שמעו מעשיה שקרתה באמת (התמונות יעידו):
הכל התחיל עם ורה, המארחת שלנו, בז'בליאק, מונטנגרו.
ארוחות הבוקר המפנקות שלה הותירו אותנו מדי בוקר נדהמים ושבעים, ורוויי פחמימות. על ההמלצות שקיבלנו ממנה למסלולים גם גמלנו לה בבוקר השני לשהותנו, בצילומים מקצועיים של רפי את מקום האירוח, שישמשו אותה לפרסום, ובצילומים של בתה המתוקה, תיאודורה.
המסע המלא של אורית ורפי בסרביה-מונטנגרו כאן
בבוקר עזיבתנו היא לא נתנה לנו לצאת בידיים ריקות, וציידה אותנו בשארית הלחם שאפתה לנו במיוחד באותו הבוקר, עדיין חם וריחני, ובצנצנת ריבת אוכמניות שרקחה בעצמה. אלו הונחו אחר כבוד במושב האחורי של הרכב, ויצאנו לדרך למעבר הגבול בחזרה ממונטנגרו לסרביה, עדיין לא יודעים אילו עוד מפגשים מצפים לנו, שישאירו אותנו עם אדרנלין גבוה, וכן, גם אחוז אלכוהול גבוה בדם, ובעיקר עם הרבה שמחה ואהבת אדם. כזו פשוטה, ללא אינטרסים או ציפייה לתמורה אחרת.
הלחם האלוהי של ורה
בשעת צהרים מוקדמת, כשאנחנו עדיין במונטנגרו, קיבלנו את "הסיור המלא" בחווה של איכר מקסים בשם פקו שפגשנו על הדרך, והזמין אותנו לביתו, כולל כוסית ראקיה (הברנדי המקומי), שהגישה לנו אישתו מיולקה, ושסידר לנו את הראש לכמה שעות טובות. בלי כל שפה משותפת, פקו הציג לנו בגאווה גם את המיכלים שבהם הוא מתסיס את השזיפים שהוא מגדל (שגם בהם כובדנו), ושאחר כך הוא יכין מהם עוד ראקיה כמו זו ששתינו איתו, והראה לנו את דוד הנחושת שבו הוא מזקק אותה, שלדבריו (ככל שהבנו אותם) מיוצר בישראל.
פקו ורפי בודקים את השזיפים המותססים
מיולקה ומיץ השזיפים
את הדרך הלאה, כשהרקות פועמות מראקיה, הצלחנו להעביר רק בזכות הלחם של ורה, זה שבמושב האחורי, כדי שיהיה לאלכוהול (אלוהים יודע כמה אחוזים) במה "להיספג".
מזקקה במערכה הראשונה, משמעה כנראה עוד אלכוהול במערכה השלישית. אז אחרי צילומים בנקודת תצפית (עדיין במונטנגרו) אליה ניווטנו מבושמים קמעה, עברנו בשלום את מעבר הגבול לסרביה. לא רחוק מהגבול, שוב ממש לצד הכביש, רפי מזהה אדם מבוגר, ליד ערימת עצים ועשן מיתמר. מחזה שמצדיק U-TURN כדי לבדוק במה מדובר והאם יש מה לראות, וכמובן לצלם.
אז זהו, שהיה!
האיש החביב מאוד, שלא דובר ולו מילה בשפה אחרת משפתו (אפילו לא הצלחנו לשאול אותו לשמו – ולא שלא ניסינו), עסק בזיקוק הראקיה. העובדה שאף צד לא הבין את השני לא מנעה מהחביב להרצות לנו באריכות, כנראה אודות התהליך, ואז להיעלם בביתו לכמה דקות, תוך שהוא מסמן לנו להמתין לצאתו. והיה שווה. ה"בחור" חזר עם ראקיה, שמיד נמזגה לכוסיות, ועוד שני בקבוקים גדולים ומלאים, אותם נתן בידנו "לדרך". רפי הצליח להבין שהבקבוק עם הנוזל האדום (שאחר כך התגלה כמיץ שזיפים מתוק וטעים במיוחד) מיועד לאורית, וזה עם הנוזל השקוף, כנראה ראקיה (טרם בדקנו, יש גבול לכמות אלכוהול שאפשר לשתות ביום אחד), מיועד לרפי.
ניסינו לשלם לו, הוא סירב בתוקף, אז נזכרנו שיש לנו ברכב את צנצנת ריבת האוכמניות הביתית שקיבלנו בבוקר מוורה, אז העברנו אותה לידיו. ממש "סחר חליפין" מהנה, שהשאיר את שני הצדדים בתחושת נתינה ועם שמחת הקבלה.
