כחל – מסורת הולכת ונעלמת

בעבר שמרו את הכחל בבקבוקון כסף סגור בפקק עם מקלון כסף דק וארוך.

לפני כשנה התגלגל לידי בקבוקון כסף רקוע מדהים ביופיו. אנואר, אספן עתיקות מבית ג'אן, ראה כי לבי נשבה והראה לי מכתש ידני קטן מאבן עגולה ועלי מברזל. "את רואה", הוא אמר, "בזה היו עושים כוחול. את יודעת, האבן שעושים ממנה אבקה כחולה, ששמים בעיניים". לא ידעתי הרבה על כחל, אבל סקרנותי גברה.
תושבים רבים בכפרי הדרוזים בגליל לא ידעו להשיב לשאלותי: מאין מגיעה האבן? כיצד מכינים את האבקה עצמה? למה משתמשים בה? אחדים מהם סיפרו שהם קונים כחל מוכן בשוק בנצרת. חודשים של חיפושים עברו עד שפגשתי דרוזי כבן מאה, שעזר לי. אחרי שיחה ממושכת העלה דבר מה מנבכי זכרונו ואמר: "את הכוחול היינו קונים בשפרעם". אה, שפרעם, חשבתי לעצמי. הנה קצה חוט.
ביום חורף גשום במיוחד הגעתי לשפרעם, לביתה של יצרנית כחל, אום נאסר הנא אבו רעד. היא אשה מבוגרת, מרשימה למראה – עיניה משוחות בכחל, שובות ומפחידות כאחת, מקרינות מבט מסתורי יודע סוד וכישוף. אום נאסר נחשבת מומחית לתרופות סבתא ומשמשת במשפחתה המורחבת רופאת משפחה.
את המצלמה היא ביקשה שאשים בצד. לא, היא לא רוצה שתמונתה תופיע במקום כלשהו. בשום פנים ואופן לא. "איך את עושה את הכחל?", ביקשתי לדעת. היא התרצתה: שמים את אבני הכחל הגולמיות בקערת מתכת, שופכים עליהן שמן זית וגלעינים של זיתים סוריים שחורים, ומבשלים בתנור יום שלם, כ־14 שעות. אחר כך מוציאים, כותשים במכתש את האבנים והגלעינים שחוטאו והתרככו בבישול ושמים בבקבוקי זכוכית קטנים סגורים בפקק פלסטיק. לכל בקבוק מגלפים ומקשטים מקלון מעץ זית לצורך משיחת העין.
"את כמו בת", היא אמרה לי אחרי שסיימה לספר ומשחה את עיני בכחל. "הצבע שלו כל כך יפה", אמרתי בהתפעלות. בשניות הראשונות לאחר המשיחה עיני גירדו. "העין שלך רעבה", היא פסקה.

שמים את אבני הכחל בקערת מתכת, שופכים עליהן שמן זית וגלעינים של זיתים סוריים שחורים ומבשלים בתנור כ-14 שעות. מוציאים, כותשים את האבנים והגלעינים שחוטאו והתרככו בבישול ושמים בבקבוקי זכוכית קטנים

תזכורת לחכמים, נפלאות ונסים
כחל הוא שם כללי המקובל בתרבויות המזרח התיכון לצבעי עיניים העשויים ממינרל בשם גאלנה שנכתש ועורבב במים ובחומרים טבעיים כגון חלבון ביצים או שמן, קליפות שקדים, שרף ועוד. מאמינים שהם מרחיקים זבובים הגורמים לדלקות עיניים, מסוככים על העיניים מהאור הבוהק של האזור ומגינים על העפעפיים מהתייבשות.
מקורה של אבן הכחל בהרים על גבול איראן־עיראק ובארצות המגרב, שם נמצא המחצב של האבן היפה, שצבעה כחול כהה. זהו מינרל, המורכב מגופרית ועופרת, שעל ידי עיבודו, כתישתו לאבקה וערבוב בצמחים, תבלינים ושמנים, הפך להיות חומר איפור שובה עין, ותרופה עממית למחלות עיניים ולחיזוק הראייה. את הכחל כרו בהרי איראן־עיראק או במדבריות המגרב וסחרו בו בכל ארצות ערב ומזרח הים התיכון.
במקורות היהודיים נזכר הכחל כחומר לקישוט ולאיפור, הנקרא גם פוך. בתלמוד הבבלי מופיע הביטוי "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן" (כתובות י"ז ע"א), שמשמעותו כי הכלה הנאה והחסודה היא זו שאין בה תוספת צבע כחול (כחל) או צבע אדום (שרק) או איפור (פירכוס). מקורות יהודיים מוקדמים התייחסו לכחל גם כחומר לעשיית כשפים. זו הסיבה לכך שהיו רבנים שהציעו להימנע ממשיחת עיניו של תינוק בכחל, מנהג שהיה מקובל בארצות ערב וצפון אפריקה, גם בקרב יהודים.
רש"י, בן המאה ה־11, כתב על הכחל שהיה מקור לרפואת העין. כ־500 שנה אחר כך, בשנת 1599, ראה אור ספר בערבית בשם "תזכורת לחכמים, כלל נפלאות ונסים" שכתב דאוד בן עומר אל־אנטקי, מדען ממוצא תורכי שהתגורר במצרים ולמרבה האירוניה היה עיוור. הספר עב הכרס עוסק בתרופות, צמחים, אבקות, רקיחות וסגולות המרפא שלהם. אל־אנטקי מקדיש בספרו פרק מכובד לכחל: לסגולותיו בריפוי העיניים, סוגיו ושמותיו השונים, התרכובות, המינונים ושמות הרופאים שהשתמשו בו.
כך, למשל, מסופר על כחל הבסיליקון, שהומצא על ידי רופא יווני שכונה אבו קראט והיה כחל של משפחת מלוכה. פירוש המלה "בסיליקון" ביוונית הוא "אושר", ויש להניח כי יוחסו לו תכונות של יופי ייחודי המביא אושר. אבו קראט מינה אנשים שהיו אחראים על הפקת הכחל, משום שהיתה זו מלאכה שדרשה מקצועיות והבנה בהרכב המחצב.
הכחל האפור נחשב למונע זליגת דמעות, כחל ראשנייה חידד את הראייה, כחל עזיזי שימש למניעת קטרקט והוכן עבור אחד ממלכי מצרים. רופאי העולם העתיק טענו כי כחל זעפרן, כלומר, כחל עם עפצי זעפרן גרוסים, יעיל לראיית לילה, "מרחיק את החושך", כפי שכתוב בספר הערבי הקדום.
סגולותיו של הכחל ברפואת עיניים הביאו להרחבת השימוש בו גם לשאר חלקי הגוף. ידוע כי יהודי תימן השתמשו בכחל לריפוי פצעים ולעצירת שטפי דם באף. הכחל היה גם מרכיב בתרופות לחיזוק הלב ונגד שחפת. באירופה של ימי הביניים אף נהוג היה להשתמש בו כחומר הקאה, אך כיוון שהדבר גרם להרעלות רבות, הופסקה שיטת טיפול זו.

