תפריט עמוד

אל מפלי ויקטוריה ונהר הזמבזי

רסס אדיר, שאון עצום וקשת יפהפייה ומושלמת מקבלים את פני הבאים למפלי ויקטוריה. מסע רטוב ומפעים בזמביה, שמתחיל במפלים האדירים ומסתיים בשיט איטי על נהר הזמבזי, שבמימיו רובצים היפופוטמים ועל גדותיו משתזפים תנינים

אל מפלי וויקטוריה אפשר להגיע משני כיוונים: מזימבבווה (Zimbabwe, שנקראה בעבר רודזיה) או מזמביה. לזימבבווה לא בטוח להיכנס, וכך אני מוצא את עצמי בזמביה, בדרכי לליוויגנסטון (Livingstone), העיירה הקרובה ביותר למפלים. יורדים מהמטוס הקטן והולכים ברגל לטרמינל, אם כך אפשר לקרוא לו. בכניסה המולה קטנה, אנשים רצים אנה ואנה, מסדרים דגלים וכמה כסאות. אני מבחין בשלט המברך את באי קונגרס שבט המאטיסט. איני יודע מה מטרת הקונגרס אבל אני יכול לתאר את הבאים אליו: גברים עבי בשר לבושים בחצאיות קפלים אדומות המגיעות מתחת לברכיים, חולצות לבנות, וסטים אדומים ועל ראשיהם כובע אדום הנראה ככובע פלסטיק ששומר על השיער בעת מקלחת.

שקיעה על נהר הזמבזי

אחרי שדרכוני מוחתם אני עוזב מאחורי את כל תיירי הספארי, עומס את תרמילי על כתפי ויוצא לרחוב. בעל קיוסק סמוך ממליץ על אכסניה ללילה, ומצויד בכתובת אני נכנס למונית. נהג המונית מופתע מאוד לשמוע שאין לי הזמנה – לא למלון, לא לספארי, לא לכלום, וקיבל בשמחה את הצעתי שישמש לי מדריך לאותו היום. שמו פרנק והוא בן לשבט טאמארה, המוכר בשפתו – שפת הקליקים. בני הטאמארה מצקצקים בלשונם ולאוזן זרה הם נשמעים כקול קסטנייטות. בזמן שאנחנו נוסעים ברחובות העיירה, פרנק מספר שרוב תושביה מתפרנסים מתיירות המגיעה למפלי ויקטוריה המפורסמים. רחוב אחד ראשי סלול, וממנו מתפצלים רחובות רחבים המעלים אבק, שוק מקומי קטן שבו ניתן למצוא מסכות מגולפות, לוחות שחמט, פסלים ובדים, מעט חנויות מרופטות וכבר הגענו לאכסניה.

הופתעתי לגלות שהגענו למלון פיירמונט, היחיד בעיר. מבנה ישן מאוד, אורו עמום, מאוורר רועש, כמה כסאות שבורים ופקידת קבלה שלא מדברת אנגלית. פרנק מסביר לה שאני רוצה חדר ללילה, ומציע שאכלול גם ארוחת ערב כי אין איפה לאכול בעיירה. אני מקבל מפתח קשור לחתיכת דיקט והסבר איך להגיע לחדר. המלון משתרע על שטח גדול המחולק לסמטאות קטנות, שנראות כולן אותו הדבר. בכל פעם שאני מנסה להגיע אל החדר או לצאת ממנו אני טועה בסמטה… החדר עצמו חשוך, ישן, הטלוויזיה לא פועלת, המזגן לקישוט בלבד והמים במקלחת זורמים בצבע חום.

דוכן טלפונים בלווינסטון. עיירה אפריקאית טיפוסית, שרק רחובה הראשי סלול

מלבדי, כל אורחי המלון הם בני המאטיסט שהגיעו לוועידה. וכך אני מסתובב בסמטאות, שכולן דומות זו לזו, פוגש בדרכי אנשים הלבושים בדיוק באותם בגדים, אין פלא שחטפתי כאב ראש. למרות שאני מטלטל בדרכים כבר שלושה ימים, הרצון בער בי להתחיל לטייל. אני זורק את התרמיל בחדר וממהר לחזור לפרנק שמחכה לי בחוץ. אנחנו נוסעים למפלי וויקטוריה המרוחקים כ-12 ק"מ מהעיירה.

