טרק הקומאנו קודו ביפן

מעולם לא יצאתי לטיול שאחרי הצבא. אולי בגלל זה לקח לי שנים להבין שטיול זה לא רק ארצות הברית, לונדון ופריז. כשהילדים היו קטנים גרנו בעמק הסיליקון ברילוקיישן, והתחלנו לנצל כל חלון זמן פנוי כדי לצאת לדרך. טיילנו בפארקים הלאומיים של ארצות הברית, אבל לא פחות מזה נשאבנו גם לשכנות מדרום, במדינות מרכז אמריקה. לאט-לאט תכנון המסע הפך לתחביב אהוב, וכמעט בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי תמיד עם מפה פתוחה בראש: כבר בתוך הטיול הנוכחי, אני מתחילה לבנות את הבא.

לקריאה נוספת: 

• מדריך מסע אחר ליפן
• מידע מעשי על יפן
• מסע צילום באזורים הכפריים של יפן
• ערוץ הטרקים

לפני שלוש שנים יצאתי עם חברה קרובה למסע על אחת מדרכי הצליינות המפורסמות בעולם, הקמינו דה סנטיאגו. בסוף הדרך קיבלנו את תעודת הצליין הנכספת, אבל האמת היא שהתעודה הייתה רק סימן חיצוני למה שקרה בפנים:  משהו בתוכי נפתח לקצב אחר, קצב של צעדים, של שקט, של ימים שמספיקים לעצמם. דווקא שם, על השביל האירופי, שמעתי לראשונה על מסלול עלייה לרגל בלב יפן: הקומאנו קודו, אחד משני מסלולי הצליינות היחידים בעולם שהוכרו כאתרי מורשת עולמית של אונסק״ו.

תחילת המסלול

לפני כשנתיים בני, חובב מסעות אמיתי, ארז תרמיל ויצא לחקור את ״יפן האחרת״. כך הוא מצא את דרכו אל הקומאנו קודו, וחזר עם סיפורים ותמונות שהרגישו כמו שער לעולם אחר. שנה לאחר מכן פנתה אלי קבוצה של מטיילים נלהבים בבקשת עזרה: הם רצו לצעוד בקומאנו קודו, אבל התקשו לחבר את כל חלקי הפאזל – לינה, הקפצות, תחבורה, כל מה שהופך טיול ביפן למשימה מדויקת, ובמיוחד כשנוסעים מחוץ למסלול התיירותי השגור. ככל שהעמקתי בתכנון, הבנתי שזה מסלול שאני פשוט ״חייבת״ לעשות. ובסוף זה קרה: יצאנו לדרך שישה מטיילים בשנות השישים לחיינו (כן, גם לי זה עדיין נשמע מפתיע), כולנו בכושר טוב, עם אהבה גדולה לטבע וסקרנות אמיתית לתרבות.

מקטע יער לאורך השביל

הקומאנו קודו הוא לא ״סתם״ טרק, זו דרך עלייה לרגל עתיקה בדרום חצי האי קִּי (מחוז וואקאיאמה), שמחברת בין יערות, כפרים ומעיינות חמים לבין שלושה מקדשים מרכזיים המכונים קומאנו סאנזאן: הונגו טאישה, נאצ’י טאישה והייאטאמה טאישה. במשך יותר מאלף שנים צעדו כאן קיסרים, סמוראים ופשוטי עם, מתוך אמונה שההליכה עצמה היא חלק מהטיהור גוף ונפש יחד. ה״דרך״ אינה מסלול אחד אלא רשת נתיבים, חלקם נכנסים עמוק להרים, וחלקם משיקים לים. היום, כשאנחנו הולכים ב״דרך״, אנחנו בעצם מצטרפים לאותה מסורת, לא רק להגיע ליעד, אלא לתת לזמן ולצעדים לשנות משהו בפנים.

קידה של כבוד לפני שמטפסים 538 מדרגות למקדש Kamikura-jinja

לבחור נתיב ולהתחיל ללכת

אני בחרתי את המסלול שנקרא נאקאהצ׳י (Nakahechi) שנחשב לנתיב ההררי הקלאסי אותו הכרתי היטב מתכנון הטיול. למרות זאת לא מעט חששות ליוו אותי טרם היציאה. חלק מהימים נראו מאיימים, עם מרחקים ארוכים והרבה עליות וירידות שנראו מרתיעות במפה, למרות גם המקומיים וגם מטיילים שעשו את הטרק בעבר אמרו לי, שכל מי שבכושר סביר ומחזיק בכוח רצון – יצלח את המסלול בקלות. כשהגענו מצאנו שביל מסודר ומטופח וגילינו שההליכה זורמת והכל הרבה פחות מפחיד ממה שהיה נדמה לי. גם כשירד עלינו גשם פשוט המשכנו ללכת.

