ניו יורק: בהארלם שחור הוא לבן

כשהגעתי למקום, לפני שנים אחדות, ציפיתי שילדים בני 12 ישדדו אותי ברחוב ושנרקומנים נואשים יתקיפו אותי עם בקבוקים שבורים. מצאתי שכונה יפהפייה, שופעת בתי מידות בסגנון אירופי מהודר, שעוצבו על שולחנות השרטוט של מיטב האדריכלים מהמאה שעברה. הכרתי קהילה בעלת אופי תוסס, חברותי וחמים. הוזמנתי לארוחות ערב בבתי השכנים וקיבלתי סקירה מפורטת על עברה המפואר של הארלם. האדם היחיד שהטריד אותי בדרכי הביתה בשעות הקטנות של הלילה היה זה שרצה למכור לי מעיל פוך חדש במחיר דולר בודד. קניתי.

החודש חזרתי לשכונה. עצרתי תחילה בסופרמרקט שבו הייתי קונה את מזוני. להבדיל משכונות עשירות מדרום להארלם, בחנות הצפופה ברחוב 116 המבחר מצומצם כשהיה. עגלות הקניות שדוחפות הנשים עמוסות במצרכי יסוד ובאריזות חיסכון ענקיות, מספרות על משקי בית מרובי נפשות ועל משכורות נמוכות. הארלם היא מקום שבו רואים כיצד השגשוג הכלכלי בארצות הברית פוסח על העניים.

אבל אחת התכונות שיש לה, להארלם, ואין לרוב שכונות מנהטן, היא האנושיות. מי שהולך ברחובות השכונה יכול לשמוע קולות של אנשים בוקעים מתוך הבתים. צחוק של אשה מבוגרת מתגלגל בחופשיות, ילדים צוהלים,

השיפוצים בעיצומם, אבל הרבה בניינים עדיין עומדים נטושים, מתפוררים, והשכונה נמצאת במחצית התפוסה בלבד | צילום: הראל סטנטון

צועקים. בדיינר ברחוב 125, מעל לראשי הלקוחות ותוך כדי רשימת הזמנה, שואגת המלצרית את גערותיה לעבר עובדי המטבח, ואלה משיבים לה בקול גדול ומלא כעס. 20 רחובות דרומה משם לא יישמע דבר כזה. בהארלם יש עדיין אנשים של ממש. הם חיים, מתרגזים, שמחים ומגיבים.
בשדרות מלקולם אקס, הרחוב הרחב ביותר בהארלם, ילד פותח דלת עץ מתקלפת. בפנים, במרכזו של אולם כנסייה זעיר, מצטופפים כמאה מאמינים. הם מתנועעים תוך כדי שירת מזמורי גוספל קצביים. לא רחוק משם, מול מסגד מאולתר, מתגודדים כמה מאות מאנשי "אומת האיסלאם" של לואיס פרחאן. על שולחן מתקפל מוצעות למכירה קלטות וידיאו של המטיף המוסלמי השחור. מוניטור וזוג רמקולים צרודים משדרים את הדרשות החריפות. סביב עומדים כמה חסידים שמכירים את הדרשה בעל פה, מדקלמים את הטקסט ומתמוגגים מכל הברקה.

מישהו עולה על גג מכונית ומחלק פקודות בצעקות. מאות אנשי "אומת האיסלאם" מסתדרים בשלשות לאורך הרחוב. על המדרכה מנגד מסתדרות בשלשות האחיות המוסלמיות, מטפחות לבנות מכסות את שערן. בסדר מופתי סובבים כולם שמאלה ומתחילים לצעוד. חלק מהצועדים לבושים במדים כחולים, שמזכירים בגזרתם מדים של נערי מעלית, מעוטרים בסמל הסהר והכוכב האדום של "אומת האיסלאם".

