תפריט עמוד

מאוריטניה עד מאלי: סיפור על שקיעה

צור שיזף עלה על טרמפ ב"דרך התקווה", אי שם במאוריטניה, ולא הפסיק להתחפר בדיונות של הסהרה, בדרך למאלי. סיפור מאובק על ארבעה אנשים, סיטרואן ישנה ומדבר אחד עצום

מפת מאוריטניה »

בקצה השולחן ישבה אישה בשנות השלושים לחייה. קטנה, מתולתלת, עם עיניים גדולות ועצמות לחיים גבוהות. היא גלגלה סיגריה, הביטה בי ושאלה: "אתה מכונאי טוב?"
"לא", אמרתי, "אבל אני טרמפיסט מצוין".

"זו משאית הסיטרואן שחונה בחוץ", אמרה איזבלה וגלגלה עוד סיגריה. לסיטרואן היו שלושה מושבים בשורת הנהג ועוד שורת מושבים מאחור. החלק האטום שלה היה דחוס בקופסאות קרטון מכל גודל וסוג, ועוד נערמו על גגון עמוס וגבוה, שהיה מכוסה בברזנט כחול חבוק ברצועות אדומות. ניגשתי אל דלת ההזזה שבמרכז האוטו. עמד שם צעיר בלונדיני עם עיניים אדומות שעישן ברעבתנות.

"אני לא חושב שכדאי לך לשבת כאן", הוא הצביע על משענות הכיסאות שהיו מוטות קדימה מפני לחץ המטען שבחלק האחורי. "וחוץ מזה אני ישן פה".
"אין בעיה", אמרה איזבלה, "שב מקדימה".
"באמצע או ליד החלון?"
"תתחיל באמצע", היא אמרה. "אני אוהבת חלונות".
דומיניק, שנראה בערך בגילי, התניע ופנה אל הכביש שיוצא מנווקשוט (Nouakchott), עיר הבירה של מאוריטניה, אל רוט ד'אספוואר
(Route d’Espoir). אלף וחמש מאות קילומטרים עד לבמקו
(Bamako), הבירה של מאלי, השכנה מדרום־מזרח. נסענו ליד מכוניות בלי דלתות ובלי חלונות שרק חלודה וצבע החזיקו אותן, חוצים דרך שכונות הפחים האפריקאיות. אפריקה, שכונת השוליים של העולם. דומיניק נהג לאט.

"קנינו את הסיטרואן באלף אירו", אמרה איזבלה. "אנחנו עמותה מטולוז שאימצה שני בתי ספר, במאלי ובבורקינה פאסו
(Burkina-Faso), וכל שנה אנחנו קונים אוטו, ממלאים אותו ונוסעים לאפריקה".

"והוא?" סימנתי בראש לכיוון פטריק, שישן מאחור.
"כלום לא מעניין אותו", נאנחה איזבלה. "לכן ההורים ביקשו שניקח אותו. הוא רק ישן ומעשן".

כשיצאנו מנווקשוט היה הנוף מדברי ושטוח. כשהתרחקנו מהים החל הנוף להתחלף. עדיין חולות, אבל על החולות היו עצי שיטה. הכביש נמשך שחור ומתוח לכיוון דרום־מזרח, לאלג (Aleg), אל תוך היבשת, בחלק שבו הסהרה הוא הצר ביותר, בין האטלס לנהר סנגל. זה הקצה הדרומי של הסַהֶל (Sahel), החלק החצי מדברי שמדרום לסהרה, שמקבל בטן עצומה במאלי, והיא הולכת ומתרחבת, ונעשית ענקית בניז'ר ובצ'אד. בטן עצומה ורעבה שרוב צער העולם מגיח מתוכה.

השמש ירדה מערבה. הצללים התארכו. "בואו נרד מהכביש ונמצא מקום לישון", אמר דומיניק, אותת, וירד עם הסיטרואן העמוסה לתוך החול. שקענו במרחק חמישים מטרים מהכביש. הוא ניסה קדימה. אחר כך אחורה. ירדנו מהמכונית והבטנו במשאית שהיתה שקועה עד המנוע. ניסיתי לדחוף. המשאית התחפרה עוד. השמש שקעה, ומהמזרח עלה ירח גדול וצהוב.

