פסטיבל ההורנביל (Hornbill) בנאגלנד (Nagaland) הוא מן האירועים המאפשרים הצצה עמוקה אל אחת התרבויות השבטיות העשירות והמורכבות של צפון־מזרח הודו. הדרך אל כפר המורשת קיסמה (Kisama), כ־12 ק"מ מדרום לקוהימה (Kohima), עוברת בתוך גבעות הרריות, שבהן בולטים עצי דובדבן הודי בפריחתם ויוצרים תחושה של מעבר אל מרחב תרבותי שבו מסורות עתיקות עדיין מהדהדות בתוך נופים המשתנים באיטיות.
לקריאה נוספת:
פסטיבל ההורנביל – פסטיבל הפסטיבלים של מזרח הודו – הוא חגיגה מסחררת של תרבות, פולקלור, אדרנלין שבטי וגאווה אתנית. הפסטיבל, הנערך מדי שנה בין 1 ל־10 בדצמבר, מבקש לאחד את עשרות השבטים של נאגלנד ולהציג את המגוון התרבותי הרחב שלהם בפני מבקרים מהמדינה ומחוצה לה.
נוף טיפוסי באזור נאגלנד
שבט הנאגה בצפון-מזרח הודו
צפון־מזרח הודו הוא מרחב שבו מאות שבטים חולקים מרחבי טבע הרריים, פסיפס אנושי מרתק הכולל דיאלקטים, מסורות ומיתולוגיות רבות. בניגוד לחברה ההודית הרחבה, הנחלקת במידה רבה בין הינדים למוסלמים, כאשר ההינדים נחלקים בה למעמדות, קסטות ותת־קסטות, באזור זה התפתחו חברות שבטיות בעלות מאפיינים חברתיים ותרבותיים ייחודיים. כל כפר מגלם יחידה חברתית עצמאית, המושתתת על קהילה, מסורת ורשת קשרים פנימית צפופה.
השבט הדומיננטי באזור הוא הנאגה (Naga). אף שאין פירוש מוסכם אחד לשם, רבים רואים בו בראש ובראשונה כינוי חיצוני עתיק שפירושו "אנשי ההרים" – מונח שהדביקו לשבטים שחיו ברכסים הגבוהים שבין אסאם, מניפור ובורמה, ושנודעו בקשיחותם, בדרכי חייהם העצמאיות ובעולמם הרוחני העשיר. בסופו של דבר, רווחת ההנחה שהשם "נאגה" צמח מחוץ לקבוצות עצמן, הוטמע ושוכלל בידי שכנים ולאחר מכן גם בידי המינהל הקולוניאלי הבריטי, ורק בהמשך אומץ על ידי השבטים כביטוי לזהות משותפת שהתגבשה מעל ההבדלים הרבים ביניהם. כך הפך הכינוי הפשוט לתווית תרבותית עשירה, כזו שמספרת לא רק על מקום פיזי, אלא גם על הדרך שבה קהילות של הרים, יערות ושבילים עתיקים בנו לעצמן זהות בתוך עולם של מפגשים, אי־הבנות וקסם של מגוון אנושי יוצא דופן.
לוחמי נאגה
המאבק בין הנאגה לממשלת הודו
עם קבלת העצמאות של הודו ב־1947, בקרב רבים מבני הנאגה, שהזהות שלהם נשענה על כפרים אוטונומיים, מועצות זקנים ומסורת שבטית חזקה, עלה רצון להגדיר את עצמם מחדש. בתוך שנים ספורות התחזקו קולות שטענו: אנחנו איננו רק חלק ממדינה צעירה, אלא עם בעל זהות משלו, שראוי לו בית פוליטי נפרד או לפחות אוטונומיה עמוקה. כך נולדה התביעה למדינה נאגית מאוחדת – חלום שניזון מתחושת נבדלות מהחברה ההודית הרחבה ומרצון לשמר ריבונות מסורתית שהתפתחה בכפרים במשך דורות.
