בשיא עונת הסתיו יצאנו עם קבוצת צלמים למסע צילום ביפן. במשך יותר משבועיים סיירנו בערים הגדולות, בעיירות, בכפרים ובאזורים נידחים יחסית. רוב המסלול התרכז באי הגדול הונשו, וביתר הזמן טיילנו באזור הכפרי והפראי של האי שיקוקו. לכל אורך הטיול חווינו את השלכת היפנית, על כל שלביה, ואת צבעיה החמים, בגוני כתום-אדום-סגול.
על הערים הגדולות של יפן הרחבנו בכתבה נפרדת, שהוקדשה להן. בכתבה זו נביא את סיפור ביקורנו באי שיקוקו, בו ביקרנו שנינו לראשונה, ובאזורי הספר של האי הונשו, ואיתם את סיפור האירוח המסורתי.
נקודת המבט שלנו היא של מבקרים חוזרים, שבכל פעם מחדש נדהמים לגלות עד כמה איננו שבעים מהמדינה המרתקת והיפהפיה הזאת, בין אם חזרנו למקומות שכבר היינו בהם, ובין אם הגענו למקומות שאנחנו מבקרים בהם לראשונה. כצלמים, אנחנו מחפשים להביא לנקודת מבט זו גם את הפריימים הקלאסיים, שעולים בעיני רוחנו כשאומרים לנו "יפן", אבל גם סצנות פחות צפויות או מוכרות. בנוסף, התווספה לנו הפעם נקודת מבט נוספת, של הגעה למקום שהיה סגור למבקרים משך כשלוש שנים, ושרוצה לספר את סיפורו לעולם.
המוזיאון הפתוח בהאקונה. כל הצילומים: רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק
לכל אורך הטיול חווינו את השלכת היפנית, על כל שלביה, ואת צבעיה החמים, בגוני כתום-אדום-סגול
האי שיקוקו וכפר הבובות
אחרי נחיתה באוסקה, העברנו את היומיים הראשונים של הטיול באזור פחות מתוייר – האי שיקוקו. זהו האי הרביעי בגודלו ביפן, המחובר לאי המרכזי הונשו בעזרת מערכת גשרים מרשימה, ומעוררת קנאה, יש להודות. הישג הנדסי מעורר השתאות, ופתרון תחבורתי יעיל מאין כמותו. את האי חוצה רכס הרים שמגיע לגובה כ-2000 מטר, והוא מפורסם בזכות מסלול עליה לרגל ל-88 מקדשים בודהיסטים שפרוס בו. מתוכם ביקרנו בשני מקדשים, בהם פגשנו מספר עולים לרגל בתלבושת לבנה אופיינית, ועקבנו מקרוב אחרי הטקס הקצר שהם מקיימים בכל מקדש כזה, כולל קבלת חותמת רשמית ב"ספר המסלול" אותו הם נושאים ממקדש למקדש. במקדשים האלה זכינו לפריימים של צילומי תרבות ודת, וכן של פרטים יפהפיים, ומשחקי אור וחושך.
האי שיקוקו, שבו ביקרנו שנינו לראשונה, סיפק לנו באופן מיידי את החוויה הכפרית, של המקומות הרחוקים יותר מהכרך הסואן, הזכיר לנו כל העת שאנו נמצאים במדינה שכולה איים, והרחיב לנו את העין ואת הריאות באוויר נקי, מרחבים, מראות טבע וקניונים טבעיים עמוקים, בהם זורם נהר, לצד סלעים מפוסלים בצורות שרק רוחות יפן יכולות לחרוץ, על פני מאות ואלפי שנים.
בבוקר שלמחרת הגעתנו לשיקוקו חצינו את אחד הנהרות בגשר חבלים שעשוי מגפנים טבעיות Kuzura Bashi. אורכו 44 מטר, והוא חוצה נקיק יפהפה בו זורם נהר Iya.