"עזוב עכשיו", אמרתי לדומיניק. "מחר בבוקר נוציא את המשאית. קפה?"
"קפה בערב?" שאל דומיניק בפליאה.
לקחתי את התרמיל ואת שק השינה, מצאתי לעצמי פינה והבטתי בשמים. ככה זה כשאתה מצטרף לאנשים שאתה לא מכיר. אי אפשר לסמוך עליהם בעניין הקפה.  לדומיניק לא היה שום ניסיון בנסיעת שטח וחולות, וגם משאית הסיטרואן הכבדה עם ההנעה הקדמית, הצמיגים הצרים, מרווח הגחון המגוחך והמטען הכבד שהיתה עמוסה בו, היתה בבחינת חוסר התאמה מוחלט למה שעמד לפנינו. לא היה לי מושג מה עומד לפנינו. שטויות, אמרתי לעצמי בחושך, זה רק הסהרה.


המצבר גסס, האלטרנטור לא טען
הרועים, שני צעירים תמירים, הגיעו בבוקר. דומיניק הרתיח אספרסו ואני הכנסתי את הג'ק והגבהתי את הצד הימני, חפרתי מתחת לגלגלים ופיניתי את החול. דומיניק עלה על הגג והוריד את הפלאק (לוחות ברזל) אל החול. הם היו גדולים וכבדים. למי שארגן את הסיטרואן למסע חוצה סהרה לא היה מושג מה צריך ומה לא. הוצאתי את הג'ק מצד אחד והגלגל הקדמי התיישב על הלוח. חזרתי על זה בצד השני. פטריק עמד בצד ועישן. הסיטרואן נחשפה מתוך החול. מוכנה לזינוק.

"מה אתה עושה?" שאל דומיניק כשכרעתי והתחלתי להוציא אוויר מהצמיג.
"מרחיב שטח פנים".
"תנהג אתה", אמר דומיניק. טיפסתי לתא הנהג. לא נהגתי מימי על אוטו כזה. שחררתי את דוושת המצמד וזינקתי לתוך החולות, החלפתי מיד להילוך שני ושמרתי על מהירות שהחזיקה את הסיטרואן בתנועה על החול הלא יציב כשאני מקיף בסיבוב רחב עצי שיטה נמוכים, סככת פח, רק לא לשקוע. טיפסתי על סוללת הכביש ועצרתי.
"אתה בטח מצטער שבאת איתנו", אמרה איזבלה.
"בכלל לא", חייכתי.

פטריק גמר לארוז באִטיות את התרמיל והאוהל, כיבה את הסיגריה, נשכב על הכיסא האחורי והתחיל לנחור נחירות רכות. "נצטרך למלא אוויר בעיר הקרובה", אמר דומיניק. הבטתי במפה. היישוב הבא בדרך היה אלג, במקום שבו הכביש יורד הכי דרומה עד למרחק של שבעים קילומטרים מנהר סנגל, לפני שהוא מטפס שוב צפונה ומזרחה לתוך הסהרה.

משהו באוויר, בצמחייה, רמז על קרבה למים. הצמחייה היתה צפופה וירוקה יותר. עצי שיזף צמחו בתוך החולות, ומצפון לכביש היה מצוק של אבן חול אדומה. איזבלה גלגלה סיגריות וחילקה לי מילים בצרפתית. דומיניק, מצחו קמוט מתוך דאגה לגלגלים, נהג. השמש התקדמה למרכז השמים. באלג מילאנו אוויר. הרגשנו טוב יותר עם גלגלים מלאים. עצרנו תחת ציבור קטן של עצי שיטה, פרסנו אבטיח, ואכלנו לחם עם שרידי גבינה צרפתית מטולוז. פטריק התיישב בצל, הדליק סיגריה, אכל פרוסה, ובלי לומר מילה חזר אל הסיטרואן, שכב על הכיסא האחורי ונרדם.

ויו לה פראנס
עוד ועוד פגרי בעלי חיים נראו מצדי הכביש. כביש  שידוע בקטלניותו. חמורים, פרות, גמלים; כל מה שמנסה לחצות את הכביש נדרס על ידי המשאיות הכבדות.

