תפריט עמוד

מרוקו עם שלמה בר: פתחתי חלון והתחלתי לרעוד

חמישים שנה אחרי שעזב את מרוקו, חזר המוזיקאי שלמה בר למקום שבו עברה עליו ילדותו. צבעים, ריחות, צלילים, דמעות וצירופי מקרים מסתוריים לקחו אותו למסע אישי בין מרוקו של אז לזו של היום

כשאתה הולך למקום שהיית בו בילדותך, אתה הולך לפגוש את הזיכרון. הרבה אנשים עושים את זה בצורה מודעת. לא אני. אותי עניינו התרבות, הטבע והאדם. זה לפחות מה שחשבתי לפני שהגעתי למרוקו, חמישים שנה אחרי שעזבתי אותה בגיל חמש.

נולדתי ברבאט, בירת מרוקו, בשנת 1943, אבל אין לי זכרונות רבים ממנה. זיכרון מטושטש של פרח יפה שבלעתי וכמעט מתּי מהרעלה; זיכרון של מרצפות אדומות; והזיכרון החזק מכולם, של מוזיקה יפהפייה, שכישפה אותי וגרמה לי לצאת מהבית וללכת אחריה עד למרתף שממנו נבעה. ישבתי על המדרכה ליד המרתף והאזנתי למוזיקה, שאז חשבתי שבאה מהמלאכים. זו היתה מוזיקה אנדלוסית, כמו זו שאמא שלי היתה שרה לי לפני השינה, שירי ערש שהיו מלווים אותי לתוך חלומותי. הזיכרון שלהם לא נמחק, הוא רק היטשטש, ולעיתים שב לו.

ירושלים היא העיר
הכי יפה בעולם, אבל אחריה
ניצבת מרכש. היא מדהימה, מהממת, עיר שהכל בה אדום

אחרי חמישים שנה שלא הייתי במרוקו, הגעתי במשלחת של אנשי מחשבים, מסחר וביטוח, שהתלוו אל מי שהיה אז שר הכלכלה והתכנון, שמעון שטרית. למשלחת הזו צורפו שני אמנים, המשורר ארז ביטון ואני.

בערב הראשון התאכסנו בבית מלון מפואר ברבאט, עיר הולדתי. עם ערב אני מסיט את הווילון, מסתכל סביב ובבת אחת אני חוזר לגיל שנתיים. פתאום קלטתי שמה שאני רואה מבעד לחלון הוא בדיוק מה שראיתי מבית אמי יום יום. פתחתי חלון, והתחלתי לרעוד. באותו רגע הבנתי שבית ילדותי קרוב מאוד למלון, ואני חייב לצאת עכשיו, מיד, בעשר בלילה, ולמצוא אותו. יצאתי מהמלון ושאלתי את האדם הראשון שפגשתי לרחוב קסר כביר, רחוב הטירה הגדולה. בעיניים שלי, זה היה האדם הראשון שאיתו דיברתי במרוקו. "איזה מספר?", הוא שואל. אני עונה "חמש". והוא מופתע, "אני גר שם. תבוא מחר", הוא אומר לי, "ואני אראה לך את ביתך".

למחרת בבוקר אני הולך לרחוב שלי ומנסה להיזכר בדרך איך נראה הבית. מרצפות אדומות היו שם, זה כל מה שאני מצליח לזכור. אני מגיע למקום, בית ברבאט ולו קומות אחדות. אני זוכר את השער. דפקתי בדלת. פתחה אשה. ביקשנו להיכנס והתקבלנו בסבר פנים יפות.

הרצפה מעוטרת בפסיפס ורבת צבעים. ארבעה חדרים ומטבח מודרני. נכנסים דרך פטיו שמוביל לחדרים, ובצדדים יש כוכים קטנים שבהם הייתי מסתתר ומבלה שעות רבות. אבל היכן הרצפה האדומה? לפתע, באופן אינסטינקטיבי, כמוכה טירוף, אני נוטש את מארחי ורץ לגג שבקומה הרביעית. כולו מרוצף מרצפות אדומות. כשאמי היתה תולה כביסה, היא היתה לוקחת אותי איתה. מהגג נשקף אותו נוף כמו זה שנראה מהחלון במלון.