כבר בבוקר זה, נפגשנו ביוזמה נפלאה של ממשלת יפן, לעודד את אזורי הספר ואת הכלכלה בהם, אחרי משבר הקורונה. המדריך המקומי חילק לנו קופונים לרכישה בחנות המזכרות והאוכל של האתר. הוא עודד אותנו לעשות בהם שימוש, אבל יחד עם זאת הדגיש, בנימוס היפני האופייני, שלא מצופה מאיתנו לקנות בסכום גבוה יותר מגובה הקופון. כשהמחווה הזאת חזרה על עצמה במקומות נוספים, רק באזורים המרוחקים והפחות מתויירים, הבנו שלמעשה מדובר בעידוד של הממשלה היפנית את המקומות שנותנים שירותי תיירות, ובסיוע ישיר, שאינו מענק כספי בלבד, אלא כנגד מתן שירותים, ומהווה סבסוד לתיירים, ובכך שני הצדדים יוצאים מורווחים.
משם המשכנו לאחד ממוקדי העניין המרתקים של הטיול – Nagoro Scarecrow Village – כפר הבובות ("הדחלילים"). החוויה של הביקור בכפר הזה היתה לא פשוטה, והתחושה מוזרה, כמעט קריפית. נדמה שהמקום מתמצת לא מעט מההוויה היפנית. האוכלוסייה מזדקנת והולכת, ולא מעט כפרים פשוט מתרוקנים מתושבים. אחת מנשות הכפר, שחזרה אליו כעבור שנים, נעצבה נוכח האוירה המלנכולית שאופפת אותו, והחלה ליצור בובות דמויות אדם, בתחילה כ"תחליף" למכרים שהלכו לעולמם או עזבו, ולאחר מכן עשרות, ויותר, בובות נוספות, ולפזר אותן בסצינות "אנושיות" ברחבי הכפר. כך אפשר לראות בובות עובדות בשדה, מכוונות את התנועה, מציצות בחלון, שותות בירה, או סתם ממתינות לאוטובוס. המון "אנשים" והשקט צורם. גם כצלמים מדובר בחוויית צילום אחרת ושונה, וגם מאתגרת. לכאורה, דמויות אדם בחיי יום יום, בפועל – צילום של דומם. חלק מהפריימים שצילמנו תיעדו את הניכר לעין המבקר, ובחלק דווקא ניסינו להפיח חיים במחזה. אישית, בובות הילדים (גן שלם, בית ספר, או בעגלת תינוקות) יצרו אצלנו את תחושת אי הנוחות הכי גדולה. במבט ראשון – מסקרן ושונה, במבט שני – עצוב ומעורר מחשבה, וקצת מרתיע, כאילו בכל רגע הולכות הבובות להתעורר ולמלא את הכפר. לשמחתנו, האומנית שיוצרת את הבובות, Ayano Tsukimi, הבחינה בנו והזמינה אותנו לחצר ביתה לשיחה מרתקת.
מקדש בשיקוקו
מקדש בשיקוקו
מפל מסודר באי שיקוקו
אחד ממוקדי העניין המרתקים של הטיול – Nagoro Scarecrow Village – כפר הבובות ("הדחלילים"). החוויה של הביקור בכפר הזה היתה לא פשוטה, והתחושה מוזרה, כמעט קריפית
כפר הבובות
כפר הבובות
כפר הבובות
כפר הבובות
המלונות המסורתיים והאונסן
את שני הלילות בשיקוקו בילינו במלונות מסורתיים, חוויה עמוקה ורב-חושית – בין היתר מבחינת הלבוש המיוחד, הארוחות, השינה על מחצלות, והרגלי הרחצה. כשנכנסים למלון יפני מסורתי מקבלים יוקטה, בגד קלאסי, אותו לובשים כשהולכים לארוחות, ובעיקר לאונסן, בית המרחץ. כמובן שלגלות את כל חברי הקבוצה בבגד זה, מספק לנו הזדמנות לצילום עצמי והדדי, ולהרבה חיוכים ואושר. הארוחות מוגשות בסגנון יפני קלסי ומורכבות מהרבה מנות קטנות והרמוניות, חלקן מתבשלות אל מול עיני הסועד, וביחד מהוות חגיגה עשירה ומרתקת של ריחות, טעמים ומרקמים.