היה לנו מזל שעצרנו ליד ירידה קטנה. הסיטרואן סירבה להניע. "מֶרְד", אמר דומיניק. הידרדרנו קצת והיא הניעה. הבטתי באורות לוח המחוונים. הם הלכו ודעכו. המצבר גסס. האלטרנטור לא טען. משהו קרה לו בשקיעה בחולות. היו לנו יותר משבעים קילומטרים לקנגרפה
(Cangarâfa). קיוויתי שנצליח להגיע למקום שיש בו מוסך, אבל לא האמנתי.

כשנגמר החשמל במצבר, המנוע נחנק והשתתק. דומיניק ניסה להתניע. שום כלום. נאדה. שקט מוחלט. עמדנו בפאתיו של כפר בקתות קטן על הדיונות.

"בואנוס דיאס!" אמר מוּרי אחד לבוש כחול שצעד לאורך הכביש והיה הראשון שהגיע אלינו.
"בואנוס דיאס!" אמרתי.
"אתה לא שואל אותי מאיפה אני יודע ספרדית?"
"מאיפה אתה יודע ספרדית?"
"אני מהסהרה הספרדית!" אמר בגאווה והמשיך ללכת לתוך המדבר. הסהרה הספרדית היתה כמעט 2,000 קילומטרים מפה. עד לפני כמה שנים תושבי הסהרה שהשתייכו לתנועת הפוליסריו נלחמו על עצמאותם מול המרוקאים, שהשתלטו על חלקים מהסהרה הספרדית אחרי נסיגת הספרדים משם. זאת היתה מלחמה שאיש לא התעניין בה, והמרוקאים ניצחו אחרי שהקימו חומת חול והפציצו את ג'יפי הטויוטה של תושבי הסהרה לחתיכות קטנות.

"צרפתים?" שאל איש אחר שירד ממרצדס מפוארת. גם הוא היה לבוש בגלימת הטורקיז של המורים.
"כן", אמר דומיניק.
"אנחנו אוהבים את צרפת!" אמר הגבר. "צרפת היא ההשראה שלנו, אחותנו הגדולה. אם התרבות שלנו!"
צרפת עדיין כאן, ונדמה שמאז שוויתרה על האימפריה האפריקאית שלה לפני יותר מ־46 שנים, מעמדה רק מתחזק. הצרפתית היא שפת התרבות. הבגט הוא הלחם מהים התיכון ועד לסהל.

"מה קרה?"
"אנחנו חושבים שזה האלטרנטור".
"תפרק את המצבר". דומיניק פירק את המצבר. "ועכשיו בוא עם המפתח לאוטו שלי".

דומיניק חזר עם המצבר הבריא אל הסיטרואן. "תניע!" ציווה המוּרי ומשך את שולי גלימת הטורקיז שלו עם פרחי הזהב, שיש לה פתח רחב לראש ופתחים רחבים לידיים, והיא מקנה ללובש אותה מראה מכובד, רחב ומלא הדרה. המנוע נענה בנהמה עליזה כשהחשמל הגיע אליו מהמצבר הטעון.

"תלחץ על הגז!"
ואז ראיתי את הלא ייאמן — דומיניק שלף בבת אחת את המצבר של המורי, והמורי החזיר את המצבר המותש למקום. המנוע המשיך להסתובב.

"ויו לה פראנס!" הניף המורי את אצבעותיו בווי של ניצחון. "סעו אחרי!"
נסענו אחריו. היו לנו עוד 250 קילומטרים עד לעיון אל־עטרוס
(Ayoun el Atrous). לא האמנתי שנגיע.
"רוט ד'אספוואר", אמרה איזבלה וגלגלה עוד סיגריה.
"מה זה אספוואר?"
"הופ", היא אמרה באנגלית במבטא צרפתי. דרך התקווה. עצרנו באור אחרון. כמעט על הכביש. הפעם לא ירדנו אל החול.