מייצור ביתי למקצוע ייחודי
בעבר היה הכחל מוצר ביתי בכפרים הערביים והדרוזיים בארץ, וכל משפחה הכינה אותו לצרכיה בלבד. במרוצת השנים רבים הפסיקו בייצור עצמאי, אם בשל אובדן ידע ואם משום שהכנתו היתה כרוכה בהשקעת זמן ומאמץ רבים. עם זאת, הדרישה לכחל לא פסקה, וכך אירע שבעשורים האחרונים מלאכת הכנתו הפכה מקצוע ומקור פרנסה.
את הכחל היה נהוג לאחסן בבקבוקון כסף סגור בפקק עם מקלון כסף דק וארוך, שתפקידו לעזור במלאכת משיחת העין. בקבוקון זה היה מקושט לרוב בריקועים, ונהוג היה לענוד אותו על הצוואר. הוא נחשב יפה ויוקרתי ולכן היה מנת חלקם של אנשי המעמד הגבוה. כיום ממשיכים לייצר בקבוקונים כאלה לקראת תקופת העלייה לרגל למכה, אך מכיוון שהם מכילים נחושת רעילה, הם לא משמשים עוד לאחסון הכחל ונמכרים רק כמזכרות.

כרית רקומה לאחסון כחל. שימשה כמתנת אירוסין או נישואים לכלה

כלי אחסון נוסף שהיה נהוג בכפרים הערביים והדרוזיים בארץ עד לפני כמה עשורים הוא כרית קטנה רקומה שמוכנסים בה שני פרקים של קנה, סגורים בפקק, העשוי גם הוא מקנה ובו לשונית דקה וארוכה שבאמצעותה מוציאים כחל מהבקבוקון ומושחים את העין. כרית כזו ניתנה בדרך כלל כמתנת אירוסים או נישואים לכלה. בפינותיה העליונות חובר חוט צבעוני, כדי לתלות ליד המראה, ובצדה האחורי, חתימה ומלים חמות מאהובה הטרי של הכלה המיועדת. כיום מאחסנים את הכחל בבקבוקוני זכוכית ומוכרים אותם עם מקל מגולף מעץ זית למשיחת העיניים.
כיצד השפיעה המודרניזציה על האבקה הנחשקת? תעשיות האיפור השאירו את הכחל מאחור, ורופאי עיניים לא מגלים בו עניין. לטענתם, כחל אורגני, שנכתש מגלעיני זיתים או מצמחים מפוחמים, אינו מזיק, אך כחל העשוי ממינרל הגאלנה, שהמרכיב העיקרי בו (98 אחוז) הוא עופרת, רעיל במיוחד, גם אם האבן שממנה הופק חוטאה כראוי.
לדברי ד"ר איתן איילון ממוזיאון ארץ ישראל, במחקר שנערך בבית חולים רמב"ם בחיפה נמצא כי נשים דרוזיות סבלו מנזקים במערכות העצבים בעקבות השימוש בכחל, ועובריהן נפגעו במהלך ההריון. בבדיקת בקבוק כחל מהתקופה הרומית נמצא כי גם הוא הכיל את מינרל הגאלנה הרעיל. בעקבות גילוי זה נבדקו שלדים במערות קבורה רומיות באזור מירון ונתגלו עקבות של הרעלת עופרת.
אף על פי כן, ערבים ודרוזים רבים בישראל משתמשים בכחל עד היום. בבתים רבים, אם כי כבר לא בכולם, נהוג למשוח בכחל את עיניו של תינוק בשלושת חודשי חייו הראשונים. האמונה גורסת כי מעשה זה מחזק את שרירי העין, פותח את תעלת הדמעות, מיטיב את הראייה ושומר על איכותה לאורך שנים. נראה כי השימוש בכחל, כחלק ממסורת עתיקת יומין, לא ייפסק למרות הקדמה.

תודת הכותבת למר נימר נימר, שסייע במציאת ספר הרפואה העתיק ובתרגומו מערבית.