אחרי ה"שוק" הראשוני של העדר הפחמימות המוכרות והטובות (והקפה!) בארוחת הבוקר, מי שפתוח לנסות, מצא טעמים עדינים, אפילו מרומזים, אל מול מליחות וחמיצות עזה, מרקמים מאתגרי חך, וארוחה משביעה מצד אחד, אך לא מכבידה, שמשאירה אותך הלום קולינרית ובתחושה שאפשר להתרגל אפילו ל"מרק עוף" ולדובדבנים כבושים במלח על הבוקר.
וכשארוחת בוקר כזאת מגיעה אחרי רחצה באונסן, קשה לתאר במלים את עומק החוויה.
האונסן, הו האונסן. רחצה לנפש, לנשמה. חוויה מרגיעה, מטהרת, מנקה מבפנים ומבחוץ, שבאמת קשה עד בלתי אפשרי להסביר את טיבה ואת עוצמתה. אולי דווקא תיאור מוחשי יקל את ההבנה על הקורא. גם בסוף לילה של שעות שינה בודדות, שניתן לספור על כף יד אחת, כשבחוץ עוד חושך וצינת השחר בשיאה, היקיצה יכולה להיות קלה ומתוקה גם למי שאינו "איש של בוקר", אפילו לאחרון הישנונים, רק לאור הידיעה שאתה קם כדי לטבול בתוך דקות באונסן, ולהתעורר בתוכו יחד עם הטבע.
באונסן אסור כמובן לצלם, ודמיינו לעצמכם עד כמה זה קשה עוד יותר לצלמים שכמונו. עיון בתמונות שמצורפות יגלה לכם אם עמדנו באיסור או לא, אבל כמובן שדאגנו שלא להפר פרטיות של אף אחד ממבקרי האונסן.
האונסן באחד מהמלונות המסורתיים בו שהינו בשיקוקו היה ממוקם בראש גבעה, והגישה אליו באמצעות קרונית-רכבל קטנה. שוב, קשה לתאר את התחושה ביציאה אל אויר הבוקר הקר והחשוך, טיפוס איטי בין עצים בשלכת אדומה-כתומה-צהובה, וכניסה לבריכה החמה והמהבילה.
זו התעוררות שאין לה תחרות. אתה יוצא ממנה אחרי כעשרים דקות כשאתה שלוק, ריחני, ערני, נמרץ מצד אחד ושלו באופן כמעט בלתי חוקי מהצד השני. חוויה רוחנית.
ביום הבא אנחנו נפרדים מהאי שיקוקו, לא לפני שעצרנו לתצפית יפה על נהר Iya המתפתל בין הסלעים הלבנים, ואחרי שנתנו ראיון לטלוויזיה המקומית. מתברר שהיפנים מתרגשים לראות תיירים זרים שחוזרים אליהם, ושמחו לראיין חלק מהם. באופן משעשע, ולא מתואם, אלה היינו שנינו שזכינו ב"דקות תהילה" בטלוויזיה המקומית. זו לא היתה ההופעה האחרונה של רפי בטלוויזיה היפנית במהלך המסע.
במרכז המבקרים הקטן מעל הנהר, לאחר רכישת מזכרות וחטיפים יפניים לדרך (כל אחד לפי נטיית ליבו וקיבתו) בקופונים שחולקו לנו, יצאו אנשי המכירות החוצה עם דגלי ישראל, ונופפו בהם לכבודנו, תוך שאנחנו עולים לאוטובוס, והמשיכו לנופף עד שהמשכנו בנסיעה.
עליה לאונסן באי שיקוקו. רחצה לנפש, לנשמה. חוויה מרגיעה, מטהרת, מנקה מבפנים ומבחוץ, שבאמת קשה עד בלתי אפשרי להסביר את טיבה ואת עוצמתה
האונסן – מבט מבפנים
בחזרה אל האי הונשו
לאחר חציית מערכת גשרים מפותחת שהובילה אותנו בחזרה אל האי הונשו, הגענו אל העיר Okayama. הפתעות הטיול מבחינתנו, היו גם מקומות שלא ביקרנו בהם עדיין, והיתה לנו זו הפעם הראשונה לגלות.
