הפגישה המחודשת שלי עם טיבט, לאחר שהייתה סגורה מאז הקורונה, הייתה פגישה רגשית ומטלטלת. ציפיתי לפגוש אותה חיוורת, דהויה, כנועה ומדוכאת תחת אגרוף הברזל הסיני. אבל חודש אחרי החזרה שלי מטיול הצילום שהדרכתי שם – אני עדיין לא מצליחה להניח לה.
לקריאה נוספת:
טיבט נגעה בי בעדינות ובעוצמה כאחת. ציפיתי לארץ כבויה, מרוקנת ממסורת תחת זרועה הקשה של סין. במקום זאת פגשתי לב פועם – את הדור הטיבטי האחרון: עיקש, שוקק, חדור אמונה חסרת פשרות.
טיבט היא צעקה חרישית. כמו מנטרה שנלחשת בלי קול, מהשפתיים הסדוקות של זקני להסה המשתחווים שוב ושוב על אבני הרחוב הקרות בטקס ה"קורה". היא מדברת דרך העיניים, דרך האוויר הדליל, דרך שתיקות. אבל כדי להבין אותה באמת, חייבים לחזור לרגע שבו היא איבדה את קולה.
מפגשים אנושיים בכפרים הטיבטיים
״שחרור״ או כיבוש?
בשנת 1950 פלשה סין לטיבט במה שכינתה "שחרור שליו". בפועל, היה זה כיבוש צבאי אלים. הצבא הסיני השליט מדיניות ברוטלית של סיניפיקציה: דיכוי הבודהיזם, שליטה מוחלטת במערכת החינוך, איסור על הנפת הדגל הטיבטי, רדיפה של נזירים ואנשי רוח ואיסור חמור על החזקת תמונתו של הדלאי למה.
מספר הקורבנות המדויק שנוי במחלוקת, אבל לפי ההערכות מאות אלפי טיבטים נהרגו או נעלמו. אלפי מנזרים, שהיוו את הלב הפועם של התרבות והעם – הוחרבו. בעבר חיו בטיבט מאות אלפי נזירים. כיום, בכל מנזר שנותר – תחת עין מפקחת ומצלמות – חיים לעיתים פחות מחמישה עשר נזירים, שמנסים לשמר את הרוח, במקום שבו הרוח הפכה לחשודה. עבור רבים בטיבט, הסיפור הזה לא הסתיים. הם נושאים את הזיכרון של החופש כאילו היה חפץ משפחתי – מיושן, שבור, אבל יקר מכדי לזרוק.
בין משרפות למוזיקה
ובתוך כל זה – יש גם חיים. בפארקים אני רואה קבוצות של גברים ונשים, צעירים וקשישים, רוקדים מדי בוקר. לא מופע לתיירים, אלא ריקוד שורשי, סוחף, מקצבי, שמתרחש בכל מזג אוויר. ניסיתי להצטרף. החזקתי מעמד חמש דקות לפני שהתנשמתי כמו יאק מותש. הקצב, החיוך, הסיבולת הפיזית – היו כמו תזכורת שהמסורת אותה משמרים הטיבטים עדיין כאן.
ובכל שחר ודמדומים – להסה נשטפת בגל אנושי: אלפים סובבים את מקדש הג'וקהאנג, בטקס ה"קורה" – שלושה צעדים, השתחוויה, השתטחות. זקנים, קטועי גפיים ועיוורים – מסמנים בגיר או טישו את גבול הידיים, ומשם משתטחים הלאה. הם באים מהכפרים, לעיתים חודשים בדרכים – רק כדי להקיף את המקדש ולשוב.
עמדנו שם שותקים, נסחפים בין גלגלי תפילה ולחישות מנטרה, בתוך אוויר שרוטט המהום עמוק – כמו זמזום עתיק שעדיין מהדהד בלב. לא תמיד רצינו לצלם. רק להיות.
התפילה בבודהיזם הטיבטי כוללת קידה והשתחוויה החוזרת על עצמה במשך שעות ארוכות
להסה – עיר של אמונה וגעגוע
להסה, בירת טיבט, אינה רק עיר. היא פעימה. הפוטאלה – הארמון האדיר ששימש את הדלאי למה במשך מאות שנים – מתנשא על גבעה מעל העיר, אדום-לבן, כמו זיכרון שלא מפסיק לדמם.
הביקור שם ריגש אותי במיוחד. לחשוב שבמשך דורות גרו כאן כל גלגוליו של הדלאי למה. כאן התהלך הדלאי למה ה־14 כילד – למד, התפלל, חי – עד שנאלץ לברוח. הדהדה בי כל הזמן המחשבה שאני זוכה להסתובב בין החדרים שמזמן נאטמו ונסגרו בפניו. אני מתהלכת בתוך מה שנותר עבורו געגוע, שנחתם עליו הגולל. החדרים דוממים מדי. מאורגנים מדי. והם שותקים בשמו.