רוב המשתתפים לבושים בבגדים מצוחצחים, בחליפות חדשות, עניבות משי, מעילים ארוכים וכובעים משובחים. הם נראים יפהפיים, צועדים בטור ארוך, בשקט, במהירות. סביבם רצים אחיהם ועוצרים את התנועה בשדרה. הם עושים את דרכם לכנסייה הקורינתית ברחוב 116, מול "גרהם קורט". לכנסייה הזו מגיעים גם מרבית התיירים, אלה שמעדיפים סיור באוטובוסים ממוזגים על פני שיטוט רגלי ברחובות השכונה. חסידיו של פרחאן שכרו את הכנסייה כמסגד ליום אחד, ובה תושמע, באמצעות הטלפון, דרשה מיוחדת של המטיף הכריזמטי.

קרוב לשם, במקום שאולי אין סמלי ממנו בהארלם – רחוב מרטין לותר קינג פינת שדרות מלקולם אקס, הנקראים על שם שני המנהיגים הבולטים ביותר של השחורים בארצות הברית – פועלים בשנה האחרונה סניף של "גאפ" וסניף של רשת בתי הקפה האופנתית "סטארבאקס". העסקים הגדולים מגיעים לשכונה אחרי שהיתה כמעט ריקה במשך כמה עשורים. עוד סיבוב בהיסטוריה מלאת התהפוכות של הארלם עומד בפתח. השכונה, כך נראה, נמצאת על סף פרק חדש בתולדותיה.

קפטן צ'ריוט, מהגר מטרינידד שחי כבר 20 שנה בהארלם, נרגע אחרי יום עבודה מפרך. בעבר התפרנס ממכירת מריחואנה. לאחר שנתפס, עשה הסבה מקצועית, וכיום הוא מנסה להתפרנס כזמר רגאיי בברים של הארלם וברונקס וממכירת תכשיטים אפריקאים בפתח ביתו ברחוב 116 צילום: שאול שורץ

מכפר הולנדי לגטו השחור
בשנת 1657 ייסד המושל ההולנדי פיטר סטייבסאנט כפר בשטח הצפוני של האי מנהטן. סטייבסאנט קרא למקום "הארלם החדשה", על שם העיר הארלם שבהולנד. על האדמות הפוריות בצד המזרחי, לאורך נהר הארלם, עובדו שטחים חקלאיים. בחלק המערבי, בצד נהר ההדסון, בנו משפחות האריסטוקרטיה הראשונות של ניו יורק אחוזות מפוארות. על דרך הכרכרות ששימשה את תושבי הארלם האמידים, בדרכם דרומה אל הסיטי של מנהטן, סלול כעת ברודוויי. הארלם היתה לפרבר הראשון של ניו יורק.

פרברי ניו יורק משתרעים היום הרחק מעבר לאי, ברדיוס של מאות קילומטרים ממנהטן. אחרי 200 שנה של ניצול חקלאי הפכו אדמות הארלם לעקרות. האחוזות הגדולות נמכרו במכירות פומביות והאדמות ננטשו. מהגרים חדשים וחסרי רכוש התגוררו על שטחי החקלאות בבקתות מאולתרות, ותווי השטח נותר כשהיה.

ב־1837, כשנסיעה מהסיטי של מנהטן להארלם בקרון מסילה רתום לסוס ארכה כשעה ורבע, הארלם עוד לא היתה אטרקטיבית כפרבר לאנשי המעמד

עד לתחילת המאה, השחורים היחידים בהארלם היו אלה שהועסקו בה. בשנות העשרים, ימי "הרנסנס של הארלם", היא כבר היתה לעיר התקווה של שחורים מכל ארצות הברית צילום: הראל סטנטון

הבינוני. אבל ב־1870, כשנמתחו שלוש מסילות רכבת בין העיר התחתית לרחוב 129, החלה פעילות הסחר בקרקעות הארלם. היה זה הגל הראשון בהיסטוריה ארוכה של תנודות חריפות במחירי הנדל"ן במקום.