בפאתי העיר עצרנו ברובע העתיק Kurashiki Bikan, שהתגלה כפנינה אמיתית, בין בתים לבנים מסורתיים ורחובות קסומים שמשתרגים מסביב לתעלת מים מרכזית. שייטים בתלבושת מסורתית שניווטו סירות עץ קטנות, סיפקו לנו סצנות פוטוגניות מיוחדות. תיירים ומקומיים הסתובבו בה וסיפקו לנו מגוון פורטרטים, ושלל תלבושות מסורתיות. מזג האוויר האיר פנים, והיום שטוף השמש שזכינו בו העצים את האווירה הקסומה של העיירה היפהפייה הזו.
לקראת ערב הגענו לגן Korakuen, שנחשב לאחד משלושת (!) הגנים היפים במדינה. הגן הקסום שנוסד במאה ה-17, מתפרס על כ-130 דונם, ועל פי המסורת, כורך אלמנטים רבים שמסמלים את הטבע היפני – בריכות מים, עצים, מדשאות, ופינות חמד אסתטיות רבות. למרבה השמחה, זוג צעיר הגיע לגן מלווה בצלם ובסטייליסטית לצילומי טרום-חתונה, ושמח לשתף פעולה עם הצלמים הישראלים הנלהבים, שרצו אחריהם בין הלוקיישנים המחושבים היטב בגן (לא שהותרנו להם ברירה). קרני השמש האחרונות ליטפו את הקימונו ההדור של הכלה, והבד הצבעוני נצנץ בגוונים עשירים. הסצנות הלקוחות כמו מברושור על יפן גרמו לנו להחסיר כמה פעימות, ולאחר ש"סיימנו" עם החתן והכלה, גם ליופיו של הגן, הבאמת מרהיב, היה קשה להתחרות עם התמונות שצברנו בכרטיסי הצילום שלנו. כולנו השארנו שם קצת חלק מהלב, עבור הזוג הצעיר, ובעיקר לכלה המתוקה והחייכנית, שכבשה את כולנו במצהלותיה הביישניות.
למחרת, נסענו מזרחה אל הארשיאמה, אזור יפהפה ובו מקדשים, גנים מוקפדים, רחובות הומים וגולת הכותרת – יער במבוק סבוך וקסום, בו כל דמות בלבוש מסורתי, או דמויות מרתקות אחרות, קיבלו תפאורה דרמטית, שאף סטודיו לא היה מתבייש בה.
קוראשיקי התגלה כפנינה אמיתית, בין בתים לבנים מסורתיים ורחובות קסומים שמשתרגים מסביב לתעלת מים מרכזית
הגן באוקאיאמה
גננים בעבודה
קוראשיקי
כלה בגן באוקיאמה
מפרץ מיאזו
בהמשך יצאנו שוב מחוץ למסלול הקלאסי, לכיוון מפרץ מיאזו, וכפרי הדייגים שלאורכו. טיפסנו ברכבל פתוח אל פסגת ההר והשקפנו על אמאנוהשידאטה, שרטון צר, המכוסה באלפי עצי אורן, שחוצה את מפרץ מיאזו. למרות ההסברים והתיאורים, ולמרות שכבר ביקרנו פה, לא באמת הצלחנו להבין את התנוחה המוזרה שבה נעמדים המקומיים, בפיסוק רגליים ובכיפוף הגוף, תוך שהם מביטים "הפוך" בין רגליהם, אל עבר המפרץ. מביני דבר מסבירים, כי הזווית הנ"ל (הכרוכה בגמישות ובשיווי משקל), מאפשרת לראות את הנוף כאילו רצועת החוף החולית, מובילה היישר אל השמיים, ומכאן גם שמו – "הגשר אל השמיים". ניסינו, חווינו, ונותרנו עם סימני השאלה, ועם תמונות לתיעוד התופעה. עם הירידה מההר הפלגנו לים הפתוח אל מול בתי הכלונסאות שעל חופי המפרץ. במהלך השיט הוקפנו בעשרות עופות דורסים שהתחרו עם השחפים על תשומת הלב של הנוסעים בסירה ועל החטיפים, דמויי במבה, שאלה חילקו להם ברוחב לב. חסר היה רק לשמוע את הפסקול מ"הציפורים" של היצ'קוק ברקע.