מטעי התה בדרך למקדש הונגו טאישה

שביל הנאקאהצ׳י הוא מאוזן: טבע, מקדשים, כפרים קטנים, תשתית לינה מצוינת ותחושת מסע אמיתית. אפשר לעשות אותו בכמה וריאציות, אבל לרוב הוא יושב יפה על 4–6 ימי הליכה, כשעוגן החוויה הוא ההגעה למקדש הונגו טאישה. מרבית המטיילים מסיימים את הטרק בשלב זה, אבל אנחנו המשכנו לעוד יומיים  מדהימים של הליכה שבהם הרגשנו כמעט לבד, עד למתחם המקדשים של נאצ’י טאישה שבסמוך לו נמצא מפל נאצ'י המפורסם והפוטוגני. מי שמחפש משהו קצר יותר יכול לבחור בגרסה ממוקדת של 2–3 ימים סביב הונגו והעמקים הירוקים, ומי שמחפש אתגר רציני יותר יכול לשלב מקטעים ארוכים/הרריים יותר בתוך אותו ציר.

נוף פתוח אל רכס הרי קִי, לב הקומאנו קודו

שגרת מסע

כל יום הביא איתו חוויות חדשות: מקומות לינה מסורתיים ואותנטיים, ארוחות ערב מפתיעות וטעימות, קופסאות בנטו מושקעות עם כדורי אורז לארוחת צהרים, ובסוף יום הליכה, מיד עם ההגעה ליעד הבא, יצאנו לטבילה באונסן (מעיינות של מים מינרלים חמים הבוקעים ישר מבטן האדמה), חוויה נפלאה שגם עזרה למנוע התכווצויות שרירים. אחרי טבילה במי האונסן המרגיעים, היינו לובשים את הקימונו המגוהץ שחיכה לנו בחדר, מצטלמים כדי שיהיה מה להראות לילדים, מתכוננים לארוחת הערב ותוהים איזו הפתעה קולינרית מצפה לנו הפעם.

אחרי ארוחת הערב (או לפעמים מוקדם מאד בבוקר), ביקרנו שוב באונסן, בעיקר בגלל ה-FOMO… ביפן, ברוב האונסנים יש הפרדה מלאה בין נשים לגברים. לעתים המתחם של הגברים שווה יותר מבחינת הנוף או העיצוב מזה של הנשים, ולפעמים להיפך. לכן, בסביבות 22:00 מחליפים בין הצד של הנשים לצד של הגברים, ואיך נעזוב את המקום הקסום הזה מבלי לחוות את כל האופציות?

ארוחת בוקר מסורתית בבית הארחה

גילינו שלישון על פוטון יפני יכול להיות מאד נוח (מה שלא הפריע לי להתגעגע לכרית הנוצות שלי…), כשאחד האתגרים היה ללמוד להבחין בין נעלי הבית, נעלי פנים, נעלי החוץ ונעלי השירותים. לשמחתנו, בחלק מהמקומות דאגו לכתוב, שלא נטעה חלילה.

בבקרים, אכלנו ארוחת בוקר, לפעמים מערבית ולרוב יפנית מסורתית, מלוחה ועדינה בטעמים,  עם כמה צלוחיות קטנות, שכוללות אורז לבן מאודה לצד מרק מיסו, דג צלוי, וביצה בצורה משתנה – חביתה יפנית, ביצה רכה או ביצה מבושלת. בנוסף הוגשו ירקות מוחמצים, ירקות מבושלים או סלט קטן, ולעיתים גם טופו, אצות או נאטו (פולי סויה מותססים), כשהכל לווה בתה ירוק. לאחר מכן השארנו את התיקים בקבלה (משם הם נשלחו למקום הלינה הבא במסלול) ויצאנו לדרך עם תרמיל יום, ממשיכים למקטע הבא בשביל הקומאנו קודו, עטופים בירוק אינסופי ובשקט קדום. כך חלפו להם שישה ימי הליכה בטבע המרפא, בנוכחות מלאה והתפעמות.

