טקסים ופולחן – ריפוי הזאר

בזה אחר זה עברו כל הנוכחים בחדר מעל הגחלים העשנים במחתה הלוהטת. בערפלי הקטורת ישבה אשה קשישה, עטופה בגלימה לבנה, שנראתה כאילו היא שרויה בתרדמה עמוקה. ענני עשן וריח עז של מרקחת עשבים מילאו את האוויר החם והספוג זיעה, צרבו את הגרון והעיניים, סחררו את הראש והחושים. ברקע כבר נשמעו הצלילים הראשונים של הלמות התופים, ואז החלו פתאום לצלצל כל פעמוני האזעקה של גלאי העשן.
הקולות של העולם המוכר והבטוח החזירו את המשתתפים לכמה רגעים אל המציאות שעמדה מאחורי הסצנה ההזויה. רובם הגיעו אל המקום בעקבות מודעה שפורסמה לרגל פסטיבל בינלאומי למחול מזרחי שנערך בקיץ 2002 בישראל. במודעה, בין האירועים המקובלים בכנסים כאלה כמו שיעור בטכניקה של מחול עם צעיף וכיתת אמן לריקודי בטן מצריים, הציעו המארגנים גם סדנה לא שגרתית: התנסות מעשית בטקס הזאר.
התיאור של הפעילות הצפויה נפתח במלים "שחזור של טקס ריפוי מסורתי הנעשה לאדם שנכנס בו דיבוק, טרנס המתבצע בתנועות מחול לקצב תיפוף ומוזיקה". לדברי המארגנים, "בסוף הטקס מרגישים הנוכחים תשישות גופנית רבה, אך גם היטהרות והתעלות רוחנית".
לסקרנים שהתקשרו בעקבות המודעה התברר שאי אפשר לצפות בטקס בלי להשתתף בו. רוב המועמדים נבהלו מהרעיון של השתתפות במסיבת טרנס על טבעית וויתרו על החוויה עוד לפני שפגשו אפילו רוח אחת על רחבת הריקודים. אבל יותר מעשרים משתתפים – ביניהם רקדנים, מטפלים, סטודנטים וחוקרים – נענו לאתגר והתחייבו לרקוד עד אובדן חושים. כך הגענו למחנה האימונים שנועד להכשיר אותנו למחול השדים.   

בתחילה חשבו שתסמיני הזאר הם הפרעות נפשיות. פסיכיאטרים מתארים איך הגיעו להבנה שהדיבורים של החולים האתיופים על ישויות בלתי נראות משקפים תופעה תרבותית מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון, בהנחה לגולשי מסע אחר!

