לידי ביטוי גם בפרסומים השונים שהזכרתי קודם: שנתון עם חוקה ורשימה גלויה, ספר וכתב עת, היוצא לאור בקביעות מזה כעשר שנים. כתב-העת הוא רבעון מכובד המכיל מאמרים ומדורים כגון: דבר הבוס, תצלומים מפגישות "דיפלומטיות" שונות, תצלומים מטקסים דתיים של הארגון, רשימות הדרגות בתוך הארגון, מאמר על תרומתם של היאשי (אבותיהם של אנשי היאקוזה של ימינו) לאווירת הפסטיבלים הדתיים ולאמנות התיאטרון הנודד בתקופות קדומות, מאמרים על אישיים בולטים ביאקוזה , סימפוזיונים בנושא דרכה של היאקוזה וזכויות האדם של חבריה. נוסף על כל אלה, מופיעות אזהרות מאירות עיניים נגד השימוש בסמים והמסחר בהם. כתב העת אינו עומד למכירה, והוא מופץ בקרב אנשי הארגון בלבד. עותק ממנו נשלח תמיד למשטרה. כאמור הארגון הוציא ספר יובל לציון 50 שנות קיומו. הספר מהודר וערוך בקפידה. חציו הראשון מוקדש לחייו ולפועלו של ה"אב המייסד", שהייה כנר רחוב. חציו האחר מוקדש למחקר מקיף ומעמיק על תולדות היאשי. עורך כתב-העת הוא אחד מבכירי המנהיגים של המשפחה, ארכיטקט שעזב את החיים "ההם" לטובת החיים "האלה" – וטוב לו.
השחור הוא לבן לאנשי היאקוזה כמעט ואין חיים פרטיים והם כעיקרון "חיילים לכל עת" במשך כל שעות היממה. לרבים מהם חיי משפחה הרוסים, משום שאינם יכולים לעמוד במחויבות משפחתית כלפי נשותיהם וילדיהם. בעוד שבתיהם בדרך-כלל פשוטים וסולידיים למראה, הם מפגינים כלפי חוץ עושר וכוח במכונית זרה מפוארת מאוד, לבוש יוצא דופן וסממנים ראוותניים נוספים. אם חבר היאקוזה נכשל במעשה כלשהו, אכזב את האויבון שלו או הביא קלון על משפחתו, הוא ייענש באחד העונשים הקבועים בחוקתה של אותה משפחה. העונש הראשון יהיה לרוב עונש עצמי: גילוח הראש, שהוא הקל יותר, או קיצוץ פרק אחד בזרת יד שמאל, בפני האויבון. האויבון מקבל את פרק הזרת כאות התנצלות ושומר אותו. ראיתי רבים שיותר מפרק אחד היה חסר בזרתם. עונשים כבדים יותר הם, לפי מידת החומרה: "סילוק השם", "חרם", "חרם שחור", "חרם אדום", "ניתוק מגע", הוא מוות סמלי, המוחרם לא יוכל עוד לעולם להצטרף לאף אחת מהכנופיות היאקוזה ביפן. לא מקובל פסק-דין מוות, אלא במקרים קיצוניים ונדירים ביותר. גלויות הכתובות ביפנית רשמית, המציינות את חומרת העונש ואת שמו של הנענש, נשלחות למשרדי כל ארגוני היאקוזה, כדי שאיש לא יצור קשר עם המוחרם. רבים מאנשי היאקוזה מכסים את גופם בכתובות קעקוע מפוארות. תהליך הקעקוע הוא מעין טקס חניכה. הוא נעשה באמצעים מסורתיים (ולא על ידי מחט חשמלית שמכאיבה פחות), עולה ממון רב ונמשך עשרות ומאות שעות של כאב. נושאי הציורים לקוחים מהמיתולוגיה היפנית, מסצנות תיאטרון הקאבוקי ואף מחוברות קומיקס. הציור, שכמובן אי אפשר למחקו, מהווה מעין תלבושת המסמלת את העובדה שההצטרפות לארגון היא בלתי הפיכה. "תלבושת" זו מהווה גם סמל מסחרי לאנשי היאקוזה. אם הם חושפים את ציורי הקעקוע, הם מזוהים מיד כאנשי יאקוזה. ציורי הקעקע נחשים גם לארוטיים, לפחות בחוגים הקשורים ליאקוזה. הציורים מצויירים בחול חלקי הגוף, בעיקר מן הירכיים ועד לכתפיים. נוסף על ציורי הקעקע ולזרת ידם השמאלית הקצרה בדרך כלל מהרגיל, אפשר לזהות את אנשי היאקוזה גם על פי הסממנים הבאים: שיערם קצוץ או מתולתל, הם מרכיבים משקפי שמש, לובשים חליפות מהודרות, צורת הליכתם מיוחדת, סגנון דיבורם אופייני והם מרבים להשתמש בסלנג.
טקס כוס הסאקה
אלה אירועים סודיים, בעיקר בשל הפחד מן המשטרה המנסה לאסור אותם. אי לכך נשמרים המקום והזמן בסוד, עד יומיים לפני הטקס, ואז מתקיים סבב טלפונים מהיר המודיע על זמן הכינוס ומקומו. האנשים מתכנסים, לעיתים בעילום שם, ומחליפים את תלבושותיהם המערביות לקימונו מהודרים, שהם לובשים לאורך כל הטקס. בשני הטקסים בהם נכחתי גיליתי מתח והתרגשות אצל הצעירים. לא כולם היו רשאים להיות נוכחים בטקס, ורבים מהם הציצו ביראת קודש מבעד לדלתות. בתום הטקס מתקיימת מסיבה, שבה מתכנסים כל חברי המשפחה, ולעתים אף כל המשפחות המאורגנות בארגון-על אחד. בעוד שבטקסים בהם נכחתי השתתפו כ-80 איש, במסיבות שלאחר-מכן השתתפו כ-800 איש. האורחים יושבים בטורים ארוכים לאורך השולחנות הערוכים, נאומים וברכות נישאים בכובד ראש ובלשון רשמית, ואז מגיעות גיישות בעשרותיהן ומתחילות זלילה וסביאה כיד המלך. טקס הסאקאזוקי-גוטו הוא עדיין האירוע החשוב ביותר ביאקוזה. בו מתגבשת המשפחה וחברי הארגון נשבעים את שבועתם ל"משפחה". גם טקסים מינוי אויבון חדש או מינוי יורש לאויבון הגדול מבוצעים באופן דומה, אם כי בדרגת הידור ותיאטרליות שונים. בימינו איבד הטקס מחשיבותו המסורתית ומספר הטקסים הולך וקטן. פרחי רוח ספריית הכלא סוף היום (שיר שהיה כתוב ליד פרח מיובש) ________ צילומים: Jeff Laitila, flickr ;Colin and Sarah Northway,flickr |