ארוחת Kaiseki באחד מבתי הארחה לאורך הדרך

באמצע המסע תכננתי "יום מנוחה" בו הולכים "רק" עשרה קילומטרים בין מקדשים עתיקים. גולת הכותרת של היום הייתה הביקור במקדש הונגו טאישה (Hongu Taisha), מוקד עלייה לרגל, מקום עוצמתי שכולו הוד והדר, אשר יושב על רכס עטוף ארזים וברושים.  הוא הפך למוקד עלייה לרגל לא רק בגלל יופיו, אלא גם מפני שקומאנו נחשבה במשך יותר מאלף שנה למרחב שבו עוברים טיהור ומבקשים התחלה חדשה. אנשים יצאו לכאן מכל שכבות החברה, כולל קיסרים ואריסטוקרטים, וההליכה עצמה נחשבה חלק מן התהליך, עם טקסי טיהור ומים לאורך הדרך, עד ל"הגעה" אל המקדש. הונגו טאישה הוא אחד משלושת המקדשים הגדולים של קומאנו ונחשב ל"מקדש האב" של אלפי מקדשי קומאנו ברחבי יפן, ולכן התחושה היא של כניסה ללב המסורת הזו ולא לעוד אתר. בכניסה לאתר  עומד שער טוֹרִי ענק, הגדול ביפן, שמסמן ממש את קו הגבול בין החולין לקודש, כאילו הוא מזכיר למבקר: מכאן נכנסים אחרת, לא רק במרחב, גם בתודעה.

השער הטורי של קומאנו הונגו טאישה, הגדול ביפן, בפריחה של מאי

בסוף המסע זכינו לקבל את תעודת הצליין הכפול – רגע מיוחד ומרגש בפני עצמו. ביפן, לכל דבר יש משמעות עמוקה, וכל אירוע עטוף בטקסיות מדויקת ומכובדת. לאחר בדיקה קפדנית של "דרכון החתימות" שלנו הופנינו אל משרד מיוחד, ושם המתינה לנו הפתעה: טקס תופים מסורתי ("drum ceremony") לציון סיום המסע. על פי ההוראות שהודפסו עבורנו באנגלית, הכנו בתוף, כשעשרות תיירים מכל קצות העולם מצלמים, מחייכים ומריעים. לרגע הזה בהחלט לא ציפינו.

מטיילים משאירים מנחות לפסלי ג׳יזו, שומרי הדרך בקומאנו קודו

בסיום המסע, התמקמנו בבית הארחה יפני מסורתי, שם היינו המערביים היחידים. עטופים באווירה רגועה ואותנטית, הרשינו לעצמנו להתפנק: אכלנו הרבה יותר מדי, התמסרנו למגוון האונסנים שהמקום הציע – כל אונסן שונה מעט, ומזמין לעצום עיניים, לשחרר את השרירים, כשברקע נשמע קולו של האוקיינוס השקט.

בבוקר, רגע לפני שנפרדנו מהאזור, יצאנו לביקור בשוק טונה מקומי, בשעה שהסירות עגנו על שלל דגי הטונה, ראינו איך הדגים נפרקים מהסירות, נמדדים ונשקלים, ונמכרים למרבה במחיר, נארזים ונשלחים לדרכם – עד שבסופו, ימצאו את דרכם לצלחת, ערוכים באמנות יפנית מדויקת.

שוק הטונה בקי קטסורה

טיפים למסע קל ונעים

הקפצת מזוודה: שירות הקפצת המוודות מאפשר לטיל עם תרמיל יום בלבד, שינוי קטן שעושה הבדל גדול: קל יותר, נעים יותר, ומאפשר ליהנות באמת מההליכה. ההעברה מתבצעת דרך הקבלה של המלון/בית ההארחה, בעזרת חברות שליחויות מקומיות, ודורשת מילוי מדויק של טופס עם שם היעד הבא, תאריך ההגעה ושם האורח. בעיירות ובאזורים כפריים לא תמיד מדברים אנגלית, ולכן חשוב לתאם את הכול מראש מול הקבלה ולוודא שהפרטים נכתבים בצורה ברורה, כך שגם צוות המלון וגם הנהגים יבינו בדיוק לאן, מתי ותחת איזה שם המזוודה
אמורה להגיע.

ציוד מומלץ: השביל מסודר, אבל יש מדרגות, שורשים וקרקע רטובה. נעליים טובות, מעיל גשם טוב וכיסוי לתרמיל מאד חשובים.