מפלי ויקטוריה: העשן שעושה רעמים
מפלי ויקטוריה נחשבים לבין המרשימים במפלי העולם. הם נמצאים בגבול בין זמביה לזימבבווה, על נהר הזמבזי האדיר. רוחבם המרבי כ-1.7 ק"מ ועומק נפליתם כ-108 מ' – נפילת המים מגובה כה רב יוצרת ענן נתזים שמגיע לגובה של כמה קילומטרים ואפשר להבחין בו ממרחק רב. המפלים התגלו על ידי דיוויד ליווינגסטון, שקרא אותם על שמה של מלכת בריטניה, ויקטוריה. בשפת בני המקום הם נקראים מוסי אואה טוניה, שפירושו, בתרגום חופשי, "העשן שעושה רעמים".

פרנק מזהיר אותי להיצמד לשבילים באזור המפלים כדי שלא אעבור בטעות את הגבול. בחניה יש שוק מקומי וכמה מיניבוסים שעליהם מתנוססים שמות של מלונות מפוארים. אני היחיד שמגיע בגפי, ללא מדריך וללא תכנון. אני קונה כרטיס  כניסה ומתחיל לרדת בשביל. במשך דקות ארוכות אני לא פוגש איש, רק שני בבונים גדולים מלווים אותי כברת דרך. מרחוק אני רואה את המפלים, אבל להפתעתי אני מגלה שאני מתקרב אל הגשר שעליו עומדות משאיות בדרכן אל מעבר לגבול. אין את מי לשאול ואין שילוט. הייתי כל כך מרוכז ברצון להגיע למפלים שלא שמתי לב שטעיתי בכיוון. אני מסתובב ורואה מרחוק את נתזי המים העולים, חוזר לשער הכניסה ופוסע בשביל השני.

רסס מים וקשת מושלמת במפלי ויקטוריה

אני מבין שהפעם בחרתי בכיוון הנכון, שכן תיירים רטובים חולפים על פני. לצד השביל ילדים מקומיים משכירים שכמיות צהובות מפלסטיק. אני לא פוחד מקצת מים ומחליט לוותר על השכמייה. הכל מסביבי הופך רטוב – השביל, האוויר, אני. הרעש אדיר והמפלים נראים כאינסופיים. על גשר תלוי בין שמים לארץ אני מרגיש כגרגיר זעיר בתוך עולם שכולו מים. מים מעל, מתחת, מימין, משמאל. קשת כפולה ואף משולשת נראית כשער בסוף הגשר. תחילתה של הקשת מצד אחד של הגיא וסופה בצדו השני. למעשה, אי אפשר לקרוא לה קשת, שכן היא כמעט משלימה מעגל מלא.

לימים קיבלתי הסבר מדעי על מהות התופעה. לעתים מופיעה קשת שנייה, עמומה יותר, מחוץ לקשת הראשית. קשת זו נוצרת באמצעות החזרה כפולה בתוך הטיפה, והצבעים שלה מופיעים בזווית של כ-50 מעלות, הזווית המינימלית של האור המוחזר פעמיים, והזווית בה מתרכז רוב רובו של האור הזה. כתוצאה מן ההחזרה השנייה, צבעי הקשת המשנית מהופכים בסדרם ביחס לצבעי הקשת הראשית: כחול בחוץ ואדום בפנים. האזור הכהה של השמים הבלתי מוארים בין הקשת הראשונית והמשנית נקרא רצועת אלכסנדר, על שם אלכסנדר מאפרודיזיאק, שהיה הראשון לתאר את התופעה. כאמור, הזווית של הקשת השנייה היא הזווית המינימלית של האור שמוחזר פעמיים, ולכן חלק השמים שמחוץ לקשת השנייה מואר על ידי תערובת של כל הצבעים, כלומר אור לבן. גם דיספרסיה, גם החזרה כפולה מתחת לרצועת אלכסנדר – וכל זה מעל לראשך. תופעת טבע מיוחדת ורגע נדיר.