בבוקר היום השלישי עדיין לא היה לי ברור איך מכונית שלא טוענת את המצבר ממשיכה לנסוע, אבל כבר לא היה לי אכפת

מה ייגמר קודם: המצבר או הדלק?
המשאית לא הניעה בבוקר. ניסינו להידרדר מעט בתקווה שההילוך האחורי יעזור. שקענו. מיניבוס עצר על הכביש ומוּרים ירדו לעזור. המשאית הניעה. בבוקר היום השלישי עדיין לא היה לי ברור איך מכונית שלא טוענת את המצבר ממשיכה לנסוע, אבל כבר לא היה לי אכפת.

המוני חמורים ופרות מתות רבצו בצדי הכביש. שלדי מכוניות מנופצות הראו שיש אבדות גם בקרבות שבהם יש לצד התוקף יתרון טכנולוגי. המוני חיות המקנה החצי מבויתות לא הפנימו את הסכנה, אולי מפני שלא היתה תנועה רבה על הכביש, אבל המעט שהיה — היה קטלני כמו שלא ראיתי בשום כביש אחר בעולם. דרך התקווה הזאת לא צפנה בתוכה תקווה גדולה לחיות.

הדרך טיפסה אל בין מצוקי החול האדומים, שנראו אפורים במרחק בגלל הדוק שנוצר מן האור ומגרגרי החול המתפוררים. היא חולפת על פני נווה מדבר ירוק, נחש מפותל של דקלים שהולך ונעלם בין קירות זקופים עם כפר קטן בתוכו. יפה. לא יופי דרמטי, אלא יופי חבוי. סודי. אחריו השתרעה רמה מבורזלת של אבן חול שהיה אפשר לראות את הקניונים מתחתרים לתוכה.

"צריך לתדלק", אמר דומיניק. "במכל יש שבעים ליטר, והיא אוכלת בערך ליטר לשישה קילומטרים".
"דיזל?"
"בנזין". מי נוסע עם בנזין באפריקה?
"יש לי מכל של עשרים ליטר על הגג", אמר דומיניק. 230 קילומטרים, וחצי מכל דלק עד עיון אל־עטרוס. מה ייגמר קודם – המצבר? הדלק?
איזבלה גלגלה דראם והעבירה לדומיניק שישב מתוח על ההגה, מחפש חמורים או פרות שינסו להתנגש. פטריק ישן שינה עמוקה על הספסל האחורי.

עיון אל־עטרוס היתה גבעת אבן חול זקופה שעליה מבני פח וקרשים צבועים בצבעים בוהקים, עמק שחצץ בין שתי גבעות חול, והכביש, שירד לתוכו והיה גם לרחוב הראשי. לא מצאנו בנזין בשתי תחנות הדלק הראשונות. גם בשלישית לא. באחרונה, שעמדה במרכז מגרש חול, היה. עיון אל־עטרוס היתה ילדים צוחקים מפתחי בתים, מאוהלים, בגטים מונחים על מריצות בשוק, גושים ענקיים של בשר גמל בצבע חום חלודה תלויים על אנקולים. המורים הלכו לבושים גלימות בטורקיז ובכחול, ראשיהם עטויים בכאפיות השחורות, עיניהם ופיהם מחייכים בידידות.

כשאיזבלה הכינה אספרסו של בוקר והוציאה חבילת חטיפי גרנולה, חשבתי על זה שלא אכלנו הרבה בארבעת הימים שעברו. החום, המירוץ נגד התקלות, המסע אל הלא ידוע, הקפיאו את הרעב. רעב הוא מחלה של שבעים שיש להם זמן.

איכשהו, נסענו עוד 275 קילומטרים מערבה אל נעמה (Néma), מקום שה"גי רוטאר", התנ"ך הצרפתי למטיילים,  מזהיר ששומרי הגבול שבו הם גנבים תאבי בצע. נעמה היתה גם סופו של הכביש. הכיכר המרכזית היתה המון חול ששקענו בתוכו בין הרבה מכוניות.

מילאנו את מכל הדלק והעמסנו על הגג עוד עשרים ליטר בנזין במחיר מופקע. מילאתי את מכלי המים. יש דלק, יש מים, יש כמה כיכרות לחם. אפשר לצאת לחלק האחרון של הסהל, שהוא שפתו הדרומית של הסהרה. חייל מורי הציץ בדרכונים, ואנחנו נסענו בעליזות על דרך עפר קשה וטובה, דרומה לכיוון אדל בגרו (Adel Bagrou) שעל גבול מאלי. נסענו במהירות נעימה על האדמה המהודקת, חוצים יובלי חול בנוף ירחי. הנוף היה נפלא. עצי השיטה היו ירוקים מאוד על רקע האדום שנפרש מאחור.