מזקק הראקיה
יום לאחר המפגש המשכר עם מזקק הראקיה שאין לדעת את שמו, המשכנו בדרכנו, ליום הטיול האחרון שלנו, ושמנו פעמינו בדרך מזלאטיבור לבלגרד.
לצד הכביש הראשי זיהינו כפר חקלאי, אחד מיני רבים פה, אבל בו החלטנו לעצור. בהצצה מצד הכביש התגלתה לעיני אורית חצר פרטית מלאת כוורות צבעוניות, מונחות להן בין עצי הדר. אבל איך מגיעים לצלם אותן?
לשמחתנו, הכלב המקומי הגיב לנוכחותנו בנביחות, שהוציאו החוצה את בעל הבית, שלאחר מכן הסתבר ששמו מישקו. כרגיל, נופפנו במצלמות, עשינו תנועות ידיים של כנפיים וזמזמנו כדבורים, ומישקו הבין ופתח לנו את החצר לצילומים, וגם שיתף פעולה היטב.
מיד לאחר שהסכים, גם שלפנו מהרכב את בקבוק הראקיה הסגור שקיבלנו מ"זה שאין לדעת את שמו", ושיתוף הפעולה, וגם החיוך, של מישקו, התרחבו עוד יותר.
כמה קליקים, מחוות גוף, קריאות עידוד וחיוכים, ומישקו משאיר אותנו בחצרו לבד עם הדבורים, וכעבור מספר דקות יוצא עם צנצנת דבש גדולה, ואפילו מדביק עליה את מדבקת המותג המקומי שלו. שמחה גדולה, תודות הדדיות, לחיצת יד חמה, ואנחנו נכנסים לרכב להמשך הדרך, מחוייכים, כשידינו וכרטיסי הצילום שלנו מלאים, בלי לדעת (אבל כבר עם ניחוש בריא), שגם מהדבש ניפרד בקרוב.
מישקו הדבוראי ורפי
מרימים לחיים
מישקו מדגמן בחצר הבית
המשכנו לנסוע ועצרנו במנזר פראוברזניה היפהפה לצד הדרך, בו פגשנו את הנזיר הצעיר לונגין. רפי תיקשר איתו בספרדית, אורית עם כמה מלים בינלאומיות אחרות, ואפילו בציורים, כשגם אלה לא הספיקו, וכך למדנו ממנו שיחד איתו מתגוררים דרך קבע עוד 10 נזירים גברים במנזר.
לונגין קיבל אותנו בחום ובסבלנות רבה והראה לנו חדרים נסתרים במנזר, ואף הצליח להתגבר על ביישנותו ולהסכים להצטלם, ואפילו ליהנות מכך. לאות תודה, נתנו לו בצאתנו את צנצנת הדבש של מישקו הדבוראי .
הנזיר לונגין עם הדבש של מישקו
הנזיר לונגין ואורית
בצאתנו מהמנזר, כשאנחנו כבר ברכב, יצאה ממנו לידיה, מרצה באוניברסיטה, סרבית אדוקה, שביקרה במנזר, וסיימה את ביקורה דקות אחרינו. הדמות המושלמת בכלל, ומתאימה ל"תפאורה" בפרט, גרמה לנו לפרוק בחזרה מהרכב, לפתוח איתה בשיחה ולשכנע אותה להצטלם, לדבריה לראשונה בחייה, דבר מפתיע לאור יפי תוארה. אמנם לא היה בכלינו כבר דבר "מוחשי" להעניק לה, אבל היא נתנה לנו את כתובת המייל שלה, כדי שנשלח אליה את התמונות שצילמנו אותה.
כמובן שהתמונות נשלחו אליה למייל באותו ערב ממש. "מתנה" אחרונה לסיום מוצלח של טיול מושלם, לא פחות.
לידיה ואורית
כשחזרנו כבר לארץ, קיבלנו מלידיה את המייל הבא:
Oh, wow, guys! 😍
Thank you for the photos and lovely words!
As you noticed, I do not feel comfortable in front of the camera, but two of you did a great job.
Hope that you had nice time in Orthodox Serbia and that you had opportunity to experience Serbian hospitality.
One day, if you decide to travel back to Serbia, feel free to contact me.
אנחנו בהחלט חווינו את הכנסת האורחים ואת החום המפתיע שבו התקבלנו, על ידי האנשים הקשוחים למראה והפשוטים שפגשנו, גם ללא שפה, ובתקשורת אנושית בסיסית, של חיוך, מבטי עיניים והבעות פנים, ובעיקר רצון טוב ואהבת אדם, דבר שמחבר את כולנו.
וברור שהתשובה שנשלחה ללידיה, כללה הזמנה זהה, ליצור קשר איתנו, אם היא מגיעה לביקור בישראל.
אז "העברנו את זה הלאה" או לא?