פארק קאקאדו באוסטרליה

בפארק הלאומי קאקאדו, בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, יש שתי עונות – העונה היבשה (יוני-אוקטובר) והעונה הרטובה (נובמבר-מאי) בה פחות מומלץ ואף קשה לטייל בגלל השטפונות הקשים. בחרנו להגיע לקאקאדו בסוף יולי בתקופה היבשה, שנחשבת לשיא עונת התיירות בפארק הלאומי.
לאחר חמישה ימי נסיעה רצופה ב"אאוטבק" האוסטרלי (שמקבילה לחמישה ימים של נסיעה על הירח) הגענו לכניסה הדרומית של הפארק. בכניסה קידם אותנו שלט מלבב: "ברוכים הבאים לפארק הלאומי קאקאדו" ולצידו שלטי האזהרה מהקרוקודילים המתרבים באזור באין מפריע.

נכנסנו למרכז המידע הראשון – פונדק הדרכים נהר המארי (The Marry River Road House), הממוקם מיד אחרי הכניסה לפארק, על מנת להתרענן ולהצטייד במפות ובמידע על הפארק. בכל מרכז מידע בקאקאדו יקפידו הריינג'רים למלא את ידיכם בשלל עלוני מידע וחוברות על הפארק, אבל אחרי שגילינו שחומר הקריאה רב והזמן קצר פנינו לריינג'ר חביב שעבד במקום כדי לדלות ממנו מידע שהתברר כיקר ערך.

הריינג'ר הסביר לנו (במבטא אוסטרלי כבד), שישנם כמה מקווי מים ובריכות שאינן מסומנות בחוברת התיירות של הקאקאדו ודווקא לאלה כדאי ללכת מכמה סיבות – ראשית, אין בהן הרבה תיירים ושנית, סיכוי טוב שלא תאכלו בהן על ידי תנין. הוא שלח אותנו למקום לא רחוק, שלדבריו הוא "Real bloody heaven".

המשכנו בכביש הראשי (והיחיד) הקאקאדו היי-ווי החוצה את הפארק מכיוון דרום לצפון-מזרח, ולפי הסבריו של הפקח פנינו ימינה לדרך עפר תלולה. נסענו כמה מאות מטרים עד שהגענו לשלט האוסר להמשיך עם הרכב. חנינו והמשכנו ברגל. איש מלבדנו לא נראה בסביבה. כנראה שגם בעונה הבוערת מתפזרים כל התיירים הפוקדים את הפארק בצורה טובה על פני 20,000 הקמ"ר העצומים.
המשכנו במסלול ועלינו בעלייה תלולה, בחום כבד, לפי מסלול מסומן שאורכו 300 מטרים שהרגישו כמו 300 ק"מ. כשהגענו לפסגה מזיעים ונשימתנו קצרה, נעתקה נשמתנו עוד יותר. העלייה הקשה השתלמה – הגענו לגן עדן. לעינינו נגלו שלוש בריכות טבעיות וצלולות שהמים חצבו בסלעי בזלת שחורים במשך עשרות אלפי שנים. כולן משקיפות על נוף קאקאדואי מרהיב. כנראה שעל מנת להמחיש לנו את תחושת גן העדן, בעודנו פושטים את בגדינו ועומדים לקפוץ לאחת הבריכות, חצה נחש צהוב ויפהפה את הבריכה מצידה האחד לשני. אם יש גן עדן ככה הוא נראה וכנראה שגם ככה הוא מרגיש.

קפצנו לבריכה הצלולה והבטוחה מתנינים בזכות מיקומה הגבוה, ופשוט התענגנו. נוף בראשיתי, צליל מים מפכים, שלווה ונופים בלתי נגמרים. עברנו מבריכה לבריכה, בעודנו מטפסים על הסלעים ובכל פעם קיבלנו מידת חמימות שונה של המים (קר, קפוא, ממש קפוא) וזווית שונה ומדהימה על הנוף.

על אף שהטיול שלנו בקאקאדו היה קצוב לחמישה ימים בילינו יום שלם במקום הקסום הזה. יתרה מכך, לאחר חמשת הימים בהם ביקרנו בפארק על שלל אתריו אני סבורה שזהו בהחלט היה הדובדבן שבקצפת.

לאחר שצפינו בשקיעה היפה ביותר שראינו אי פעם, נאלצנו להיפרד ממנה מבעוד מועד על מנת לעשות את דרכנו למטה כשיש עוד מעט אור. רשרושי השיחים העידו שאנחנו לא לבד, ולאחר שהארנו לכיוון השיחים עם פנס גילינו שאנחנו מוקפים בוואלאביס (קנגורו מהסוג הקטן) שליוו אותנו בעניין, מה שרק הוסיף לתחושת הקסם שעוד אפפה אותנו.
המשכנו עם הרכב לפארק קרוואנים כדי ללון בו. רק לאחר שנתקלנו בשלטים שהודיעו שהפארק מלא עד אפס מקום הבנו שאכן מדובר בעונה הבוערת בקאקאדו. המשכנו בנסיעה לאורך הכביש עד שהגענו עייפים ורעבים לקאקאדו-לודג'. מדובר בפארק קרוואנים ענק המציע חדרים ומקום להחנות בו את הקרוואנים הכולל בריכה, מסעדה ואפילו צוות בידור. ויתרנו על ארוחת ערב במטבחון של הג'יפ-קרוואן שלנו, כפי שהתרגלנו לעשות באאוטבק, והתפנקנו בארוחת ערב במסעדת הקרוק-לודג'. ויתרנו על המנות המקומיות דוגמת סטייק קנגורו או פילה תנין והסתפקנו בשניצל עוף וסטייק בקר שהיו אדירי מימדים לצד ערימת צ'יפסים מהבילים.

הופתענו לגלות שרוב התיירים במקום הם אוסטרלים, שיצאו לפנסיה, רכשו קרוואן והם מטיילים איתו בכל אוסטרליה. אגב, נושא השיחה החביב על האוסטרלים המטיילים הוא בעיית הקנגורוס הקופצים לכביש, נדרסים וגורמים להמון תאונות דרכים.
בתשע בערב נפרדנו מהשמיים זרועי הכוכבים של הקאקאדו ונרדמנו עייפים כאילו כבר אחרי חצות, בכל זאת, מחר יום חדש של נסיעת שטח, חיות טרף ונופים פראיים.

אוסטרליה – לקריאה נוספת>>