                                               
מאויב לאוהב          
האמונה ברוחות הזאר שכיחה באזורים מסוימים של המזרח התיכון וברוב ארצות אפריקה המזרחית. החוקרים משערים שמוצאו של הפולחן הוא באתיופיה ושהמקור של המילה זאר הוא שמה של ישות אלוהית פגאנית בשפה האמהרית. ייתכן שההשערה נובעת מהעובדה שאת טקסי הזאר תיעדו לראשונה בעיקר אנתרופולוגים שביצעו עבודות שדה באתיופיה. בספרה של יעל כהנא "אחים שחורים, חיים בקרב הפלשים" מתוארים טקסי ריפוי דומים גם בכפרי היהודים.   
הזאר הגיע לישראל באמצעות חוק השבות. במחקר שפרסם לאחרונה האנתרופולוג יורם בילו, "אסלאי, דיבוק, זאר – נבדלות תרבותית והמשכיות היסטורית במחלות איחוז בקהילות ישראל", הוא מתאר את ההבדלים בין רוחות הזאר ובין השדים העדתיים האחרים של הקהילות היהודיות: הדיבוק האשכנזי קשור לאמונה היהודית בגלגול נשמות המתים, והאסלאי המרוקאי, שפירושו מחלת רוח רעה, מקורו בעולם השדים של אפריקה הצפונית. בשני אלו, שכמעט עברו מן העולם, נוהגים רבנים או מרפאים עממיים לקיים טקסים לגירוש הרוח החודרת. הזאר, לעומת זאת, הוא משפחה של רוחות המקיימות מערכת יחסים שיתופית עם קורבנותיהם. לפיכך הטקס הוא מעין הזמנה לרוח הפוגעת להיכנס לגופו של החולה "כדי שניתן יהיה לתקשר עימו ולהופכו מאויב לאוהב".
המרפא, המכונה אצל האתיופים "בעלזאר", הוא בדרך כלל חולה לשעבר שהצליח להשתלט על השדים הפרטיים שלו ולהפוך אותם למקור של כוח. במהלך טקס האיחוז (possession) עורכים המרפא והחולה טרנס – מחול אקסטטי שבמהלכו הרוחות משתלטות על גופו של האדם תוך כדי הדחקת זהותו. בעת הטקס הופך מרפא הזאר את היריב הדמוני לבעל ברית על ידי ריצוי הרוח הפוגעת בשיחות ובמתנות. היחסים ההדדיים בין החולה לרוח נמשכים באמצעות פולחנים ביתיים – הכוללים הכנת קפה, הבערת קטורת והקרבת קורבן – ובמפגשים פומביים של "חברת הזאר", שבהם מבצעים כל החולים ביחד את הטקסים.
כשהגיעו יהודי אתיופיה לישראל נחשבו תסמיני הזאר להפרעות נפשיות. במחקרים רפואיים – למשל במחקרם של נמרוד גריסרו, העומד בראש מרפאה שמתמחה בטיפול בזאר, ועמיתו אליעזר ויצטום בכתב העת "British Journal of Medical Psychology" – מתארים הפסיכיאטרים איך הגיעו להבנה שהדיבורים של החולים האתיופים על ישויות בלתי נראות לא מעידים על שיגעון, אלא משקפים תופעה תרבותית.
האמונות והמנהגים הגיעו ארצה כנראה גם עם עולים אחרים מארצות התפוצה של רוחות הזאר. בין אזורים שמקיימים את הפולחן אפשר למצוא הבדלים ניכרים באופי הטקס. האנתרופולוג ג'ון קנדי, למשל, מספר בספרו "Nubian Ceremonial Life" שבמצרים משתתפים בטקסי הטרנס בעיקר אנשים בריאים. אולי משום כך הצליחו רוחות הזאר שעלו ממצרים להתחמק במשך שנים רבות מטיפולי הפסיכיאטרים. מתברר שחלק מהרוחות האלמוניות האלה הסתתרו עד כה בביתה של מרפאה עממית מרמלה. 
 