בתי המגורים שנבנו על המגרשים יועדו לאנשי המעמד הבינוני והבינוני־גבוה, שביקשו לעזוב את הצפיפות של העיר התחתית לטובת חיים נוחים יותר בפרבר מרווח ונקי. תוך זמן קצר הוקמו על השטחים הפתוחים של הארלם בתי שורה למשפחות בודדות ושיכונים. מבני מסחר, חינוך, דת ותרבות הוקמו לשירות האוכלוסיה הגדלה של הארלם. עבור בני המעמד הגבוה נבנו בתי דירות רחבים ומפוארים ביותר, מצוידים במעליות ובכל חידושי הנוחות. המפואר שבהם, שנבנה בשנים 1898־1901 ובו היו שמונה מעליות, הוא אותו "גרהם קורט" שבו גרתי, בפינת הרחובות 116 והשדרה השביעית. אבל בני המעמד המבוסס, שעבורם יועדו המבנים החדשים, לא נשארו לגור בשכונה.

תוך שנים בודדות, עם תחילת העבודה על מסילת רכבת נוספת שתגיע עד רחוב 145 במערב הארלם, הגיע גל שני של פעילות מסחר ספקולטיבית בנדל"ן של הארלם ומחירי השוק נופחו. עם פתיחת קו הרכבת בשנת 1904, לא היה מגרש אחד פנוי בהארלם ונוצר עודף עצום של דירות פנויות. בעלי בתים שביקשו להחזיר את השקעתם העלו את דמי השכירות. הבנקים מימשו את זכותם ועיכלו נכסים שהוקמו בהלוואותיהם. כדי למשוך דיירים, הורידו בעלי הבתים את דמי השכירות בצורה דרסטית.

התמוטטות שוק הנדל"ן היתה אחד הגורמים שהפכו את הארלם לשכונה השחורה של ניו יורק. עד אז, השחורים היחידים שהתאפשר להם להיות בהארלם היו כאלה שהועסקו בה. הגזענות אמנם לא היתה מעוגנת בחוק, אבל אף אחד לא השכיר לשחורים דירות או מכר להם מזון. משבר הנדל"ן שינה את התמונה, ואת חלון ההזדמנויות הכלכלי ניצל איש העסקים השחור פיליפ פייטון, בעל חברת המקרקעין "אפריקן ריאלטי", אשר הניח למעשה את היסודות לגטו השחור הגדול ביותר באמריקה.

פייטון חתם על חוזי שכירות לבניינים לתקופות של חמש שנים והשכיר את הדירות לשחורים בעשרה אחוזים יותר ממחירי השוק הממוטט. שחורים שביקשו לגור בהארלם נאלצו לחיות בצפיפות גבוהה כדי לעמוד בתשלומי שכר הדירה. אבל לא היתה להם ברירה. מתיחות גזעית והריסת שכונות שחורות במנהטן אילצו את השחורים של ניו יורק למצוא שכונות מגורים חדשות; גזענות, מעשי לינץ' ואבטלה בעקבות מפלת מדינות הדרום במלחמת האזרחים יצרו זרם אדיר של מהגרים צפונה, במסעם אחר אמצעי מחיה ושוויון.

מחסור בכוח אדם, שנוצר בעקבות הגיוס למלחמת העולם הראשונה, והירידה במספר המהגרים מאירופה לאמריקה יצרו מקומות עבודה רבים לאנשי שירותים ולעובדים חסרי הכשרה. עבור שחורים אמידים, נוצרה הזדמנות לחיים בבתי דירות יוקרתיים, שנבנו על "גבעת הסוכר", משקיפים מלמעלה על השיכונים הצפופים של הארלם. סוף סוף היתה לשחורים שכונת מגורים אמיתית, והיא הפכה לעיר התקווה של אמריקאים שחורים מכל ארצות הברית.