ילדים עובדים בחציבה בכפרי הנאגה
רק בשנות ה־90 החלה התמונה להשתנות באמת. בניו דלהי הבינו שלא ניתן לטפל בשאלת נאגלנד רק באמצעים ביטחוניים, והחלו לקדם תהליך דיאלוג ארוך־טווח. מאז, נמשך משא ומתן שקט אך עקבי, בין נציגי הנאגה לבין הממשלה. נקודות המחלוקת שנותרו קשורות בעיקר למידת האוטונומיה שתוענק לנאגלנד, למעמד האזורים הנאגיים במדינות השכנות ולשאלת איחודן של טריטוריות נאגיות תחת מסגרת פוליטית אחת. הפתרון הסופי עדיין לא נחתם, אבל מי שמטייל היום בנאגלנד מרגיש היטב את השינוי: רמת האלימות ירדה באופן דרמטי, הכבישים פתוחים יותר, והאזור – שבעבר היה שם נרדף לסכסוך – הפך בהדרגה ליעד מסקרן עבור מטיילים, לצומת שבו פוליטיקה, תרבות ושאיפה לשלום מתערבבים זה בזה.
לצד השיחות המדיניות, פסטיבל ההורנביל ממלא כיום תפקיד חברתי חשוב. הוא נתפס כמרחב ניטרלי שאיננו בשליטתו של ארגון מחתרתי או של גורם פוליטי, אלא של קהילת הנאגה כולה. בכך הוא מאפשר מפגש בין קבוצות שבטיות שבעבר עמדו משני צידי סכסוך, ומחזק תחושת שייכות אזורית. רבים רואים בהשתתפות הרחבה בפסטיבל – של צעירים, אומנים, ותיקים וחברי שבטים שונים – סימן להיווצרותה של "נאגלנד חדשה", המבקשת להגדיר את עצמה לא מתוך קונפליקט אלא מתוך תרבות משותפת וזהות אזרחית מתהווה.
פסטיבל הורנביל ממלא תפקיד חברתי חשוב
חברה, חקלאות וכלכלה אצל בני הנאגה
החברה השבטית מאורגנת לרוב סביב קלאנים (מטות) ומשפחות מורחבות, כאשר זקני השבט הם בעלי סמכות מרכזית. אחד המוסדות החשובים ביותר בתרבות זו הוא המורונג (Morung) – בית הרווקים המסורתי המשמש כמרכז חינוכי, שבו מתחנכים הצעירים לערכי השבט, רוכשים מיומנויות עבודה, לומדים טקסים, שירים, סיפורי־עם ומיתוסים. במורונגים מצויה ליבת המסורת: העברת ידע בעל־פה, שמירה על זיכרון היסטורי ושימור הזהות השבטית.
אישה עובדת בשדה. שיטת ה־Jhum היא חקלאות ניידת ומחזורית, המותאמת לחיים בתוך יערות ההרים ולגישה שבטית הרמונית כלפי הטבע
הכלכלה המסורתית של נאגלנד נשענת מזה דורות על שיטת עיבוד עתיקה ומרתקת הידועה בשם כורֵת־וּשׂוֹרֵף (Jhum Cultivation) – שיטה שלעתים נוטים לטעות ולכנותה “חקלאות מדרגות”, אף שהן שתי צורות שונות לחלוטין של עיבוד הרים. בניגוד לטרסות הקבועות המוכרות מהרי נפאל או וייטנאם, המושתתות על בניית מדרגות אבן יציבות לאורך המדרון, הרי ששיטת ה־Jhum היא חקלאות ניידת ומחזורית, המותאמת לחיים בתוך יערות ההרים ולגישה שבטית הרמונית כלפי הטבע.
במסגרת שיטה זו בוחרת הקהילה מדי עונה חלקת יער חדשה במדרונות הגבוהים. הצמחייה נכרתת, היער מתייבש, ולאחר מכן נשרף באופן מבוקר. האפר הנותר – עשיר במינרלים – הופך לדשן טבעי המזין את האדמה. בניגוד לחקלאות הטרסות שאינה זזה ממקומה, כאן האדמה מנוצלת לזמן קצר בלבד: שנה, ולעיתים שנתיים. לאחר מכן ננטשת החלקה לטובת חלקה חדשה, והיער מקבל הזדמנות לשוב ולגדול לאורך שנים, לעיתים דור שלם. התהליך כולו משקף תפיסה מעגלית של זמן ומרחב – יער שנפתח, נושא יבול, ומחזיר לעצמו את חייו בשקט.
