מקוה ישראל – האיש שלא ויתר

בעיניו נצנץ תמיד זיק מיוחד של עקשנות ונאיביות גם יחד. רווק הדור בלבושו, סנטרו מעוטר בזקנקן עשוי היטב, משקפי קרן לעיניו, והמבטא שבפיו לא הותיר ספק באשר למוצאו הצרפתי. הוא נולד בשנת 1826 בחבל אלזס, שעל השליטה בו ניטש מאבק ארוך שנים בין גרמניה לצרפת. חבריו הצרפתים קראו לו שארל; בארץ ישראל נודע דווקא באופן שכינו אותו הגרמנים – קרל נטר.

לראשונה ביקר בארץ בשנת 1868. הוא הזדעזע ממצב היהודים בירושלים, שנראו בעיניו נרפים ונטולי יוזמה ותקווה. עם שובו לפריז הגיש דו"ח לחברת אליאנס ("כל ישראל חברים"), שבשליחותה יצא. מסקנת הדו"ח נראתה יומרנית ונטולת ביסוס מעשי והגיוני — יש להקים בית ספר חקלאי ליהודים בארץ ישראל. החברים עמדו לדחות את ההצעה באנפוף של בוז, אלא שאז התערב נשיא אליאנס, אדולף כרמיה, והצהיר כי יתמוך ברעיון בתנאי אחד – נטר יהיה האיש שעליו יוטל לממש את ההצעה.

בקצה הנחלה, בגבול החולות
למן אותו היום ועד מותו השקיע נטר את כל כוחותיו בהגשמת חזונו. כשם שהצליח לכפות על חברת אליאנס לתמוך ברעיון, כך הצליח לסחוף את תמיכת הסולטן העות'מאני, וב־5 באפריל 1870 קיבל לידיו רישיון (פירמאן) שהקנה לו שטח של 2,600 דונם עות'מאני ממזרח ליפו. בבואו לגייס תלמידים נתקל בחומה בצורה שהקימו נגדו רבני ירושלים, שאיימו בחרם על כל מי שיבוא עימו במגע. בעקשנותו הצליח לגייס ארבעה תלמידים יתומים ועלה עימם על הקרקע הבתולה שמשני צדי הדרך החדשה שחיברה את יפו לירושלים. נטר שרטט מפה מדויקת של גבעות הכורכר ומיקם בה את חלומותיו — בית הנהלה, בית מגורים למורים, יקב, חדר אוכל, רפת, בית כנסת ועוד.

במשך עשור שלם היה מקוה ישראל היישוב היהודי החקלאי היחיד בארץ ישראל. באוקטובר 1882 נפטר נטר. הוא נטמן, על פי צוואתו, "בקצה נחלתו בגבול החולות". כאילו שיחק שר ההיסטוריה במעין מרוץ שליחים, המפגש האחרון שקיים נטר בחייו היה עם קומץ צעירים שבאו מרוסיה וביקשו להקים מושבה בארץ ישראל – חבורת ביל"ו, מסמליה הבולטים של העלייה הראשונה.
בתי הכפר, שנבנו ברובם בעת שמנהל בית הספר היה יוסף נייגו, מי שבתקופת כהונתו קיבל המוסד הכרה ציונית ולאומית, הוקמו בדיוק נמרץ על פי תוכניותיו של קרל נטר: בית ההנהלה נבנה בראש הגבעה, צופה אל יפו; בית המורים נבנה בשיפולי אותה הגבעה; ובמורדה נבנו מגורי התלמידים. האבנים שמהן נבנו הבתים נחצבו בגבעה שבמרכז הכפר, והבור העמוק שנוצר שימש בסיס ליקב גדול. במרתפים הצוננים נשמרו חביות יין שיוצאו לחו"ל. באחד מבתי מקוה הקים המורה יהושע מרגולין פינת חי קטנה, שברבות הימים היתה בסיס למפעלו הגדול, המרכז הביולוגי־פדגוגי בתל אביב, הגוף שממנו צמחו אוניברסיטת תל אביב והחברה להגנת הטבע. 