חסות הרוחות המרפאות
המרפאה הקשישה מדאם ג'נט התיישבה בפינת החדר, במקום שעברו עליה לאחר מכן רוב השעות של שחזור הטקס, כמו נוכחת־נעדרת הצופה במחזה שהיא הבמאית והכוכבת הראשית בו. בתה הבכורה פיפי ונכדתה הצעירה גנית היו עסוקות בהכנות שנועדו להפוך את המועדון של קיבוץ שער הגולן, המארח בשנים האחרונות את אירועי פסטיבל המחול המזרחי, לחדר של טקס זאר בסגנון המצרי. הן כיסו את החלונות והדלתות ביריעות של בד, פיזרו מזרנים וכריות והדליקו נרות צבעוניים האהובים על הרוחות.
בעת שחיכו למשתתפי הטקס סיפרה ג'נט על הנשים המרפאות של משפחתה. היא נולדה בקהיר והיתה בעצמה נכדה של מרפאה בעלת מוניטין. כשהיתה בת עשר החלה לחלום חלומות שסייעו לה לחזות את העתיד ולרפא מחלות, בעיקר חרדות ודכאונות, בעיות פריון ועקרות. "קיבלתי מהמלאכים רפואות, והייתי נותנת עצות לשכנים". בעקבות אחד החלומות היא שכנעה את בני משפחתה לעלות לישראל והובילה אותם אל הבית ברמלה שראתה בחזיונותיה. על פי האותות יודעת ג'נט שנכדתה הצעירה תהיה היורשת של כוחותיה. אבל בינתיים היא מעניקה את החסות של הרוחות המרפאות לבתה הבכורה. הבת פיפי, שופעת תלתלים ומלאת חיים, הפכה לפני כמה שנים מחקלאית המתמחה בגידול פרחים לרקדנית מזרחית בעלת קריירה בינלאומית. באחת מסדנאות המחול שהשתתפה בהן שמעה שוב את צלילי האיוב, המקצב של ריקודי הטרנס, ואלה החזירו את זכרונותיה מבית אמה. "גדלתי בעיר מעורבת", היא מסבירה, "השכנים שלנו היו מוסלמים ונוצרים, ובילדותי התערבבו הקריאות של המואזין עם צלצולי הפעמונים של כנסיות. ביקרנו עם אמי במקומות הקדושים של כל הדתות כי היא מאמינה שבכל מקום קדוש שמבקשים (מרפא) – מקבלים". כבר כילדה, נזכרת פיפי, היתה עושה חיקוי של טקס הטרנס לחברותיה.
הסיפורים של המרפאות מרמלה עולים בקנה אחד עם המנהגים המוכרים מכל החברות שבהן נערכים הטקסים. פולחן הזאר מתקיים בשולי הדתות המונותיאיסטיות כדת עממית של נשים. הרוחות נרכשות או עוברות בירושה במשפחה, מאם לבתה או לכלתה, ולעתים מסבתא לנכדתה. רוב החולים, כמו רבים מהמרפאים, שייכים למין החלש. "חברות הזאר", המשמשות מקור של כוח ותמיכה לנשים בחברות דתיות, הנשלטות על ידי גברים, נתפסות אפוא כפעולות חתרניות נגד הדת הממוסדת והסדר החברתי. בגלל זה כנראה אסרו לפני כמה שנים השלטונות המצריים את קיום טקסי הטרנס הפומביים, שנערכו בעבר לכל אורך הנילוס, מהכפרים של נוביה עד שכונותיה של קהיר. 

