תפריט עמוד

פלאי תבל, רכבות ומנהרות

ביום האחרון שלי בלונדון, לפני שעליתי על רכבת הבוקר לפאריס, הלכתי לראות את המחלקה הגיאולוגית במוזיאון המדע, שבקיץ האחרון צבעו את לחייה בסומק נעורים נוסח דיסני. גרם גבוה ותלול של מדרגות נעות מעלה את המבקרים דרך כדור־ארץ ענקי מסתובב וחורק ונוהם את שירת קו התפר של לוחות־היבשות.

לא פלא. ב־1991, במשאל שערך העיתון הלונדוני "טיימס" קיבלו מפעלי דיסני מקום שמיני ברשימת פלאי העולם המודרני. (המנהרה מתחת תעלת למאנש, שבה נוסעת הרכבת לפאריס, קיבלה מקום שביעי באותה רשימה, ואילו בית האופרה בסידני – מקום ראשון). זה לא אומר, כמובן, שהם "הפלא השמיני", אלא רק שהם במקום שמיני ברשימה מסוימת, מוגדרת היטב, של עשרה.

"הפלא השמיני", לעומת זאת, הוא תואר נודד שאנשים שונים מדביקים למפעלות

רכבת היורוסטר נוסעת מפריז ללונדון בשלוש שעות. עשרים דקות נמשכת הנסיעה במנהרה החוצה את תעלת למאנש. כל היתרונות הממשיים מאוד של רכבת היורוסטאר אינם משנים את העובדה שפלא עולם צריך גם להיראות, לא רק להיעשות
צילום: דן דאור

אדריכליים והנדסיים שונים – החומה הסינית, הטאג' מאהל, או הסייקאן – המנהרה התת־ימית בין האיים הונשו והוקאידו ביפאן – וכיוצא באלה, תואר שנשען על המושג המעורפל "שבעה פלאי תבל", ושכל מה שהוא בא לומר זה: הנה לכם עוד פלא.

לא פלא. אם היינו מתייחסים ברצינות למה שעשה רושם על אנשי העולם העתיק, וגם עורכים רשימה מסודרת של כל המבנים הגדולים מספיק בעבר ובהווה, שראינו או שמענו עליהם – מה שעשה פילון איש ביזנטיון במאה השלישית לפני הספירה, האיש שבזכותו יש לנו בתודעה שבעה, ולא עשרה או תריסר פלאי עולם – לא היינו יוצאים מזה. הקריטריון של גודל נדיב מדי, ואילו קשיי הלידה – כמה זמן זה לקח, כמה זה עלה, אילו בעיות טכניות התעוררו, כמה אנשים מתו במהלך הבנייה – הם עניין למלומדים ולמדריכי תיירים, ששוטפים את צאנם ההמום בעובדות.

הסופר האנגלי וויליאם תאקרי בא בשנת 1846 בקבוצת תיירים לראות את הפירמידות, השריד האחד מפלאי העולם העתיק. "האם אנחנו כל כך קהי חושים ורגש ביחס לעולם עד שהפלאים הגדולים ביותר אינם מצליחים להפעים אותנו?" הוא שואל, "…חשתי שכבר ראיתי אותן; ואז הציף אותי רגש בושה על שהמראה לא עורר בי כבוד… האמת היא, שאיש לא נפעם ממש. ולמה שיתפעמו, בעצם? כי ההגזמה בלבני־בניין עצומה כל כך? אשר לי, אני מודה שהפירמידות אכן גדולות מאוד".

אלא שהעבר אוחז בנו חזק. למבנה גדול יש  סיכוי רב יותר להימנות עם פלאי העולם מאשר לשבב הזעיר, והמועיל מאוד, ששינה את חיינו. (השבב הזה הוא מספר אחת ברשימה מהפכנית של פלאי עולם, שהופיעה בשבועון "אקונומיסט" ב־1993). ג'ון ואליזבת רומר, שכתבו ספר גדול בשם "שבעת פלאי העולם – תולדות הדמיון המודרני" (ושממנו הוצאתי את מעט המידע שהבאתי לעיל) טוענים אמנם, אולי בצדק, שהמושג "פלא" הולך ומשתנה: הוא אינו קשור עוד למושא מסוים, אלא למושג או לקבוצה גדולה של עצמים דומים; חוץ מזה, הוא גם נודד במהירות. אבל עובדה היא שברשימה של ה"טיימס" מופיעים עדיין האמפייר סטייט בילדינג, הגולדן גייט ומאונט ראשמור, והפריט האחד בה שאיננו חד־פעמי הוא מטוס הקונקורד.