מהרנסאנס למגפת הקראק
ב־1919 הגיעה הגאווה השחורה לשיאה. 1,300 חיילים מגדוד השחורים שבו מקרבות מלחמת העולם הראשונה באירופה, זכו לקבלת פני גיבורים וצעדו במדיהם לאורך השדרה החמישית בדרכם הביתה, להארלם. המצעד הזה סלל רשמית את הדרך לאחת התקופות החשובות ביותר בהיסטוריה של התרבות

האחיות המוסלמיות במצעד "אומת האיסלאם". לואיס פרחאן, המטיף המוסלמי השחור והכריזמטי, מעניק לתושבי הארלם תקווה וגאווה, ועונה לשאלות שהכנסייה לא נותנת להן מענה | צילום: שאול שורץ

השחורה באמריקה – "הרנסאנס של הארלם".

ב־1920 היתה הארלם למרכז שממנו יצאה פעילות תרבותית אדירה. אמנים, סופרים, פעילים פוליטיים, אינטלקטואלים, אנשי חינוך ויזמים נהרו להארלם וקראו לעמיתיהם להצטרף אליהם. כותבים קראו מיצירותיהם בימק"א (YMCA) של הארלם. במועדוני הלילה האופנתיים של השכונה, "סמול'ס פרדייז", "מועדון הכותנה", "לנוקס לאונג"' וה"בולרום" – שהיו בבעלות של לבנים וברובם הותרה הכניסה ללבנים בלבד – ניגנו שחורים את הג'אז והבלוז הלוהטים ביותר בניו יורק. בערבים נצצו השדרות הרחבות באור יקרות, והטיולים לאורכן מתוארים בספרים מהתקופה ברוב הוד והדר.

ב־1925 היה "הרנסאנס של הארלם" בעיצומו. נושאים כמו זהות, חירות ושוויון לשחורים באמריקה קיבלו בראשונה ביטוי נרחב בערוצים אמנותיים. התיאטרון הלבן הכיר בשחורים בהציגו מחזות שדמויותיהם שחורות, כדוגמת "פורגי ובס", "The Emperor Jones" ו־"Green Pastures". בתיאטרון "לפאייט" ליהק אורסון וולס שחורים בלבד להפקת "מקבת" של שייקספיר. היתה זאת התפוצצות תרבותית לאורך רצועה צרה במרכז הארלם, בין הרחובות 125 ל־135. הארלם הפכה למרכז רותח ותוסס של חיי הלילה במנהטן, ואנשי חברה, אמנים וכוכבי תיאטרון וקולנוע לבנים בילו במועדונים של הארלם עד אור הבוקר.

"בהארלם שחור הוא לבן", אומרת דמות בספרו של רודולף פישר, אחד מסופרי הרנסאנס. "היו לך זכויות ופריבילגיות מעוגנות בחוק, ואי אפשר היה לשלול אותן ממך. והיה לך כסף. בהארלם לכולם היה כסף". אבל לאמיתו של דבר, תנאי המחיה של תושבי הארלם היו קשים. בערות, אבטלה, פשע, התמכרות לאלכוהול ולסמים ועבריינות נוער סומנו כבר ב־1920 כבעיות קהילתיות חמורות. שיעורי תמותת התינוקות ומקרי השחפת היו גבוהים יותר מבכל איזור אחר בניו יורק.

ב־1930 התגוררו במרכז הארלם, על שטח של 5.2 קילומטרים רבועים, יותר מ־200 אלף שחורים. הארלם היתה השכונה הצפופה ביותר בארצות הברית.

הכנסיות הבפטיסטיות ממלאות תפקיד חשוב בחיי הקהילה השחורה. זו גם האטרקציה המרכזית המושכת לשכונה תיירים, שבאים לצפות במאמינים המתנועעים בדבקות תוך כדי שירת מזמורי גוספל קצביים | צילום: שאול שורץ

ההכנסה השנתית הממוצעת של משפחה בהארלם באותה שנה היתה 1,808 דולר – יותר מההכנסה הממוצעת של משפחה לבנה ברבות ממדינות הדרום, אבל בקנה מידה ניו יורקי, הארלם היתה ענייה. העוני, הבורות והעדר הנהגה דומיננטית גרמו לכך שכוחם של מאות אלפי השחורים בניו יורק לא מומש, וכך, עם המיתון הגדול שהחל ב־1929, היו יותר ממחצית מתושבי הארלם מחוסרי עבודה ונתמכי סעד.