השביל מסודר, אבל יש מדרגות, שורשים וקרקע רטובה

נימוסי אונסן:  מקלחת לפני הכניסה, בלי בגד ים. בחלק מהמקומות קעקועים עשויים להוות בעיה, כדאי לברר מראש.

חותמות ותעודת הצליין: ״דרכון החתימות״ מוסיף ממד טקסי וכיפי. אני לא פספסתי אף הזדמנות להחתמה, ובמהלך ההליכה נוצרת ממש ציפייה לנקודת החתמה הבאה. מי אמר שאי אפשר להיות קצת ילדותיים? ובסוף, מחכה תעודה שמרגישה כמו סגירה אמיתית למסע.

מטייל בשביל

מה נשאר כשמגיעים לסוף הדרך

כשכל הדברים הקטנים מסודרים – אפשר פשוט ללכת, ולהיות שם באמת. החברים שצעדו איתי במסע הם כולם "שביליסטים" מנוסים, שחרשו את שבילי הארץ ופסעו בטרקים ברחבי העולם. החברים הסכימו פה אחד שהיום הקשה ביותר של הקומאנו קודו הוא "בינוני-פלוס" אבל מבחינת היופי והחוויה הסכמנו שהקומאנו קודו הוא אחד היפים והמיוחדים בהם זכינו להיות. כפי שהגדירה חברתי למסע: "טרק הקומאנו קודו עלה על כל הציפיות והוא שילוב מושלם של טבע עוצמתי, תרבות מרתקת והיסטוריה עשירה שיוצר חוויה מיוחדת במינה שלא תישכח. הדרך נוחה ומתוחזקת כמו שרק היפנים יודעים. הדרך מנוקדת במקדשים, שרידי בתי תה עתיקים ופסלוני ג׳יזו מכוסים באזוב של שנים. בסופו של יום מגיעים לבתי הארחה מסורתיים שמוסיפים נופך מיוחד לטיול עם פינוקים, מרחצאות טבעיים מרהיבים (אונסן), וארוחות kaiseki  מיוחדות מאין כמותן. התכנון היה מושלם, עם המון חשיבה על הפרטים הקטנים, החל מהחלוקה למקטעים ובחירת מקומות הלינה וכלה בזמני האוטובוסים והמקדשים, הכל עבד בתזמון והרמוניה ויצר חוויה אדירה."

אמא ובת בתלבושת מסורתית של עולים לרגל

אני לא מגדירה את עצמי כמטיבת לכת (למרות שאני מאוד אוהבת ללכת), אבל אפילו ביום שהוגדר "קשה" במסע, לא הרגשתי לרגע חוסר מסוגלות, פשוט המשכתי לצעוד. לקראת סוף העלייה הגדולה, עברתי לאסטרטגיה קטנה של ספירת צעדים בין הסימונים שסימנו כל חצי קילומטר … בסופו של יום, הגוף הרגיש מצוין – השרירים לא התכווצו, השינה הייתה עמוקה וטובה, והכי חשוב, הייתה לי לגיטימציה מלאה להתמסר לכל הטוב הקולינרי שהיפנים יודעים להציע. חזרתי הביתה אבל לבי עדיין מרחף אי שם בין ההרים והיערות ומסרב לרדת מן הענן.

___________________

טלי אלוש־אבן היא מתכננת מסלולים ומדריכת טיולים, אשת הייטק בעברה. מדריכה בחברת "טיולים אחרים", לשם היא מביאה את הדיוק, הסדר והחשיבה המערכתית מעולם ההייטק, ומשלבת אותם עם יצירתיות וגמישות בפיתוח מסלולים. היעדים שמעסיקים ומקסימים אותה במיוחד בתקופה זו הם הודו, יפן וקירגיזסטן. במקביל, טלי ממשיכה לפתח מסלולים חדשים באופן מתמשך. פעם בשנה היא גם יוצאת להדריך טיול לדרום הודו, לאכול דוסה ולנשום אויר במקום שהיא מגדירה כאהבה שניה.

אפשר להצטרף לטיול הקבוצתי שטלי מארגנת לקומאנו קודו באביב הקרוב. הטיול בהדרכתו של קאטסו אונו, נזיר במסורת השונגדו, וחבר קהילה במקדש הונגו טאישה, שילווה את הקבוצה תוך כדי הסבר על המשמעות התרבותית והרוחנית של ״הדרך״ המיוחדת הזו בארץ השמש העולה. לא ״עוד טיול״, אלא חוויה אותנטית ומרתקת למטיבי לכת.