ומה אם?
בעולם של סימולציות, גם הרוח של דיסניוורלד מופיעה יותר מפעם אחת, חשבתי בדרך לחנות היפאנית הקטנה במוזיאון הגיאולוגי. יש שם מוכר יפאני, וצנצנות עם מעדני דגים מיובשים, ושלטים ביפאנית, וגם מוט אופקי בגובה הידיים, שאפשר להיאחז בו ברגע שסימולציה של רעידת אדמה פוקדת את הצנצנות ואת המבקרים.
ומה אם – בדיוק כשאני יושב ברכבת הנוחה להפליא, המחליקה במנהרה החוצה את תעלת

בכל זאת, זהו מפעל מפואר ושיפור ניכר באיכות החיים של הנוסע בין שתי הערים הגדולות של אירופה. ברכבת אפשר להודות לחולמים, המהנדסים והמשקיעים, שבזכותם לא צריך להיטלטל על המעבורת, וגם לא לעבור את המסלול המייגע אל תחתית, שדה תעופה, ומטוס, שלוקח אותו זמן | צילום: נלי שפר

למאנש שאורכה חמישים וחצי קילומטרים, שקוטרה שבעה וחצי מטרים, ושנחפרה על ידי 11 מכונות חפירה ענקיות ועשרת אלפים איש במחיר של כ־90 מיליארד פראנקים צרפתיים, ובקצב של 50 מטרים ליום, בשכבת הגיר הכחול, הסולידית אך נוחה לחפירה, הרובצת בעומק ממוצע של 40 מטרים מתחת ל־50 ומשהו מטרים של מי התעלה האנגלית – ומה אם בדיוק אז תהיה רעידת אדמה? זה מה שהייתי חושב, אילו נהגתי כמו אחד ממכרי, שחשש במשך שנים לעלות על מטוס, ורק בערוב ימיו הקצרים עשה זאת, זמן לא רב לפני שמת ממחלת לב תורשתית.

סיכוי קלוש, קלוש יותר מטיסה קטלנית, שלא לדבר על לחצות כביש בתל־אביב. איזור הלמאנש יציב ביותר מבחינה סיסמית, כותב המהנדס ברטראן למואן, בעל הספרון היפה, העמוס פרטים, תצלומים וגרפיקה "מתחת ללמאנש, המנהרה" (הוצאת דקוברט, 1994). את הספרון קניתי לכבוד שלוש השעות של הנסיעה מלונדון לפאריס, מהן כעשרים דקות בלבד במנהרה (למכוניות שנושאת הרכבת במנהרה המקבילה נמשכת הדרך 35 דקות. בין שתי המנהרות הגדולות יש עוד אחת קטנה יותר, מנהרת שירות). יש אמנם אסונות אחרים אפשריים, כפי שנוכחנו לדעת לא מזמן, כששריפה קטנה שיתקה את התנועה למשך שבועות, אבל צריך דמיון מפותח משלי כדי להתרפק עליהם.

עשרים דקות זה הרבה זמן. די זמן לדפדף בספר, לאכול ארוחת בוקר (חינם ובהגשה לנוסעי המחלקה הראשונה), לחייך חיוך רפה לאיש גדול שחור וחיוור שישב שני ספסלים לפני, להיזכר בלי חמדה ברכבת הנושאת מכוניות בסימפלון (בהרי האלפים, על גבול שווייץ־איטליה) הוותיקה בעשר המנהרות הארוכות בעולם (1906, מקום רביעי מעשרה, כמעט עשרים קילומטרים) והחשוכה כמו מחילת חפרפרות בליל חורף; או כמה נעים יותר היה לנהוג במנהרה היפה של סנט גוטהארד בשווייץ (1980, מקום שביעי, והיחידה מן העשר שמיועדת למכוניות, קצת פחות מ־17 קילומטרים), להודות לחולמים, המהנדסים והמשקיעים, שבזכותם לא צריך להיטלטל על המעבורת, וגם לא לעבור את המסלול המייגע של תחתית, שדה תעופה ומטוס (לוקח אותו זמן), או שעות של אוטובוס ומטוס זעיר (משדה התעופה הקטן לים באנגליה לשדה התעופה הקטן בובה בצרפת); וגם לחשוב קצת בצער, שכל היתרונות הממשיים מאוד של רכבת היורוסטאר אינם משנים את העובדה שפלא עולם צריך גם להיראות, לא רק להיעשות.