ייבוש אורז בכפרי הנאגה
האמונות של בני הנאגה
לצדה של הנצרות, שהתפשטה באזור במאות האחרונות, נותרו אמונות אנימיסטיות עתיקות: קדושת היער, רוחות טבע, מיתוסים של בריאה הדומים בין שבט לשבט וסיפורי גבורה של ציידים ולוחמים. באמונתם, בפולקלור ובאמנות של השבטים, נוכחות רוחות יער, חורשות מקודשות, שרידי פולחן וקשר בלתי־אמצעי בין האדם לטבע.
ציד הראשים (Headhunting) הוא אחד המאפיינים ההיסטוריים המזוהים ביותר עם תרבות הנאגה. חשוב להדגיש כי מדובר בפרקטיקה שבוטלה לחלוטין במאה ה־20, אך בעבר הייתה חלק מעולם תרבותי עשיר ומורכב. בעבר שימש ציד הראשים כסמן מרכזי של גבורה, בגרות ומעמד חברתי. לוחם שהצליח להביא ראש אויב נחשב לבעל עוצמה רוחנית, וכוח זה – כך האמין השבט – התבטא בדרכים שונות: פוריות, שגשוג הקלאן והצלחה בחקלאות. ראש האויב לא נחשב כפרס פיזי בלבד, אלא כמקור אנרגיה רוחנית. הבאת הראש לכפר לוותה בטקסים שכללו שירים, ריקודים וסימון קעקועים על גופו של הלוחם, שהיו למעשה "כתב הישגים" שסיפר את סיפורו של האיש. להישג צבאי כזה היו השלכות חברתיות כבדות משקל: לוחם בעל הישגים יכול היה לתפוס תפקידי הנהגה, להשתתף בטקסי – סעודות־כבוד (Feasts of Merit) נדיבות, שבהן אדם ממעמד גבוה מציג את עושרו ומעמדו – וליהנות מיוקרה שנשמרה לדורות.
עם חדירת הנצרות לחבל הארץ, וכן עקב התפתחות מוסדות הממשל ההודיים, דעכה מסורת זו. בשנות ה־40 וה־50 הופסקה כמעט לחלוטין. למרות זאת, הדימויים והסמלים נותרו חלק מן השפה התרבותית והוויזואלית של השבטים. הקעקועים, הגילופים והקישוטים בגוף ובבקתות הם שרידים של עולם סמלי המספר היסטוריה שלמה.
לוחמי נאגה. הקעקועים, הגילופים והקישוטים בגוף ובבקתות הם שרידים של עולם סמלי המספר היסטוריה שלמה
פסטיבל ההורנביל
בניגוד לפסטיבלים דתיים או פולחניים המקובלים באזורים אחרים של אסיה, ההורנביל איננו חג המבוסס על פולחן. מטרתו איננה שחרור יצרים, אלא בניית מרחב תרבותי משותף. הפסטיבל שואף לחזק קשרים בין שבטים, לעודד אינטראקציה בין־קהילתית וליצור רצף תרבותי המחבר בין עבר להווה. הפסטיבל קרוי על שם הקלאו הענק (Great Indian Hornbill) – עוף יער מרשים, בעל מקור ארוך ומאונקל, שהעניק לפסטיבל את שמו, והמופיע במיתולוגיות של שבטים רבים. ההורנביל מסמל שפע, אומץ, חיבור בין שמיים לארץ ולעיתים אף שמירה על הסדר הקוסמי. דימוי העוף רב־ההוד מופיע על מסכות, תלבושות וכלי פולחן, והוא חלק מרכזי בשפת הסמלים הנאגית.