יצאנו שוב מחוץ למסלול הקלאסי, לכיוון מפרץ מיאזו, וכפרי הדייגים שלאורכו
שייט במפרץ מיאזו
קנאזאווה
ממפרץ מיאזו הצפנו לאורך קו החוף אל העיר קנאזאווה, עיר יפהפיה מהמאה ה-15 שפירוש שמה הוא "ביצת הזהב". את הביקור בעיר התחלנו בשוק המקומי אומיצ'י, עם חגיגה לכל החושים – דוכנים צבעוניים וחנויות קטנות שמציעים מכל טוב – דגים ופירות ים, עוגיות, פירות וירקות. כשנפתח לנו התיאבון, נכנסנו למסעדה זעירה שמגישה מספר סוגי מרקים, והתיישבנו לאורך דלפק צר, שמעברו השני עמלים מספר טבחים על הכנת מרקים מסוגים שונים – סובה, אודון או ראמן. חוויה טעימה ופוטוגנית ביותר. כצלמים המתעניינים לא רק במה שבצלחת, אלא גם, ואולי אף יותר, באיך מכינים אותו, הצלחנו גם לתעד את סצנת המטבח מעלה האדים והיעיל.
אחרי השוק המשכנו לגן קנרוקואן שנחשב גם הוא לאחד משלושת הגנים היפנים ביותר ביפן, ובשטחו בריכות, מפלים, גשרים, פרחים, ובעיקר – עצים מסוגים שונים, שרובם נמצאים בשלבים כאלה או אחרים של שלכת צבעונית. בנות רבות, לא רק מקומיות, מגיעות לגן בלבוש צבעוני מסורתי, חלקן שוכרות אותו למספר שעות או ימים, וכולן שיתפו פעולה עם הצלמים הנמרצים. קינחנו את הסיור עם גלידה שמעוטרת בעלי זהב, והסכמנו פה אחד שגלידת שומשום שחור יותר טעימה.
את הבוקר שלמחרת התחלנו בסיור קצר בבית הסמוראי וברובע העתיק Higashi Chaya, המאופיין ברחובות מסורתיים ובתים נמוכים שנבנו בצורה קלאסית. אלה סיפקו לנו צילומי פרטים ומרקמים ייחודיים ואופייניים לתרבות היפנית. משם המשכנו למקדש שינטו רב-הדר בשם Oyama shrine, אחד המקדשים אליהם מגיעות משפחות עם ילדים בגילאי שלוש, חמש ושבע לחגוג ולציין את אבני הדרך האלה בתקופת הילדות. היפנים לא מפורסמים בהבעת רגשות, אך ניתן היה להבחין בהתרגשות של הילדים בתלבושות מסורתיות מוקפדות, ולא פחות של ההורים הגאים שליוו אותם.
אחד המאפיינים בצילום ילדים ביפן הוא שיתוף הפעולה המוחלט והמלא של ההורים, שממש "מעמידים" את ילדיהם לצילום, בלי כל חשדנות או רתיעה, וממתינים בסבלנות רבה עד שאחרון הצלמים ישיג את הפריים הראוי לו. בניגוד לביקורים קודמים, שמחנו לגלות, שדווקא הילדים התנהגו יותר כילדים, ולא כרובוטים ממושמעים, לפעמים עשו פרצופים, לפעמים השתובבו איתנו, ולעתים פשוט, שוד ושבר, סירבו להצטלם. סימנים ראשונים לסדק קטן במשמעת היפנית המוכרת? אולי בביקור הבא נגלה. בכל מקרה, היה נחמד לראות קצת נורמליות ואנושיות שמזכירה התנהגות של ילדים "אמיתיים". עדיין, ביחס לילדים הישראליים מדובר במשמעת ברזל מעוררת השתאות. הכל כמובן בנועם ובעדינות מצד ההורים, ללא כל הפעלת מניפולציה של מי מההורים.