כשהחום גובר בחדר האפוף עשן בוחרות הרוחות ה"רוכבות" את ה"סוסים" האנושיים שלהן. התופים רועמים ומשתתפי הטקס יוצאים בריקוד אקסטטי

חברת הזאר
על פי מיטב המסורת של הטקסים המצריים, הסבה פיפי, בשמלה אדומה מקושטת במטבעות מוזהבות, על ערמה של כרים במרכז החדר, ומאחוריה ישבה תזמורת קטנה של מתופפים. במוקד הטקסים הנערכים בסגנון זה עומדת מרפאה, המכונה בערבית "שֵיח'ה", שמפגינה מיומנויות אקסטטיות של שאמאן, כריזמה של די.ג'יי ואוסף תלבושות של שחקנית ראשית בסרט הודי. היא שולטת במוזיקה ובריקודים, קוראת עתידות ומבדרת את החוגגים תוך כדי פתירת בעיותיהם הנפשיות והגופניות. פיפי וג'נט מחלקות ביניהן את התפקיד: הבת משמשת מנהיגה של האירוע והאם מתקשרת עם הרוחות.   
במצרים המתופפים הם הגברים היחידים הנוכחים בטקסים הפומביים. הגרעין של האירועים החברתיים הוא נשים רדופות זאר, ואליהן מצטרפות עשרות רבות של קרובות, שכנות וידידות. החברות שלהן בקבוצת התמיכה מבטיחה גם להן הקלה ממצוקות היום־יום. בחבורה שאנחנו יצרנו לצורך שחזור הטקס היו בני שני המינים. הם באו מכל חלקי הארץ, והמניעים שלהם להשתתף באירוע היו שונים ומגוונים. 
היו ביניהם נועזים שבאו להתנסות בחוויה יוצאת דופן. "אף אחד לא יכול היה למסור מידע, אז הסתקרנתי ובאתי לבדוק בעצמי", אמר שאול בירמן מקיבוץ שער הגולן, עובד סוציאלי ומטפל אלטרנטיבי. "זה עוד שלב בניסיון ללכת בדרך שלי בלי להיות תלוי במה חושבים האחרים". אורלי הראל מכפר סבא, מרפאה בצבע הרוקדת מילדותה, הצהירה: "אני חולה על מוזיקה של מדבריות ושבטי נוודים". דורית סטחי מרמות השבים, הלומדת אמנות ומחול, באה כי "המורה שלי אומרת שאני רוקדת כמו עובדת אלילים".
אחרים חיפשו מידע הנוגע לתחומי עיסוקיהם או מחקריהם. לינור סלטינריך, רקדנית בטן מאלסקה, התעניינה בטכניקה של ריקוד הטרנס. דפנה צוקרמן מירושלים, ארכיאולוגית וקדרית, מתעניינת בשחזור של טקסים עתיקים. ד"ר יוסי גרפינקל מהאוניברסיטה העברית, העומד בראש משלחת החפירות של הכפר הפרהיסטורי הסמוך לשער הגולן, חוקר ריקודי פולחן בתקופות הקדומות. סקרנות אקדמית הביאה גם את מירי אוחיון מאוניברסיטת בן גוריון וחברתה מאיה אטלס, המשלימה שם את לימודי התואר השני בספרות ופולקלור.
לפיכך התאימה השיח'ה מרמלה את הטקס, שנועד במקור לחבורה של עקרות בית מפרברי קהיר, ללקוחותיה החדשים. כמו מרפאות ומאלפות שדים שקדמו לה, בכל הזמנים והתרבויות, היא חיפשה את נוסחת הקסם שתספק את הצרכים של קהל היעד, והשתמשה בטכניקות ובסמלים המוכרים מעולמם. לדוגמה, המשימה הראשונה שלה היתה להפוך את הקבוצה המגוונת של המטפלים, החוקרים והרקדנים ל"חברת זאר". מאחר שבחבורות האלה מאמינים שהמשתתפים קשורים ביניהם בקשרי גורל התבקשנו תחילה, כמו בכל סדנה אופנתית או מפגש בסגנון הניו אייג', לבחור מישהו לא מוּכר שבחברתו אפשר יהיה לבחון את העניין. כך עשינו מטלות שונות, תוך כדי ריצה בחדר החשוך, בחברתו הצמודה של זר שנאלצנו לסמוך עליו בעיניים עצומות, תרתי משמע. אבל להפתעתנו התברר שכולנו אכן הצלחנו לבחור בשותפים המתאימים. 
לאחר מכן למדנו את התנועות המסורתיות של מחול הטרנס המשולבות בטכניקה מיוחדת של נשימות וקריאות קצובות. האימונים המפרכים, שנמשכו כל אחר הצהריים, כללו קפיצות גבוהות באוויר, כפיפות לכל העברים ותנועות סיבוביות של הגוף והראש. "אלללללה", נשמעו בכל פעם הקולות שלנו במקהלה.