כשירד החושך חנינו על שפת ערוץ מתחת לירח שהציף את הכל באור צהוב ורך. אספנו עצים. האש בערה בעליזות. היה נדמה שהתגברנו על הרוב. שמחר נהיה במאלי.

דומיניק הביט בזעף קדימה והסתער על החולות. הרגשתי את המתח אוחז בי כשהחולותהלכו והעמיקו ורעש המנוע המקרטע הרעיד את המשאית. הוא החליף הילוך בדיוק כשחצינו חתיכת דרך רעה במיוחד. השקיעה היתה מיידית. "מרד!" הוא צעק, "מרד! מרד! מרד!"

היה לי מצב רוח טוב. טוב מדי
דומיניק ואיזבלה היו מדריכים חברתיים. מאלה שמנסים לחבר נוער מנותק. חיבבתי אותם משום שהיה ברור שדומיניק הוא מאלה שעושים. הוא יצא עם מכונית שאין לו עליה מושג, ליבשת גדולה, מרתקת ומפחידה, לחצות את מדבר סהרה — שהוא גדול כמעט על כל אחד, וכל רגע מהנהיגה בכבישים ובחולות שבו הוא מאבק בין הפחדים לכוח הרצון. זאת המורשת האירופית: בין הניצול הבוטה והציני של אפריקה ובין אלה שמנסים להציל את החלשה ביבשות. היבשת העשירה, הנפלאה, דלת האוכלוסין, שבה כנראה נולד האדם וממנה היגר — ואליה חזר כדי לרמוס, לנצל, לקחת.

פרשתי את שק השינה בתוך הוואדיון. החול האדום היה רך וגרגירי, והלילה שקט. הסיטרואן עמדה מעבר לוואדיון, ותפוח סדום התנשא מעלי ורשרש בלחש ברוח קלה מאוד.

הדרך השתנתה והתרככה לכיוון דרום. הנוף נפתח וגבעות אבן החול, או הגרניט הבלוי האדום והקשה, היו לגבעות חוליות עם עצי שיטה ושיחי רותם.

"מהר יותר", אמרתי לדומיניק. בחולות צריך להוציא אוויר ולנהוג במהירות לתוך החומר הרך והלא יציב. הציר המרכזי היה מלא בסימני צמיגים עמוקים שהותירו אחריהן משאיות. לצד הדרך היו עוד נתיבים. דומיניק התלבט, נשאר בציר המרכזי, המשאית נוסעת במהירות נמוכה מדי, המנוע מגמגם, נחנק. שקענו. "מרד! מרד! מרד!" דומיניק צועק, חובט בהגה, פותח את הדלת, יוצא החוצה ובועט בגלגלים בחמת זעם.

איזבלה, אישה קטנה עשויה מפלדה, משכה בכתפיה, קרצה קריצה קטנה וירדה מהסיטרואן. טיפסתי אל הגג, התרתי את לוחות המתכת הכבדים והטלתי אותם אל החול, ירדתי והתחלתי לגרוף את החול לפני ואחרי הגלגלים בניסיון לשחרר את תחתית מכל השמן שישב על החולות, כדי לתת לסיטרואן עילוי. דומיניק לקח את את החפירה וחפר בכעס. פטריק עמד ועישן.

הסיטרואן גמגמה פעם אחת. חזרנו וחפרנו, הוצאנו אוויר מהגלגלים, הרמנו בעזרת הג'ק והנחנו את הלוחות. הפעם היא יצאה החוצה, ואני חניתי על חלקת חול קשה יותר. העלינו את הלוחות אל הגג. הגג לא מצא חן בעיני. הוא לא היה מאורגן נכון.
"תנהג אתה", אמר דומיניק.