השוק המקומי אומיצ'י, עם חגיגה לכל החושים – דוכנים צבעוניים וחנויות קטנות שמציעים מכל טוב – דגים ופירות ים, עוגיות, פירות וירקות
שירקווה גו, טאקיאמה, ג'יגוקודאני, האקונה
מקנאזאווה שמנו פעמינו מזרחה לכיוון ההרים. עברנו דרך הכפר העתיק שירקווה-גו, אתר מורשת עולמי ציורי שמאופיין בבתים עם גגות קש בעלי שיפוע חד, בדרך לטאקיאמה, עיר שהרים סביב לה, ומצומוטו, שמפורסמת בעיקר בזכות הטירה המרשימה שממוקמת בליבה.
ישנם מקומות וחוויות שגרמו לנו להרגיש ששבנו הביתה, או לחלופין שהנפש שלנו שבה הביתה, ומקבלת את הטיפול שמגיע לה.
כזה הוא השוק בטאקיאמה, שבו אנחנו כבר מכירים את מיקומי הדוכנים, ואפילו את מי שעומד בהם, והשוק בנישיקי, שהוא חגיגה צבעונית לכל החושים האפשריים, ובו גם עלינו, כצלמים, גוברת הסקרנות לטעום על הרצון לתעד. במיוחד אם אלה טעמים זכורים לטוב, שמכים לך בקצה הלשון ועד המקום ההוא בזיכרון שרק חיכה להתעורר מחדש, מאז הטעימה הקודמת.
לכן, אחרי 4 שנים שבהן לא ביקרנו ביפן מאז הביקור האחרון שלנו, שנים שבהן גם הכתה מגפת הקורונה, גילינו שהמקומות שחשבנו שרק מחכים לשובנו, מעט השתנו, כולל שגם נעלמו מהם חלק מהדוכנים והמקומות אליהם כל כך השתוקקנו לחזור. מארי המתוקה עם קציצות הסרטנים בשוק הבוקר בטאקיאמה, הגברת מדוכן הכופתאות, דוכן ההמבורגרים בתוך הקצביה בשוק נישיקי, וגם בדוכן החביתות המרובעות למדנו מהבן של המוכר הזכור לנו כל כך, גיבור התמונות הרבות שצולמו שם, שאביו עבר אירוע מוחי ואינו עומד יותר בדוכן.
עם זאת, גילינו מקומות חדשים, אנשים חדשים, וראינו את המקומות הישנים באור חדש ואחר. בטאקיאמה למשל זיהינו את הפוטוגניות של הטיילת שלאורך הנהר שזורם מתחת לשוק הבוקר, ואת הרחובות העתיקים הפוטוגניים מלאי האופי שלידו, שבפעמים קודמות בילינו בהם פחות.
השכמנו מוקדם בבוקר בנאגאנו ונסענו לג'יגוקודאני, "עמק הגיהנום" העשיר במים רותחים ואדים שפורצים מהאדמה. שמחנו לפגוש במקום עשרות קופי מקוק יפניים, מבוגרים וצעירים, שנעו מסביב לבריכה ודיגמנו לנו פוזות ואינטראקציות נהדרות. גור קופים קטן במיוחד היה היחיד שקפץ למים, מהם יצא במהרה במבט של "למה עשיתי את זה??".
המשכנו מזרחה לכיוון טוקיו ועצרנו בדרך במוזיאון הקימונו המפואר Kubota Itchiku שבקרבת אגם Kawaguchiko. היום הבא היה אחד הימים הגשומים הבודדים במהלך הטיול, והאמת שהוא הגיע בתזמון נפלא. בהאקונה ביקרנו במוזיאון הפתוח – מתחם ענק של מיצגים מרשימים, פסלים ויצירות אומנות מגוונות, והמשכנו אל הגאנד-פינאלה בטוקיו.