לרקוד עד אובדן חושים
לאחר שקיעת החמה הסתיימו האימונים וחברת הזאר שלנו היתה מוכנה לשחזור הטקס. ריח מי ורדים עלה מקדרה גדולה שהכילה את המים המטהרים. מהקדרה יצק כל אחד מים על גופו של מי שבא אחריו, על כפות הרגליים והקרסוליים, הידיים, החזה והצוואר, המצח והעיניים. על פי המנהגים המקובלים במצרים, לאחר הטיהור מחליפה המרפאה את בגדיה ולובשת גלימה לבנה, והמשתתפים האחרים עוטים בגד נקי או חדש כדי לרצות את הרוחות.
בתחילת הטקס תפסה ג'נט את מקומה של בתה. היא טיהרה את החדר בקטורת המשמשת על פי האמונה המסורתית נגד עין הרע, לגירוש שדים ורוחות וכתרופה לחולים, והבעירה את מרקחת העשבים, המכונה "בוח'ור", במחתה של מתכת שניצבה

כשמשתתפי הטקס היחפים עוברים מעל מחתה לוהטת עם מקחת עשבים מסירה ג'נט את שולי הגלימה מעל פניה וממלמלת בלחש. המטרה: אבחון מחלות ומילוי משאלות

על הרצפה. היא התיישבה מאחורי המחתה, עטופה בגלימתה הלבנה ובשתיקה, וצפתה בנו כשעברנו בשורה מעל האודים. בעת ש"עלינו על הבוח'ור", כמו שקוראים להליכה בין תימרות העשן העולות מהמרקחת, התבקשנו להתרכז במצוקותינו או במשאלותינו.  
מפעם לפעם, כשהגחלים בערו מתחת לרגלינו היחפות, רכנה ג'נט מעט קדימה, הסירה את שולי הגלימה מעל פניה ומלמלה בלחש. לפחות משתתפת אחת הודתה שבדרך זו הצליחה ג'נט לאבחן מחלה כרונית שהיא סובלת ממנה בשנים האחרונות. אבחון מחלות ומילוי משאלות הם תחומי העיסוק העיקריים של המרפאה בטקסים הפומביים. בתיווכה של ג'נט היו אמורים ה"מלאכים" לטפל במחלות או במצוקות שחוללו ה"שדים" ולהבטיח את הגשמת משאלותינו הכמוסות. 
בינתיים גבר החום בחדר האפוף עשן. על פי האמונה העממית, חום וזיעה חביבים על הרוחות. לכן בשלב זה בוחרות הרוחות ה"רוכבות" את ה"סוסים" האנושיים שלהן. פיפי תפסה שוב את מקומה במרכז החדר ונתנה את אות הפתיחה למתופפים. התופים הלמו במקצב מונוטוני, שהלך והתחזק, והיא סובבה במהירות את ראשה על צווארה ועודדה אותנו לבצע איתה את הקפיצות ושאר פיתולי האיברים. גופנו קיבל חיים משלו כאשר הפכו התופים הרועמים לפעימות לבנו. "אללללה" נשמעו שוב הקריאות הקצובות, "אלללה". 
בגלל הרוחות או הריחות שעלו ממרקחת העשבים המסתורית, ובעיקר בגלל התנועות הנמרצות, נעשתה הראייה מעורפלת, הנשימה כבדה, וסחרחורת השתלטה על רוב הנוכחים. כעבור מחצית השעה החלו המשתתפים ליפול על הרצפה נטולי חושים. כאשר הסתיימה הלמות התופים עדיין עמדו רבים על רגליהם, ומיד כשנפסקה השתרעו כולם באפיסת כוחות ברחבי החדר. בזכות קדרה של מי ורדים ומגע ידיהן של המרפאות הבנו למה התכוונו המארגנים בהבטחתם להיטהרות והתעלות רוחנית בסוף הטקס.
                                                        
השיבה ממחוזות השכחה
האירוע הסתיים בסעודת הקורבן המסורתית. במקור תורמים משתתפי הטקס לסעודה תרנגול או כבש. אורחים שאינם נשלטים על ידי זאר מפחדים לאכול מחשש שבאמצעות הבשר עלולות הרוחות לחדור לגופם, והשיירים נזרקים אל הנהר. אנחנו אכלנו פיתות, חומוס ומלפפונים חמוצים, ולקינוח שתינו נס קפה. החלפנו כתובות ודעות. "טרנס הוא טכניקה המאפשרת כניסה למצב אקסטטי המזוהה עם החוויה הדתית", הסביר חוקר הריקודים; "אף על פי שאני בכושר מצוין זה היה כל כך קשה מבחינה פיזית שבכל פעם שהיתה קצת הפסקה נשמתי לרווחה", אמר העובד הסוציאלי; וסיכמה המטפלת בצבע: "אם ההורים שלי היו בחיים הם בטח היו הורגים אותי".
ההורים שלה היו כנראה מדור המייסדים של המדינה. בחברה החדשה שיצרו החלוצים הציונים נעלמו השדים עם קליטתם של המהגרים ונדחקו מהמציאות  אל הספרים, המחזות והסרטים. אבל לאחרונה נראה שהם מתכננים את השיבה ממחוזות השכחה.
האם שחזור של פולחן רוחות מסורתי בפסטיבל מחול מזרחי במועדון חברים של קיבוץ הוא משל לשינויים התרבותיים שעוברת בשנים האחרונות החברה הישראלית? הסבר לתופעה אפשר אולי למצוא בדברים שכתב האנתרופולוג יורם בילו במחקרו על השדים העתיקים של היהודים: "בישראל של מפנה האלף, חוזרות אמונות דתיות־עממיות, תורות מיסטיות ומשנות אזוטריות שהתקיימו בדוחק בשולי החברה ומפלסות דרכן אל מרכזה. אגב כך חוזרת ומתכוננת התשתית לשובן של הרוחות". 

---

תודת הכותבת לפרופ' יורם בילו על הסיוע בהכנת הכתבה. תודה לנורית קצירי ואל מול גולן – אירוח כפרי בקיבוץ שער הגולן – על הכנסת האורחים והסיוע בהפקה. תודה מיוחדת גם לצוות משלחת החפירה שער הגולן, כפר בן 7,500 שנה על גדות הירמוך.