היה לי מצב רוח טוב. טוב מדי. שילבתי לשני והגברתי מהירות. הסיטרואן נהמה, גלגליה מתפשטים, ואני חלפתי על פני החולות הרכים, טיפסתי לצד הערוץ ונסעתי על דרך שנראתה לי מוצקה יותר. החלפתי להילוך שלישי. ככה, בקצב הזה, יש לנו פחות משעתיים עד גבול מאלי. מקסימום שלוש. קפצנו פעם אחת על ואדיון קטן בקרקע. נסעתי מהר. המהירות הבטיחה שלא נשקע. אבל היא מנעה ממני להתייחס ברכות לשיבושי הדרך, והגגון נאנק וחרק.

"ואדיון!" צעקה איזבלה.
"תעצור!" שאג דומיניק, ואני לחצתי בכל הכוח על הבלמים. נחבטנו בערוצון הקטן. העצירה לוותה בחריקה קורעת. הגגון המשיך קדימה, עקר את מסילות הברזל, עיקם את הברגים, גלש ועצר בנדנוד מאיים מול החלון הקדמי.

דומיניק הביט בי. "מרד!" הוא אמר בזעם, "מרד! מרד! מרד!" הוא ירד מהרכב, בעט בחול שהחל לבעור בחום הצהריים, זרק את הכובע והתרחק לכיוון עצי השיטה.

זה היה מצחיק. צחקתי. הצחיק אותי להיות עשרות קילומטרים מכל נקודת יישוב וחילוץ באמצע הסהרה על דרך חולית איומה עם מכונית כבדה מדי שהגגון שלה ניתק ועכשיו נצטרך לסדר אותו בשיא החום ומי יודע מה יקרה לנו שוב ומה יש בהמשך הדרך ואיפה נישן היום. הנקודה שאנחנו רוצים להגיע אליה מתרחקת מאיתנו כמו בפרדוקס אכילס והצב.

הדלת של הנהג לא נפתחה. מסילת המתכת התעקמה ומנעה ממנה להיפתח. יצאתי דרך החלון. דומיניק עמד בחוץ, עישן, והביט בייאוש במשאית. הכובע רבץ נזוף בשמש. לא היה עם מי לדבר. הכל בגלל הנהיגה חסרת האחריות שלי, ובגלל זה נמות באמצע הסהרה ולא נגיע לשום מקום, ומה הוא יגיד לאלה ששלחו אותו ולאלה שמחכים?

אנחנו באמצע הסהרה, יכולים למות
טיפסתי על הגג והתרתי את הרצועות האדומות שקשרו את הברזנט. להוריד הכל, חשבתי לעצמי בחום הנורא של הצהריים, על הגגון המתנדנד. להעיף למטה, להוציא הכל מתוך המשאית ולסדר מחדש. כמה שפחות על הגג. הייתי צריך לעשות את זה ברגע שהבנתי עם מי אני נוסע. כי אם לא נעשה את זה עכשיו — לא ניסע לשום מקום, ויש סיכוי טוב שנמות פה. נשארה לנו מחצית מכמות המים. מעט מדי אוכל. מצב הדלק לא משהו. הייתי בטוח שהגגון לא היה הדבר היחיד שנקרע בנחיתת הריסוק מעל לוואדיון.

זרקתי את הגלגל מהגג. אחד מלוחות הברזל המנוקבים עף ואבד בנסיעה המהירה. דומיניק הביט בי בזעם. איזבלה ניגשה לעזור. פטריק ישב בתוך המכונית. "פטריק!" שאגתי, "בוא לעזור!" הוא יצא, לקח ארגז קרטון שהורדתי וחזר לתוך המכונית.

"פטריק!" הוא יצא שוב ובא ולקח עוד ארגז. השמש היתה רצחנית. דומיניק נרגע קצת. "פטריק!" שאגתי שוב. "בוא לכאן! תקשיב עכשיו ותקשיב טוב! אם לא נעבוד עכשיו כולנו יחד וכמו שצריך, נישאר פה. אנחנו באמצע הסהרה ואנחנו יכולים למות. אל תשאל אותי מה צריך לעשות, תחשוב לבד!" הוא היה לבן מאוד מתחת לשמש הקופחת, ועיניו האדומות, עיניים של יונק לילה, הביטו בהפתעה במדבר, שממנו התעלם בשבועות שבהם ישן בתוך המכונית, התעורר לעשן, ירד ממנה כדי להקים את האוהל, לפרוש מזרן ושק שינה וללכת לישון, ושוב התעורר כדי לעשן את הסיגריה של הבוקר, לקפל באִטיות את שק השינה ואת האוהל ולהשתרע על הספסל האחורי ולהמשיך לישון. השאגה ייצבה אותו על החול החם והוא התחיל לעבוד.

