המסע לשדה הקרח

חברי משלחת "מסע אחר" יצאו לשיט קיאקים אל שדה הקרח הדרומי שבפטגוניה, צ'ילה: 35 ימי חתירה בקיאק, יותר מאלף קילומטרים באיזור הידוע בסערותיו ובגליו הגבוהים. ואולי הסרט הזה יסביר למה אנשים שפויים (נגיד) עורכים מסע של חודש בקיאק, ברטיבות, בקור ולפעמים בסכנה (צילום: דנדן בולוטין)

פטגוניה משתרעת על יותר מ-700,000 קילומטרים רבועים. גבולה הצפוני אינו חד-משמעי ונמתח באופן מלאכותי צפונה לקו רוחב 36 מעלות. הגבול המקובל בצד הארגנטיני הוא נהר נֶגרוֹ, ובצד הצ'יליאני – איזור העיירה פוארטו-מונט (Puerto Montt). נקודת הסיום הדרומית של פטגוניה ברורה יותר: קצה היבשת בדרום, במצרי מגלאן, דרומה לפונטה-ארנס (Punta Arenas), קרוב לקו הרוחב 54 מעלות דרום, ממערב לאי הגדול "ארץ האש" (Tierra del Fuego) ונקודת החיבור של האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי.

האיזור סוער במיוחד, כפי שידע מגלאן היטב. כשחצה את המצר, הקרוי על שמו, בסערות איומות והגיע לצידו השני, לאוקיינוס השקט, הוא שמח כל כך למראה הים השקט – יחסית למצרים, כמובן – שהעניק לאוקיינוס השקט את שמו. אבל שמות לחוד ומציאות לחוד, האוקיינוס השקט ידוע בסערותיו הרבות והקשות.

גיאוגרפיה – שדות הקרח
רכס האנדים, שעובר כחיץ לאורכה של פטגוניה, מחלק את הארץ לשני חלקים מאוד לא שווים. רוב שטחה בצד הארגנטיני – חלק קטן באיזור הרכס והרוב שטחי פַּמְפַּס שטוחים, יבשים ואינסופיים, ובהם חוות עצומות של כבשים. הצד הצ'יליאני הוא הצד הצר והפראי – חבל ארץ שיד אדם כמעט לא נגעה בו, למעט חלקו הצפוני, המיושב. מפוארטו-מונט דרומה האוכלוסיה דלילה ביותר ולא בכדי – האיזור פראי וקשה. כמויות אדירות של משקעים, רוחות עזות, הרים תלולים שגולשים ישירות לאוקיינוס השקט ומאות פיורדים ואיים מצוקיים.

באזורי האנדים הדרומיים קיימים שני שדות קרח גדולים. שדה הקרח הצפוני שוכן סביב הר סן-ולנטין, והדרומי בין קווי הרוחב 48 ו-52 מעלות. שדה הקרח הצפוני נמצא כולו בתחום צ'ילה. שדה הקרח הדרומי נחלק על ידי הגבול שבין ארגנטינה לצ'ילה, אם כי רובו בתחומי צ'ילה. קצוותיו הרחוקים מוכרים למטיילים כקרחון פריטו מורנו (Perito Moreno), ליד קלפטה (Calafate) שבארגנטינה וכקרחון גרי בפארק הפיינה (Paine) שבצ'ילה, אבל אלה אינם אלא שוליו של שדה הקרח, ששטחו קרוב ל-40,000 קילומטרים רבועים; כמעט פעמיים שטחה של מדינת ישראל.

על המסע בקיאק
ידענו שזה לא יהיה מסע קל. 35 ימים של חתירה בקיאק לאורך למעלה מאלף קילומטרים, חניות לילה על החופים הסלעיים, מזג אוויר קשה באיזור, בין היתר, בגלל משטר רוחות המשתנה בשל הקרבה לשדה הקרח הדרומי העצום. כשביקרנו לפני המסע במפקדת חיל הים הצ'יליאני וביקשנו פרטים לגבי מזג האוויר, הסבירו לנו שמזג האוויר באיזור זה של פטגוניה בלתי צפוי עד כדי כך, שאין טעם להיוועץ בחזאי. כשהתלוננו בסיום המסע על כמות הגשמים שנחתה עלינו, השיב לנו דייג שפגשנו: "פה, יש 400 ימי גשם מתוך 365 ימים בשנה".

רבים מתקשים להבין מה טעם מוצאים אנשים שפויים, פחות או יותר, בדעתם לצאת למסע של חודש בקיאק, ברטיבות, בקור ולפעמים גם תוך כדי סכנה. זהו שילוב של יצר ההרפתקנות, הרצון להתנסות באתגר הפיסי והידיעה שאנחנו עושים משהו שלא עשו לפנינו; אבל יש בזה דבר נוסף. לקיאק מבנה הידרודינמי מעולה, אבל יותר מכך – זהו הכלי היחיד שיכול להוביל אותי, על ציודי הרב, בשקט, ללא עשן, לפינות קטנות ועלומות, שספינות רגילות אינן יכולות בדרך כלל להגיע אליהן. הקיאק מפלח את המים תוך כדי השתלבות בסביבה ומאפשר מפגש בלתי אמצעי עם הטבע במלוא פראותו. קרחונים נקיים, אוויר צח, מים קרים, צלולים ונהדרים.

קשה לתאר את ההרגשה בסיומו של יום חתירה ארוך; להגיע עם שקיעה לחוף נידח ליד קרחון מדהים, לשמוע את מוסיקת המים, לקושש עצים שנסחפו לחוף בסערות, לצלות על המדורה דגים מהפיורד הסמוך, להקים אוהל ליד הנחל, לצפות באריות-הים או בלוטרה שמביטה בסקרנות בחיה המוזרה שלפניה. את הדברים הללו אי-אפשר להסביר, צריך להרגיש. 

כתב: דנדן בולוטין