מפלי ויקטוריה במלוא הדרם (מתוך סדרה של BBC על אפריקה)

איני יכול שלא להוסיף כמה מילים על תחושותיי האישיות. אני רטוב עד לשד עצמותיי, מרגיש כמו מכונית שנמצאת בתוך מכונת שטיפה. איזו עוצמה! בדרכי בשביל החלקלק אני משווה את המראה עם זה של מפלי איגואסו על גבול ברזיל וארגנטינה, ונזכר בתמונות של מפלי ניאגרה בגבול בין קנדה וארצות הברית. אבל דבר כמו שמתגלה לפני לא ראיתי מעודי! אני יודע בוודאות ש"קולות מים אדירים" מהמקורות, הם כאן. באותם רגעים הרגשתי עד כמה קטן אני מול כמויות המים, מול רעש המים, מול תפארת אלוהים, עומד לרגע ונותן לשאגה לפרוץ מחזי, שאגה משחררת, שאגת השאגות! אני לא רוצה לעזוב, אבל פרנק מחכה ליד השער כדי לקחת אותי למקום השני שכה רציתי להגיע אליו. כך אני מטייל – מגיע, רואה, טועם, קולט ועוזב.

נהר הזמבזי: בעקבות טרזן
לשמו של הנהר התוודעתי לפני 55 שנים, בחוברות טרזן שהיו פופולריות בקרב בני גילי: טרזן נגד התמסחים, נגד סוסי היאור ונגד שאר שוכני הנהר. נהר הזמבזי זורם בדרום-מזרח אפריקה, והוא הרביעי באורכו ביבשת – 2,574 ק"מ. אנחנו נוסעים לכיוון הנהר, ממהרים להספיק להפלגה היוצאת לעת השקיעה. בהפלגה אפשר לשתות כמה אלכוהול שרוצים, הכל כלול במחיר, ולכן קיבלה את הכינוי booze trip (נסיעת שתייה). הכרטיס אינו זול, 70 דולר, אבל אין ברירה. הגעתי לכאן כדי למלא שתי משאלות, את הראשונה כבר מילאתי בביקור במפלי ויקטוריה ועתה אני עומד למלא את השנייה, לצאת לשייט בזמבזי.

היפופוטם מציץ ממי נהר הזמבזי

אני עולה על סיפונה של הנסיכה האפריקאית (African Princess), ספינה בעלת כמה קומות, כולה צבועה בלבן, וגם אנשי הצוות הספינה לבושים כולם בלבן צחור. עוד לפני שאני מספיק להתיישב על הכורסה בסיפון העליון והמשקה הראשון כבר צונח בידי. מים אחריו מגיע זרם בלתי פוסק של כוסות בירה מלווה בפיצוחים ודברי מאפה קטנים ממולאים בבשר וירקות. הנהר רחב ורגוע, ולאורכו נראים היפופוטמים שקועים במים הרדודים, עדר בופלו היורד לנהר לשתות, ציפורים במגוון צבעים וגדלים, תנין עצלן השוכב על הגדה ומתמזג עם החול. השקיעה הצובעת את השמים בגוונים של כתום, אפור, כסף וזהב. כמה נפלאות הן דרכי הבורא!

אחד מנוסעי הנסיכה האפריקאית. שטים ושותים

עם בוקר אני יוצא להסתובב ברחובה הראשי והיחיד של ליווינסטון, עיירה אפריקאית טיפוסית, עם כביש אחד סלול, שבילי עפר ושוק מקומי שבו מוכרים פסלוני עץ ומסכות. אני מתיישב וצופה בשני בחורים, אחד שחור והשני לבן, המשחקים במין דמקה משוכללת הכוללת העברת כדורים בלוח עם שקעים. חשבתי כמה טוב שהאפרטהייד נמצא עמוק בין דפי ההיסטוריה, ולא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה באפריקה שאראה שחור ולבן נפגשים כשווים.

מפלי ויקטוריה בגוגל ארת':


לחצו להגדלה


לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.