גמרתי לפרוק את הגגון והוריתי לפטריק לדחוף אותו לאחור, למקום שהיה בו לפני שהחליק קדימה. המסילות היו קרועות. תושבות הגגון מעוקמות. בכל מקרה לא נוכל להעמיס עליו את המטען שהיה קודם. קפצתי למטה והתחלתי להוציא את תכולת החלק האחורי של המשאית הסגורה.

דומיניק הוציא את הארגזים בשתיקה. איזבלה, יעילה כדרכה, עבדה ללא לאות. פטריק, בתנועות אִטיות, הוציא ארגז. ועוד ארגז. כשגמרנו לסדר את פנים המשאית ביקשתי מדומיניק את הפטיש והתנפלתי על תושבות הגגון המעוקם, על המסילות הקרועות, בניסיון ליישר אותן במכות. ההצלחה היתה חלקית. אבל אחרי שלוש שעות של עבודה היה הגגון במקום. פחות או יותר. דומיניק הראה לי איך מותחים את הרצועות האדומות. מנגנון המתיחה היה גאונות צרפתית מהסוג הרגיל. מתוחכם ויעיל. קל להעריץ את הצרפתים.

נצא מהחולות, מטר אחרי מטר
כשהכל היה ארוז וקשור וירדנו מגג המכונית, היה ברור שדומיניק נוהג, שאני נהג אסון ושגרמתי נזקים שלא יתוארו. הוא הביט בזעף קדימה והסתער על החולות. הדרך טיפסה מתוך החולות אל גבעות חצי קשות של פטינה חומה, ומשם הגיח אדל בגרו, כפר עם עשרים או שלושים בקתות. ושוב נעשתה הדרך חולית יותר ויותר. הרגשתי את המתח אוחז בי כשהחולות הלכו והעמיקו וריטוטי הצמיגים ורעש המנוע המקרטע הרעידו את המשאית. הסיגריה שאיזבלה גילגלה לדומיניק העלתה אפר שהלך והצטבר. הוא החליף הילוך בדיוק כשחצינו חתיכת דרך רעה במיוחד. השקיעה היתה מיידית. "מרד!" הוא צעק, "מרד! מרד! מרד!"

ירדתי מהמשאית והתחלתי לחפור. פטריק ואיזבלה הורידו את הפלאק מלמעלה. היינו על דיונה קטנה. חמישים מטרים מאחורינו היתה חתיכת דרך שנראתה מוצקה יותר. בחפירה השלישית הצלחתי לחזור לדרך. הגברתי מהירות כמה שרק יכולתי על הפיסה המוצקה, העברתי לשני וזינקתי במעלה הדיונה. הסיטרואן ריחפה מעל לחולות וחצתה את מאה המטרים השוקעניים. עצרתי על הדרך. הבטתי בלוח השעונים. נורת שמן המנוע דלקה. כיביתי את המשאית ופתחתי את מכסה המנוע. בדקתי שמן. המדיד הראה שהמכל מלא.

דומיניק טיפס אל כיסא הנהג. הבטתי במחוג החום של המנוע. הוא טיפס באִטיות ועלה ל־70 מעלות. 80. 90. הייתי מרוכז כולי בחום המנוע, ודומיניק נסע לתוך הדיונות. הייתי משוכנע שמשאבת השמן שלנו שבורה.