אנשים מכל כפרי האזור מגיעים ללהסה כדי להקיף את המקדש המרכזי ולהשתתף בטקס הקורה
הפוטאלה – הארמון האדיר ששימש את הדלאי למה במשך מאות שנים
הטיפוס לפוטאלה מאתגר וכולל למעלה מ-500 מדרגות בגובה 3,500 מ'. הנזיר שבתמונה עצר למנוחה בזמן הטיפוס
סינים "האנים" באים בהמוניהם לטיבט, סקרנים וחושקים לגעת בקדושתה. טרנד עכשווי הוא להתלבש בלבוש מסורתי ולהגיע ללהסה מלווים בצלם פרטי
מראות מהעתיד
מול העבר הזה – סין פורסת את החזון החדש שלה. היא מנסה "לרכך" את הדור הצעיר בעזרת שוחד כלכלי וטכנולוגי – בניית תשתיות מפוארות, אוטוסטרדות רחבות, רכבות מהירות, מתחמי קניות, בתי מלון שנראים כאילו יצאו מסרט מדע בדיוני. באחד מהם התארחנו – ושם, רובוט התקשר לטלפון בחדר שלי, דפק בדלת, והחזיר לי את הדרכונים של כל הקבוצה. כל צעד שלי בחדר זוהה על ידי חיישנים – ובהתאם נדלק האור.
שפת הלימוד הפכה מטיבטית לסינית. התרבות נעטפת בניילון מבהיק של מודרניות. כל כמה קילומטרים של נסיעה – ביקורת דרכונים. האח הגדול נוכח, רושם, מתעד, לוחש לך שאתה לא באמת לבד. ואני? בגעגוע, תוהה אם ראיתי את טיבט האחרונה.
סין מנסה "לרכך" את הדור הצעיר בעזרת שוחד כלכלי וטכנולוגי, כמו תשתיות מפוארות וכבישים חדשים
פסגות, נהרות ומעיים בנסיגה
הדרכים בין להאסה לשיגאצה וגיאנגצה חוצות נופים שמותירים אותך חסר מילים – ואוויר.
מעברי הרים גבוהים, כבישים מפותלים, אגמים טורקיזיים שנובעים פתאום מתוך השממה – כל אלה יוצרים יופי בלתי אפשרי.
אבל גם מערכת העיכול לא עומדת בקצב – מרק חמאה של יאק (לא לבעלי קיבה עדינה), תה מלוח, ולחם מטוגן שאם היית אוכל אותו בתל אביב, היית רץ מיד לבדיקות כולסטרול. אבל בטיבט – כל דבר קטן מרגיש כמו חוויה.
בדרך מלהסה לגיאנגצה יש נופים עוצרי נשימה של מעברי הרים גבוהים ואגמי טורקיז
עדרי יאקים לאורך צידי הדרך. הטיבטים מסיקים אש לבישול וחימום בעזרת הגללים שלהם ומכינים חמאה וגבינה מהחלב שלהם
הבודהיזם הטיבטי: דממה רועשת
אי אפשר להבין את טיבט בלי לגעת באמונה שלה. על אף הדיכוי הסיני, זהו מקום שבו הדת לא נלחשת – היא מוחשית, ציבורית, מתהלכת ברחובות. בכל מנזר – בין אם בשיגאצה או בגיאנגצה – ראינו נזירים צעירים וקשישים שוקדים על טקסטים, סובבים מחרוזות תפילה, מציירים מנדלות מחול צבעוני – ומוחקים אותן כעבור שעות, כמו לומר: כל דבר זמני. גם חופש. המנזרים האלה – אלה ששרדו – הם רוחות רפאים של עבר עשיר שנשרף. הם פועלים כיום תחת פיקוח הדוק. מצלמות. נוכחות סמויה של אנשי ממשל. כל תפילה מוקלטת. כל דרשה נבחנת.
קורה סביב מקדש הגוקאנג החשוב והמרכזי בלהאסה
געגוע שאי אפשר לתרגם
כשעזבנו את טיבט, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על האנשים שהשארנו מאחור: על הרקדנים בפארק. על הנזיר הצעיר שצחק איתי בלי מילה. על האישה הזקנה שהעניקה לי תפוח בתמורה לחיוך.
תיאטרון בטיבט
טיבט אינה רק מקום על המפה – היא סדק בלב הזמן. היא געגוע מתמשך למשהו שאולי כבר איננו, אבל עדיין פועם. גם כשעוזבים אותה – היא לא עוזבת. היא מחלחלת אל תוך היומיום, צפה פתאום בזיכרון של מנטרה חרישית, חיוך של נזיר, או צעדים איטיים סביב מקדש.
הטיבטים מסובבים גם גלגל תפילה ידני תוך כדי דקלום המנטרה
ואולי, אם נקשיב היטב – נצליח לשמוע את את הנשימה הכבדה של עם שלם שמתעקש להמשיך לרקוד, גם כשהכול נגדו. את הצליל העדין של רוח שנלחמת להישמע. את טיבט – לא כפי שהיא נראית, אלא כפי שהיא מרגישה.
לימור צדוק – פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. כתבת וצלמת מסע אחר בכירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם, מחברת הספר "סיפורי חיים: אשנב לתרבויות נעלמות".
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם
אילנה הראל הגיב:
תענוג לקרוא את הכתבה והתמונות שלך שמספרות את הסיפור של הארץ הזאת, אהבתי