במשך דורות שימשו נוצות ההורנביל כסמל סטטוס, כוח רוחני וזיקה עמוקה בין האדם לבין העולם הטבעי. בטקסים עתיקים, ובעיקר בטקסי בגרות של לוחמים צעירים שובצו נוצות ההורנביל בעטרות ראש, בקסדות שבטיות, בקישוטי חזה ובשריונות מעוטרים. הנוצה הארוכה, בעלת הניגוד הצבעוני הבולט, נחשבה לכזו שמקנה לעונד אותה עוצמה רוחנית, מזל טוב והגנה מפני רוחות זרות. הופעתו של הלוחם כשהוא מעוטר בנוצות ההורנביל הייתה לא רק הצהרה אסתטית, אלא גם הצהרה טקסית: היא סימנה עבר מפואר, אומץ לב ויכולת לעמוד בפני אויבים – אנושיים ומטאפיזיים כאחד. בנוסף לנוצות, גם ה"קַסְק" (Casque) – הקרן העליונה המאסיבית של ההורנביל – שימש בעבר לקישוטי ראש טקסיים, למסכות ולכלי פולחן. במורונגים, בתי הרווקים המסורתיים, ניתן למצוא עד היום גילופי עץ של העוף, המייצגים בגרות, פריון ושגשוג. כך הפכה העוף למעין "סמן תרבותי" המופיע בתלבושות, בארכיטקטורה המסורתית, במיתוסים ובסיפורי אבות.
נוצת ההורנביל נחשבה לכזו שמקנה לעונד אותה עוצמה רוחנית, מזל טוב והגנה מפני רוחות זרות
כפר המורשת קיסמה, שבו נערך הפסטיבל, נבנה כך שייצג את הפסיפס השבטי של המדינה. שורת מורונגים (בתי רווקים) משוחזרים, מרהיבים בעיצובם, מאפשרת למבקר לעבור בין שבטים שונים ולהרגיש כאילו הוא פוסע ממיתוס אחד למשנהו. גילופי העץ שעל דלתות הבקתות מציגים דמויות לוחמים, חיות יער, דפוסים גאומטריים וסמלים טקסיים – כולם מרמזים על המורשת העמוקה של כל שבט.
כבר משעות הבוקר מתמלאת רחבת הריקודים בקולות תופים ובקריאות חיזוק. הרקדנים נכנסים אל הרחבה בתלבושות מסורתיות מרהיבות, המעוטרות בשיני חזיר בר, נוצות ציפורים, חרוזים וקעקועים טקסיים. הריקודים אינם מופע בידורי בלבד, אלא שפת גוף המספרת את סיפורם של השבטים: ריקודי ציד המבטאים אומץ ושיתוף פעולה, ריקודי נשים המדגישים את פוריות האדמה ואת הקשר למרחב הביתי, ותהלוכות שבטיות שממחישות מיתוס יסוד, ניצחון בקרב או טקס מעבר.
דמויות לוחמים, חיות יער, דפוסים גאומטריים וסמלים טקסיים – כולם מרמזים על המורשת העמוקה של כל שבט
בשעות הצהריים מסתיימות ההופעות המרכזיות ומתחיל החלק החי והבלתי־אמצעי של הפסטיבל. להקות קטנות מתארגנות במורונגים, השירה בוקעת מתוך בקתות העץ, והמבקרים מוזמנים להצטרף. המפגש בין אורחים לתושבי המקום הופך לחלק מהותי מן החגיגה: שיחה, שירה, שתייה משותפת וצילומים יוצרים תחושת קִרבה ומאפשרים למורשת להפוך לחוויה חיה.
סביב הרחבה נפרס יריד גדול ובו עבודות גילוף, ציורים, פסלים, כלי פולחן, צמחי מרפא ותצוגות אופנה שבטיות. תחרויות עממיות כמו היאבקות נאגה, ירי בחץ וקשת ומשחקי כפר עתיקים מושכות קהל רב. האוכל המקומי – הידוע בחריפותו – הוא חלק בלתי נפרד מן החוויה; כל מנה מייצגת מסורת קולינרית הקשורה לאדמה ולמחזורי השנה. להבדיל מרוב חלקי הודו, שבהם הינדים אינם אוכלים חזיר, ואצל מוסלמים הוא חיית טאבו, בקרב בני השבטים חזיר הוא מאכל נפוץ. במקומות שונים נראים אנשים צולים חזיר גדול על גחלים. זאת ועוד, בכל מקום כמעט נמכר גם בשר כלב, הנחשב כאן למעדן.