עברנו דרך הכפר העתיק שירקווה-גו, אתר מורשת עולמי ציורי שמאופיין בבתים עם גגות קש בעלי שיפוע חד
הכפר העתיק שירקווה
מוזיאון הקימונו
ג'יגוקודאני. שמחנו לפגוש במקום עשרות קופי מקוק יפניים, מבוגרים וצעירים, שנעו מסביב לבריכה ודיגמנו לנו פוזות ואינטראקציות נהדרות
קופים בג'יגוקודאני
קופים בג'יגוקודאני
קופים בג'יגוקודאני
בהאקונה ביקרנו במוזיאון הפתוח – מתחם ענק של מיצגים מרשימים, פסלים ויצירות אומנות מגוונות
המוזיאון הפתוח בהאקונה
טירת מצומוטו
סוף דבר? כנראה שלא…
הגשנו לכם טעימה מביקור קצר, גם אם ארך למעלה משבועיים, במדינה רבת עושר ומרתקת, שכל מה שתראה בה יהיה תמיד רק קצה הקרחון. החוויה היפנית שעברנו עוד מחלחלת בתוכנו, ואנחנו מקווים שחלק ממה שחווינו – יוטמע בנו: הכבוד לזולת, ההערצה לסביבה ולטבע, ההקפדה על פרטים, הענווה. שמחנו לראות שיפן מתחילה סוף סוף להתאושש מהקורונה ומהשפעותיה הדרמטיות.
אנחנו מטיילים הרבה, במגוון מקומות ובכל קצוות העולם. תמיד מגיע השלב שצריך לחזור הביתה, והוא מעורב בתחושת סיפוק ומיצוי, ובטיול ארוך ואינטנסיבי גם בגעגוע למשפחה וקצת עייפות, אל מול אי הרצון שהחוויה תסתיים. תמיד אנחנו חוזרים עם תמונות ועם סיפור לחלוק. עם זאת, מה שמאפיין את יפן הוא הידיעה המוחלטת שזו לא הפעם האחרונה שנבקר בה. געגוע עוד לפני שעזבנו, שמפתיע בכל פעם מחדש, ואפילו יותר, מלווה בוודאות מלאה שהפעם הבאה תהיה קרובה, וממושכת עוד יותר.
אורית וחברים
ארוחה מסורתית בשיקוקו
טיפים לצילום טבע – מאת רפי קורן
- בצילומי נוף כדאי לבנות את הפריים תוך שילוב בין האלמנטים שבחזית וברקע, להקפיד על חדות וקו אופק ישר.
- גם בצילומי נוף כדאי לשלב דמות, שמחברת את הצופה לסצנה וגם נותנת פרופורציות.
- מומלץ לחפש זווית מעניינת, מסגור או חיבורים, כדי ליצור פריימים שאינם בנאליים.
- תופעות טבע כמו ערפילים, שלכת, פריחה – מצטלמים נהדר! כדאי לצלם אותם ב"קצוות היום" – בזריחה ובשקיעה.
- כדאי לצלם גם לרוחב וגם לאורך.
- בצילומי בעלי חיים – חשוב לתת להם להתרגל לצלם ולא להפריע להתנהגות הטבעית שלהם.
- חשוב לשמור על הטבע, לא לרמוס צמחיה או לחדור לסביבת המחייה של בעלי חיים.
—————
אורית גוטרבוים-פרטוק ורפי קורן, זוג מכרכור בשנות ה-50 המוקדמות לחייהם, אוהבים לטייל, לצלם, ולספר סיפורים.
אורית, אם לארבעה בנים, בעלת משרד עורכי דין.
רפי, אב לבן ובת, מתמחה בהדרכת צילום בארץ ובחו"ל לצלמים מקצועיים ולחובבי צילום. מוזמנים לעקוב:
photog-rafi.com
facebook.com/rafikoren23
מלבד מסעות הצילום של רפי בעולם, וצילומים בארץ, רפי ואורית מקפידים לצאת אחת לכמה חודשים לטיול זוגי בחו"ל, לגמוע מרחקים, לראות טבע ונוף ולצלם.
שרית הגיב:
קראתי את הכתבה שלכם בהנאה צרופה!!!! כתיבתכם נעימה וכיפית וניכר שנהניתם מאוד במסע התרבותי והנופי ביפן. המשיכו להנות ולשתף אותנו בחוויותיכם!
בברכת חג שמח אביבי ונעים,
שרית