הרמתי את הראש מהשעון כששמעתי את הרעידות. נסענו לאט מדי, והאוטו שקע וכבה. היינו באמצע הדיונות. אחר צהריים לוהט וצורב. נשארו מעט מים. משאבת השמן שבורה. החול טובעני ומשתרע לכל מלוא האופק. דומיניק ירד מהמשאית שרבצה שם, שקועה עד אגן השמן החבוט. טיפסתי לגג והורדתי את לוח הברזל הבודד אל החול. הוא להט. הוצאתי את את החפירה. ידעתי שנצא מהחולות, ייקח כמה שייקח, מטר אחרי מטר, יום אחרי יום, עד שנמצא אדמה יציבה ונצא מהסהרה הזה. איזבלה חפרה מתחת לגלגלים. פטריק תרם את שלו. דומיניק זרק את הסיגריה וחפר. הצלחנו לעבור מטר. שוב שקענו.

הרגשתי שהכוחות נספגים בחולות, שהשמש מאדה אותם לתוך האוויר החם והיבש, ואמרתי לעצמי — עכשיו אנחנו חייבים לצאת מכאן. חפרתי עם כל הלב. פינינו כמה שיותר חול. שילבתי הילוך וזינקתי שוב בחרון לתוך החולות, מתעלם ממחט הטמפרטורה שזינקה לתשעים מעלות. הגברתי את המהירות וחתרתי בתוך החולות, מחפש מקומות בלי סימני צמיגים. מאה מטרים. מאתיים. פתאום ראיתי חלקת אדמה חומה מציצה מהחולות. דהרתי אליה ועצרתי.

היו לנו שלושים קילומטרים לנרה (Nara). בשבע בבוקר, כשיצאנו לדרך היו לנו שבעים. חמש אחר הצהריים. עשינו ממוצע של ארבעה קילומטרים לשעה. לפי הממוצע הזה יש לנו עוד שבע שעות וחצי.
אבל זה היה ים הדיונות האחרון, היו עוד דיונות שאותן חצינו בלי לחשוב פעמיים, מקשיבים לחריקות של הגגון. לא הורדתי את הרגל מדוושת הגז. המשאית היתה במצב עלוב כל כך, שהיה אסור לרחם עליה יותר.

בשבע בערב, באור אחרון, ראינו את הבית הדו־קומתי שעליו הדגל של מאלי. הגענו לנרה. ירדתי מהמשאית. הייתי עייף, מכוסה אבק, קצות אצבעותי קרועות מחפירה ומקוצים, אחרי שבוע שבו נסעתי המון, לא ישנתי, למדתי צרפתית ודאגתי הרבה.

היינו שפוכים. עברנו את המדבר. חצינו את הגבול. הגענו למאלי. הלילה היה חמים והכוכבים קרובים. אישה מאלית הביאה בירה. בקבוקי ענק כמו שיש באפריקה שמדרום לסהל. הצמדתי את הבקבוק למצח החם והבטתי בכוכבים.

ריקוד המסיכות של בני הדוגון

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות ממאלי

מוזיקה במערב אפריקה: מקצב הלב
מוזיקה במערב אפריקה: מקצב הלב

במערב אפריקה מתערבבים הקצב השחור עם סלסולי המוסיקה הערבית ושירת המקהלה הנוצרית, בצד מסורות שבטיות עתיקות של מוסיקאים המשמשים כהיסטוריונים, דרשנים, יועצים פוליטיים ואפילו שופטים מזמרים. מהתבשיל הזה מן ההכרח שייצא מעדן מלכים עם אלפי ניחוחות וטעמים

מערב אפריקה: שייט על נהר הניז'ר
מערב אפריקה: שייט על נהר הניז'ר

הסירה שטה מגדה לגדה, עוצרת בכפרים שבדרך כדי לפרוק סחורה. בכל כפר רצו המוני ילדים אל גדת הנהר, מתרגשים למראה כלי השיט שלנו, רמז מוחשי לעולם מסעיר שמתקיים הרחק מכאן. מסע יוצא דופן במאלי, שהאנרכיה השוררת בה העלתה ...

טימבוקטו, מסע לסוף העולם
טימבוקטו, מסע לסוף העולם

טימבוקטו, מלה נרדפת לסוף העולם, מסומנת אמנם באטלס אבל נמצאת בגבול בין מציאות לדמיון. דבי הרשמן ונפתלי הילגר, שליחי "מסע אחר" למאלי, חצו את אפריקה המערבית בנוף היפה והעצוב בעולם, כדי לגלות שבעצם אין מקום כזה, סוף העולם. ...