בקרב בני השבטים חזיר הוא מאכל נפוץ ובמקומות שונים נראים אנשים צולים חזיר גדול על גחלים
מעבר לצפייה במופעים, החוויה בפסטיבל ההורנביל היא רב־חושית ומטלטלת. האוויר רווי בריחות: עשן עצים לחים המיתמר ממדורות בישול, ניחוחות בשר מעושן וחריף, תבשילי במבוק מותסס, צ’ילי נאגה צורב ומרקחות אורז מקומי המתבשלות בסירים שחורים. בכל פינה נדמה שעולה ריח אחר – פעם שומני וכבד, פעם חמוץ־חריף – כולם קשורים לאדמה, ליער ולמטבחים המשפחתיים שמאחורי הדוכנים. ברקע, צלילי התופים וכלי הנגינה המסורתיים מייצרים פס־קול רצוף. לוג־דרם עצום – גזע עץ חלול המשמש כתוף – מכה בקצב עמוק החודר אל בית החזה, מצטרף לתופי עור קלים יותר ולקריאות הקצובות של הרקדנים. מדי פעם נשמעת שאגת עידוד, שירת מקהלה שבטית או שריקה חדה המסמנת את תחילת הריקוד. השילוב בין הקצב המונוטוני של הלוג־דרם לבין צעדיהם המדויקים של הרקדנים יוצר תחושה של טקס מתמשך, גם כאשר זה "רק" מופע פסטיבל.
החוויה בפסטיבל היא רב חושית ומטלטלת
החוויה הפיסית נוכחת בכל רגע: החום ההררי המתון בשעות היום פוגש את העשן המיתמר מן הגחלים ויוצר תחושה עוטפת, לעיתים כמעט מחניקה, אך כזו שמושכת פנימה אל ההתרחשות. הצבעוניות מסחררת – אדום, שחור ולבן על תלבושות הרקדנים, נוצות ציפורים זקופות, חרוזי זכוכית מרצדים, חבלים מעוטרים בשיני חזיר בר וקעקועים שבטיים המבצבצים מבעד לבגדים. גם קהל המבקרים עצמו הופך לחלק מן המראה: תיירים במעילים צבעוניים, משפחות מקומיות בלבוש יום־יום, חיילים במדים – כולם נבלעים בתוך זרם אחד של תנועה, צבע וקולות. כך הופך הפסטיבל מחגיגה שנצפית מבחוץ לחוויה חושית מלאה, שבה הריח, הצליל, המגע והמראה שזורים זה בזה.
עם רדת הערב משתנה האווירה, והפסטיבל עובר למופעים מודרניים, שבמרכזם פסטיבל הרוק הבינלאומי המתקיים באצטדיון אינדירה גנדי. שילוב זה בין מוזיקה מסורתית למוזיקה עכשווית מדגים את יכולתה של התרבות הנאגית לנוע בין עבר להווה, לשמר את ייחודה תוך פתיחות לשינוי.