כי דומה שכדי להיחשב פלא עולם (במובן הישן, תשכחו לרגע את המיקרו־צ'יפ או הגלולה שברשימת ה"אקונומיסט"), לא די בגודל (או אורך) ובטכניקה, צריך גם שיראו את זה. ובמנהרה, גם אם היא השנייה הכי ארוכה בעולם, לא רואים הרבה. גם המנהרה הארוכה ביותר אינה בסופו של דבר אלא חור שחור, כותב איש המגאזין "גיאו" שנסע בסייקאן, שנפתחה ב־1988, שש שנים לפני המנהרה המחברת את אנגליה לצרפת. היפאנים, שיש להם חיבה גדולה לסיורים דידקטיים לתיירים, מארגנים משום כך נסיעות ברכבת מיוחדת לשתי תחנות בתוך המנהרה, שם אפשר לראות, בין השאר, סולם מילוט בגובה 700 מטרים, ואקווריומים עם דגים שפוקדים את המנהרה רק לפרקים (מי הים שנכנסים באותה הזדמנות אינם מאיימים על הנוסעים).

גשרים נראים הרבה יותר פלא ממנהרות. ולאו דווקא הגשר בעל המִמתחים הכי ארוכים (כיום, ככל הנראה, גשר אקאשי־קאייקיו, ביפאן, שמִמתחו המירבי כמעט שני קילומטרים ושייפתח בשנה הבאה). המכוניות על גשר נורמנדי – שנפתח בקיץ האחרון, על נהר סן לא

למבנה גדול יש סיכוי רב יותר להימנות עם פלאי עולם מאשר לשבב הזעיר, והמועיל מאוד, ששינה את חיינו | צילום: דן דאור

רחוק מלה האבר – נוסעות לאט, מתוך הדרת כבוד למראה מן הגשר, ולמראה כבלי הפלדה האלגנטיים מאוד שמחזיקים את ממתח 840 המטרים שלו. אפילו השילוב של גשרים לא ארוכים ומנהרות צנועות, סגורות או חצי פתוחות, באוטוסטרדות ההרריות של איטליה עדיין נראה נפלא, בעיקר מהצד, הרבה שנים אחרי שנסללו.

לא פלא, שבין התוכניות המרובות (לפי המהנדס למואן, 139 בכמעט 200 שנה) לחבר את אנגליה ליבשת, אחרי ניתוק של כ־8,000 שנים, היו לא רק מנהרות, אלא גם גשרים; וגם שילובים של גשרים, איים מלאכותיים ומנהרות. לא רק שיקולים אסתטיים הניעו את חסידי הגשרים; הם בנו גם על התנגדותם העיקשת של מומחי ביטחון בריטים למנהרה. בגשר רואים מה בא, ואילו במנהרה עלולות מיליוני צפרדעים חמושות להתגנב ולהפתיע את האריה הבריטי.

התנגדות מטעמי ביטחון לאומי דחתה את החפירה שנים רבות. ב־1882 היא הביאה להפסקת העבודה, אחרי 1.8 קילומטרים של מנהרה, וב־1919 נימק שר החוץ הבריטי את התנגדותו לפרויקט במלים הבאות: "צרפת היא ארץ אויב מבחינה היסטורית וטבעית, מצד השפה, המנטליות והאופי הלאומי שלה". אבל בסופו של דבר, הוחמצה ההזדמנות הגדולה לבנות פלא עולם שרואים בעיניים. משיקולים של נוחות השיט בתעלה ומשיקולים כספיים – אחת התוכניות הפופולריות לגשר, שהוצעה ב־1961, היתה אמורה לעלות אז פי שניים ממנהרה – הכריעה ועדה אנגלו־צרפתית ב־1966 לטובת המנהרה.

לא פלא איפוא, שאחרי עיכובים נוספים מצד ממשלת הלייבור ובתמיכה נלהבת של מרגרט תאצ'ר, ששמחה על מפעל גדול שכולו במימון פרטי, והמשקיעים הרבים עוד יאכלו אותה כנראה שנים רבות, למרות נוחות הנסיעה – זה מה שיש. והודות להתקדמות הגדולה בטכנולוגיה של החפירה, זה גם מה שיהיה, ככל הנראה, בעתיד הקרוב: הרבה מנהרות, ביבשה ומתחת לים. אז אולי זה לא פלא עולם, אבל הוא בכל זאת מפעל מפואר, ושיפור גדול באיכות החיים של הנוסע בין שתי הערים הגדולות של אירופה.

ואולי יותר מכל, כדברי פול פנלווה, שר המלחמה הצרפתי בסוף שנות העשרים, זהו "מפעל שיהפוך את העמים הצרפתי והאנגלי לתאומים הסיאמיים של הקדמה האירופית".

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.