הזכרונות המשיכו להדהד גם במרכש, כשהוזמנו לארוחת שבת אצל משפחה יהודית.

שלמה בר. שמעתי מוזיקה שבאה מהמלאכים, כמו שירי הערש שאמי שרה לי לפני השינה
צילום: לי קוברסקי

הגענו לרובע היהודי, המלאח, ונכנסנו לבית המשפחה. מפות לבנות, ריחות תבשילים וקבלת שבת. היו שם שתי נשים מבוגרות, ישיש ושני ילדים. איפה הורי הילדים, אני שואל. אמרו לי שהם עלו לארץ. שאלתי את הילדה הקטנה, איך קוראים לך. אסתר, היא עונה לי. זה שמה של אמי. מה שמך, אני שואל את הילד הקטן. משה, הוא עונה. שמו של אבי. הלכתי לצד והתחלתי לבכות, כאילו ראיתי למול עיני את ההורים שלי מתגלגלים ושבים לחיים כאן, במרכש.

ירושלים היא העיר הכי יפה בעולם, אבל אחריה ניצבת מרכש. היא מדהימה, מהממת, עיר שהכל בה אדום – בתי בוץ ומבנים רגילים. במרכזה כיכר ענקית, ג'מע אל־פנא, והיא מקום מופלא לאמנים. עשרות, מאות, אלפי אנשים צופים במאה הופעות בעת ובעונה אחת. זה מספר סיפורים, ההוא שר, מעגלים של אנשים יושבים סביבם. מי יכול לתכנן דבר כזה?

בהמשך הביקור נכנסנו לבית ספר של אליאנס בקזבלנקה. זה היה לפני חנוכה, והילדים שרו שירי חג. התעצבתי על ליבי, הבנתי איזה משבר עברנו. איזו מכה קיבלו המרוקאים. חלק גדול מהאנשים שעלו איתי בתחילת שנות החמישים הם עד היום אנאלפביתים. אני ניצלתי כי למדתי במוסדות. אחיותי הגדולות יודעות קרוא וכתוב כי הן למדו עברית וצרפתית בבית ספר אליאנס.
הרבה כבוד הדדי שרר בין הערבים ליהודים במרוקו, אהבה שכמוה אני לא חושב שקיימת בארץ ערבית אחרת. "הבוסקרי היה תמר גדול ודשן, טעים להפליא", סיפר בֶּרְבֶּרִי אחד לידידה שלי שהיתה שם. "מאז שהלכו היהודים, הבוסקרי הלך ואיננו. הטעם שלנו הלך. למה עזבתם אותנו?".

המוסלמים כיבדו את היהודים במרוקו משום שהיהודים היו שם שנים רבות, עוד לפני שהגיע האיסלאם, ומעולם לא דרשו שטח, אלא חיו שם כאורחים. אנחנו פה, אבל המקום שלנו הוא ירושלים. בכל שנה אמרנו "בשנה הבאה בירושלים", כל הזמן דיברנו על ארץ ישראל. לא חשוב מה נאכל, העיקר שנהיה שם.

אימא היתה זו שמשכה לעלות לארץ. ברוב המשפחות היו אלה האימהות שדחפו לעלות. הגברים פחדו, ובצדק, ממה שיעשו בישראל. ואכן, הם איבדו את התפקיד שלהם ואת הכבוד שלהם, ולא היה להם איך לפרנס. כשהיינו על האונייה "נגבה", שהביאה אותנו לארץ, וראינו את אורות מדינת ישראל ואת החוף של חיפה, קמנו והתחלנו לשיר ולרקוד במעגל. חזרנו למדינה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו.

הטראומה הגדולה התחילה בירידה מהאונייה, עם הדי.די.טי. הסתכלתי על אימא שלי, לבושה יפה. פתחו לה את הכריות לכתפיים כדי לבדוק אם היא מחביאה שם זהב. בתור ילד קטן אני מסתכל, נעלב ומתמלא חימה. אנשים עזבו בית ופרנסה וחיים, ולאן הגיעו? למעברה.

ערך: יאיר קדר

ביקור בוולוביליס, מרוקו

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.