תחרויות ספורט עממיות בפסטיבל
פסטיבל הורנביל כזירה חברתית-קהילתית וכלכלית
פסטיבל הורנביל משמש גם זירה חברתית־קהילתית חשובה. עבור רבים מתושבי נאגלנד, זהו המקום שבו בני שבטים שלא נפגשו זה שנים יושבים יחד, מחליפים סיפורים ומשתתפים בפעילויות משותפות. הדבר הופך את ההורנביל לפלטפורמה של גישור, חיזוק זהויות מקומיות ועידוד תחושת שייכות אזורית. פסטיבל ההורנביל ממלא תפקיד מרכזי בשימור המורשת הלא־כתובה של שבטי נאגלנד. עבור קהילות שבהן הידע עבר במשך דורות בעל־פה – בשירים, בטקסים, בסיפורי־עם ובדיאלקטים מקומיים – הבמה הפתוחה של הפסטיבל משמשת כמרחב חי שבו המסורות זוכות להישמע ולהיראות. הרקדנים והמוזיקאים המבצעים ריקודים עתיקים ושירי־טקס בשפתם מביאים אל קדמת הבמה תכנים שבעבר נשמעו רק בתוך הכפרים. כך נוצר תהליך של תיעוד חי: קולות, מילים, תנועות ומנגינות מועברים אל הציבור הרחב ומונצחים גם בתודעת הדור הצעיר. בנוסף, מפגש בין שבטים שונים בתוך הפסטיבל מאפשר חילופי ידע וחשיפה הדדית, המעודדים גאווה לשונית וחיזוק של דיאלקטים המצויים בסכנת היעלמות. בכך הופך הפסטיבל לא רק לחגיגה תרבותית, אלא גם למנגנון שימור פעיל המשמר את רציפותן של שפות ותרבויות עתיקות בעולם המשתנה במהירות.
הפסטיבל הפך עם השנים למנוע כלכלי משמעותי עבור קהילות רבות בנאגלנד. הוא מעניק לקהילות רבות הזדמנויות פרנסה רחבות היקף: החל ממכירת עבודות יד וכלי פולחן מסורתיים, דרך הפעלת דוכני מזון ומשקאות, ועד עבודה במערך הלוגיסטי של הפסטיבל. אומנים מקומיים, שבדרך כלל מוכרים את מרכולתם בקנה מידה מצומצם בתוך הכפר, זוכים לחשיפה כאשר המבקרים רוכשים פסלים, גילופי עץ, מסכות, קישוטים ואריגים שמקורם במסורות עתיקות. הכנסות אלה מסייעות בהמשך קיומן של מלאכות יד מסורתיות, ובמקרים רבים אף מאפשרות לבני הדור הצעיר להמשיך לעסוק בהן במקום לנטוש אותן לטובת עבודה עירונית.
דוכן לממכר רטבים בפסטיבל
דוכני המזון הפועלים במהלך הפסטיבל מהווים מקור הכנסה נוסף: משפחות רבות מכינות מנות מסורתיות ומוכרות אותן לקהל המבקרים. הביקוש למטעמים מקומיים – מנות חזיר מעושן, בשר מבושל בבמבוק, תבשילי במבוק מותסס, צ’ילי נאגה ועוגות אורז – מייצר הכנסה ישירה ותורם גם לחקלאים ולספקים האזוריים המספקים את חומרי הגלם. במובן זה, הפסטיבל מזרים כסף לכל שרשרת האספקה המקומית.
גם תעשיית האירוח זוכה לתנופה: בתקופת הפסטיבל עולה הביקוש למלונות, בתי הארחה, "צימרים" ובתי אירוח בכפרים שמסביב לקוהימה. משפחות רבות בערים ובכפרים פותחות את בתיהן לאירוח תיירים, כך הופך הפסטיבל להזדמנות לא רק להכנסה מיידית, אלא גם לפיתוח תיירות כפרית לאורך השנה כולה. בנוסף, עצם הפעלת הפסטיבל דורשת כוח אדם רב: עובדי במה, נגנים, רוקחים מסורתיים, צוותי ניקיון, מאבטחים, נהגים, מדריכי תיירים וצלמים מקומיים. עבור צעירים רבים, זו הזדמנות מתמשכת לרכוש ניסיון מקצועי, לעיתים ראשון מסוגו, ולהשתלב בתעשייה תיירותית מתפתחת.
ההשפעה הכלכלית איננה מוגבלת לעשרת ימי הפסטיבל בלבד. ההצלחה המתמשכת של האירוע מביאה לכך שמתקיימת תנועת תיירות לאורך כל השנה: מבקרים שהוקסמו מן הפסטיבל שבים מאוחר יותר כדי לטייל בכפרים, לשהות בבתי הארחה, להשתתף בסיורים רגליים או לרכוש עבודות יד ישירות מן האומנים.