עם בוא גלי העלייה הראשונה התברר עד כמה מקוה ישראל הקדים את זמנו. בית הספר היה מוקד לגרעיני ההתיישבות השונים ומקור של עצה ודעת לחקלאים החדשים. בעשרות השנים שבאו לאחר מכן נמלא האזור במושבות חקלאיות: ראשון לציון, נס ציונה, גדרה, מזכרת בתיה ורחובות. בשנת 1909 הוקמה מצפון למקוה העיר תל אביב, וכעבור כשלושים שנה הוקמה מדרום לו העיר חולון. 

ערב מלחמת העולם הראשונה מונה למנהל המוסד אליהו קראוזה, בעצמו בוגר בית הספר. במשך ארבעים שנה ניהל קראוזה את מקוה ישראל ביד רמה, ובתקופתו היתה לבית הספר השפעה רבה על עיצוב פני הנוף בארץ ישראל. עם צוות המורים נמנו רבים מאבות הפיתוח החקלאי והפדגוגי בארץ.
מקוה היה לשם דבר במחקר ובחינוך החקלאי, ובוגריו נפוצו על פני הארץ כולה והקימו עשרות יישובים חקלאיים. המוסד היה שותף מרכזי למשימות לאומיות דחופות, שהעיקרית שבהן היתה קליטת נוער עולה. בנחלה אף ניטע גן בוטני ייחודי שכלל למעלה מ־1,200 מינים מכל קצוות העולם. הגן, וכמוהו מרתפי היקב העתיק, שימש בסיס לאימוני מחתרת ההגנה, וממנו יצאו יחידות הנוטרים במהלך קרבות מלחמת העצמאות.

מחוז שלווה בלב הכרך
עם קום המדינה עבר ניהול בית הספר לידי חברה שהוקמה על ידי מדינת ישראל וחברת אליאנס, והבעלות על הכפר נותרה בחלקה בידי אליאנס. בשנת 1976 חוקקה הכנסת את "חוק מקוה ישראל", שהעניק תוקף משפטי למעמדו ההיסטורי של המוסד וחייב את המשך קיומו כבית ספר חקלאי. אלא שמאז חמדו את השטח לא מעט בעלי עניין שהעלו רעיונות ותוכניות, הצעות ומיזמים, ולכולם תכלית אחת: נגיסה באדמות מקוה ישראל למטרות שאינן עולות בקנה אחד עם לשון החוק. נכון לרגע כתיבת השורות האלה נהדפו כל התוכניות הללו, ומקוה ישראל, הכפר שהיה בראשיתו נווה ירוק בלב השממה, ממלא כיום את ייעודו כמחוז של שלווה בלב הכרך הסואן.
בחוד החנית של המאבק לשימור מקוה ישראל ניצבות המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות והנהלת בית הספר. המועצה בחרה במקוה כמרכזה הארצי, והיא מפעילה במקום מרכז מבקרים שאמון על הסדרת הביקורים במקום. מקצת המבנים ההיסטוריים שומרו, ומקצתם עדיין ממתינים לשיקום. הגן הבוטני מרהיב עין, והצמחים הגדלים בו, וכמוהם דקלי הוושינגטוניה המצלים על השדרה המוליכה מכביש ירושלים אל לב הכפר, מעמיקים שורשיהם בהתמדה. לא רחוק משם פורש הפיקוס הבנגלי, עץ יחיד המשתרע על פני דונם שלם, את שורשי האוויר שלו.

על אף ייחודו ההיסטורי והנופי, מקוה ישראל אינו שמורת טבע ואף לא מוזיאון קפוא ודומם. זהו בית ספר פעיל, חי ותוסס שעודנו עוסק בקליטת נוער עולה ובחינוך מתקדם, ורוב המבנים ההיסטוריים שלו עודם ממלאים את הייעוד שקבע להם נטר. ראוי להקדיש שעות אחדות לביקור נינוח במקוה ישראל, פיסת היסטוריה ארצישראלית שנולדה מחלומו של איש יחיד, שבעיניו נצנץ תמיד זיק של עקשנות ונאיביות גם יחד.