תפריט עמוד
ביום שיש האחרון אספנו את עצמנו גיל ואני והגענו אל בית חנניה, למקום שבו עוברת אמת המים שבנה הורדוס בואכה קיסריה. הייתי שם לא פעם. כל פעם זה מפתיע מחדש לראות שכיות חמדה ארכיאולוגיות שעומדות להן ככה סתם, ללא טיפול או שמירה. מתי ראיתם לאחרונה למשל כתובת של הלגיון העשירי הרומי מימי הקיסר אדריאנוס? הנה כמה תמונות:

אלא שהיעד האמיתי של הטיול היה קילומטר או שניים, מערבה משם, הלא הוא הכפר ג'סר אל זרקא. ג'סר, שנמצא בין שני ישובים נכבדים כמו מעגן מיכאל וקיסריה, הוא אחד המקומות המוזנחים והבודדים, ואולי גם השנואים בארץ הזאת. ובכל זאת, כדאי לציין שלמרות שמזג האויר היה נפלא ומסביר פנים, ולמרות שמדובר באחת מחלקות החוף היפות ו"הלא נגועות" במדינה, לא ראינו במהלך השוטטות בכפר, ולו ישראלי (יהודי) אחד.

המושג "התיישבות" ו"קרקע" הם בין המושגים היותר טעונים במדינה הזאת ובחברה האנושית בכלל. לכו וראו כמה סכסוכים אלימים וכמה מלחמות קדושות נעשו על פיסות אדמה בכדור הזה? ובאשר לג'סר, ספק רב אם המתיישבים הראשונים של חמולות השיהאב והנג'ר שהגיעו לכאן במחצית השנייה של המאה ה-19 (יחד עם חילותיו של מוחמד עלי ממצרים), שיערו לעצמם מה הולך לקרות כאן.

כך או כך, אנחנו עדיין עם אמת המים. מתחת לכפר עוברת מנהרה גדולה שהיא חלק ממערכת המים המסועפת שהגיעה לקיסריה, ואליה כיוונו את צעדינו. אחד התושבים אותם שאלנו על מקומה של הניקבה הציע לנו ביוזמתו שנחנה את האוטו בחצר ביתו. התיישבנו לשיחה קלה, ולאחר מכן צעדנו נחושים לכיוון פתח הניקבה.

ויתרנו. שמנו פעמינו אל החוף הצפוני היכן שנחל תנינים נוגע בים התיכון. החוף היפיפה היה ריק ושומם לחלוטין, למעט להקות שחפים שהשתזפו להנאתם. נסו לשמוע את הקולות:

איזה יופי! צעדנו על החוף המשונן לכיון מושבת הדייגים. מצוק סלעי הכורכר הנופלים אל הים משרטט במקום כל מיני דמויות של יצורים ומיני חיים אקזוטיים. עם קצת דמיון ההליכה הופכת במהירות להרפתקה הלקוחה מהמיתולוגיה היוונית הקדומה. מרחוק, בשולי הכפר אנחנו כבר יכולים להבחין באנטינה סלולרית גדולה. רחוק עוד יותר נישאים צריחיה של תחנת הכח הפחמית.

על פי רשויות הטבע, האיזור כולו הינו גן לאומי שבו עתידים להיבנות "אטרקציות תיירותיות". מה שנגלה לעיננו היה רחוק מאד מהמילה "אטרקציה". הגענו לקבוצה לא מאורגנת של פחונים, רהיטים ישנים וחפצי בית שונים, לרבות עששיות נפט. ברוכים הבאים לכפר הדייגים הזעיר של ג'סר אל זרקא.

פגשנו במקום את סעיד, דייג מזוקן ושכהה עור כבן ארבעים שהזמין אותנו לכוס קפה וסיפר על חיי הים. סעיד סרב להצטלם. בסערה הגדולה שהיתה לא מזמן, הוא מספר, הים הרס הרבה ממה שבנינו כאן. אחר כך סיפר לנו במשך שעה קלה על מערכת היחסים המיוחדת שיש לו עם הים. נולדתי כאן, הוא מספר, על הים. כאשר הים קמצן וזועף, אני מחפש עבודה אחרת, אחרי יום-יומיים אני לא יכול וחוזר לכאן. הים הוא בגוף שלי.

חבורה של נערים דחפה סירה קטנה עמוסת רשתות אל המים. סירות אחדות עגנו בתוך מעגן רדוד. שני מגדלורים – עמודים קטנים נצבים לפתחו כדי לסמן לספנים את מיקום הנמל. עוד שעתיים, הסבירו לנו, הדייגים יצאו עם הסירה אל הים, יפליגו אולי שעה וחצי עמוק אל תוך הים ויפרשו את הרשת. אחר כך, הכל זה הים.

עוד על אקוודוקים בכתבה הבאה:

אמות מים: אין מים רחוקים מדי
אמות מים: אין מים רחוקים מדי
אמות מים עתיקות, שהוליכו את הנוזל היקר למרחקים גדולים, איפשרו לבני האדם לחיות הרחק ממקורות מים. מה שנותר כיום מן האמות המפוארות האלה מעורר השתאות

לטייל עם אופניים בנגב

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.