הארגון הלוגיסטי של הפסטיבל מוקפד: חניונים, שירותי הסעה, אבטחה מסודרת וכניסה מתוכננת היטב. השדרה שבה ניצבים רקדנים בתלבושות מסורתיות יוצרת תחושת מעבר טקסי אל מרחב תרבותי עשיר.
כפר נאגה
סכנת המסחור בפסטיבל הורנביל
אחד האתגרים הבולטים העומדים כיום בפני פסטיבלים מסורתיים במזרח הודו הוא מציאת האיזון בין הרצון לשמר אותנטיות עמוקה לבין הלחצים הנוצרים מתיירות גוברת. הצלחתו התיירותית של ההורנביל מביאה עמה ברכה כלכלית – אך גם שאלה מורכבת: כיצד ניתן לשמור על טקסים עתיקים, מלאכות יד ושפת הגוף השבטית, מבלי שאלה ייהפכו למופע לצורכי תיירות בלבד?
מצד אחד, הפסטיבלים מסייעים בשימור מסורות שהיו עלולות להיעלם. רבים מבני הדור הצעיר, שנטו להתרחק מתרבות אבותיהם לטובת השכלה ועבודה עירונית, חוזרים לקחת חלק בריקודים, במוזיקה ובמלאכות היד מתוך תחושת אחריות וכבוד למסורת המתחדשת. מנגד, עומד החשש מפני תחילתו של תהליך מסחור. ככל שהפסטיבל גדל, חלק מן השבטים מוצאים עצמם מתאימים את הריקודים והטקסים לקצב אירוע מודרני: מקצרים מופעים, מדגישים אלמנטים ויזואליים בולטים, או משנים חלקים מטקסים שמקורם בהקשר שבטי עמוק – רק כדי להפוך אותם "מתאימים יותר" לצופים. בתרחישים כאלה צצה סכנת "פולקלוריזציה": הפיכת מסורת חיה למופע בידורי, המספר סיפור אמיתי אך מנותק מן השכבות העמוקות של זהות, אמונה וקהילה.
באזור נאגלנד יש ניסיו לשמור על מסורות עתיקות, אך ככל שהפסטיבל גדל יש חשש מתהליך של מסחור
גם מלאכות היד נתונות לתהליך דומה. חלק מהתוצרים המוצעים למכירה בפסטיבל מיוצרים כיום מחומרים זולים יותר, לעיתים בתהליכים תעשייתיים למחצה – כדי לעמוד בביקוש הגובר. בעוד שחלק מן האומנים מתעקשים על עבודה ידנית מסורתית, אחרים נאלצים להוזיל ולפשט כדי להתפרנס. זהו תהליך טבעי בשווקים גדולים, אך הוא מעורר שאלה: כיצד מבדילים בין פיתוח כלכלי לבין פגיעה בעומק התרבות?
תושבי נאגלנד ומארגני הפסטיבל מודעים היטב למתח זה. בשנים האחרונות נעשים מאמצים לייצר קווים מנחים ברורים – מתן העדפה לאומנים מסורתיים, רישום פרטני של שבטים המופיעים במורונגים, ותוכניות הכשרה המעודדות המשך שימוש בשיטות מסורתיות. פעמים רבות מודגשת המטרה: הפסטיבל איננו "מופע", אלא מסגרת שבה השבטים עצמם מספרים את סיפוריהם, בקולם ובדרך שבה הם בוחרים להנכיח את זהותם.
עם זאת, נשארת השאלה הגדולה של העתיד: ככל שהתיירות מתפתחת – והמספרים ממשיכים לעלות מדי שנה – יידרשו השבטים, המארגנים וממשלת נאגלנד להמשיך ולשמור על האיזון העדין שבין שימור אותנטיות לבין הפיכת הפסטיבל לחלק מכלכלת תיירות גדולה ודינמית. זוהי מלאכה עדינה, כמעט טקסית בפני עצמה, והיא תמשיך ללוות את הפסטיבל ככל שימשיך לגדול, להשתנות – ולהיות מרחב חי של תרבות נאגית מתחדשת.
________
גילי חסקין – מדריך טיולים, יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.
האתר של גילי חסקין