הרנסאנס דעך ואיתו חלף תור הזהב של הארלם. במשך שלושה עשורים הלכה השכונה ונרקבה. עלויות הדיור והמחיה המשיכו לעלות. בעלי בתים, לבנים ושחורים, הזניחו את תחזוקת מבני המגורים שבבעלותם. תנאי החיים של התושבים הפכו קשים יותר ויותר, והם נטשו את בתיהם. רבים מבעלי הבתים הנטושים שרפו את הנכסים שבבעלותם כדי לגבות פיצוי מחברות הביטוח. זאת היתה הדרך היחידה עבורם להרוויח כסף מרכושם.

בשנות השבעים החזיקה עיריית ניו יורק יותר מ־70 אחוזים מהבניינים בהארלם, רובם נטושים, שרופים, לא ראויים למגורים. מגפת הקראק עשתה שמות בשכונה ובתושביה. בני המעמד הבינוני עזבו אותה בעקבות גל מתמשך של פשיעה ואלימות. וכך, למרות הצפיפות הגבוהה במנהטן, בהארלם היה הרבה מקום, אבל לא נמצא מי שיסתכן, יקנה בניינים וישפץ אותם.

עיריית ניו יורק הרסה חלק גדול מהמבנים המקוריים ובנתה במקומם פרויקטים מיוחדים של מגורים למעוטי יכולת. אלה הם בנייני הלבנים האדומות המסיביים, המנוכרים, נטולי האופי והעיצוב, שמתנשאים לגובה בחלקים רבים של השכונה. בשנות השמונים התחילה העירייה למכור לציבור את נכסיה בהארלם במכירות פומביות. הנכסים, שנקנו במחירים אטרקטיביים בתקווה שיום אחד הארלם תתמלא, נמכרו על ידי בעליהם החדשים שוב ושוב עבור רווח. פעילות ספקולטיבית זו הסתיימה בעלייה דרסטית של מחירי הנדל"ן בהארלם, אבל הנכסים עדיין עמדו נטושים וללא שימוש.

הלבנים באים (ואיתם העסקים)
בשנים האחרונות השתנתה התמונה. העניין הכללי בשכונה גובר. הספקולציות בנדל"ן נמשכות, אך בניגוד לעבר, לבניינים שנקנים מגיעים גם דיירים. בחצר האחורית של הבניין של איליי קינס, ברחוב 146, מטפסים שני סנאים על עץ עב גזע. איליי, אמן ומרצה לאמנות תושב הארלם, קנה את הבניין לפני עשר שנים. השקט מסביב מופרע כל כמה דקות ברעש הסילונים המשייטים מעלינו, בדרכם לנחיתה בשדה התעופה "לה גארדיה". ריח טרי של סתיו עומד באוויר.

בקול נמוך מספר איליי על הדינמיקה החדשה של הארלם. "למרות הירידה של 77 אחוזים במספר מקרי הרצח במרכז הארלם בחמש השנים האחרונות, יש להארלם סטיגמה גם היום. חברים עדיין פוחדים לבוא לבקר כאן, חוששים שיגנבו להם את הרכב ושואלים אם ייצאו מכאן בחיים. אבל בניגוד לעבר, עכשיו נכנסים להארלם קונצרנים גדולים, ויש פעילות רבה של מסחר ופיתוח".

בשל צפיפות האוכלוסין הגבוהה, זה משתלם להם. יש כאן כוח קנייה גדול ביחס לשטח, וכמעט בכל רחוב במערב הארלם הבנייה בעיצומה. באפריל השנה נפתח סופרמרקט של רשת כלל ארצית, 30 שנה אחרי שנסגר האחרון בסדר גודל כזה בשכונה; פרויקט בשם "הארלם יו.אס.איי", שייפתח בדצמבר הקרוב, יציע יותר מ־26 אלף מטרים רבועים של מסחר ובידור; "רנסאנס פלאזה", בניין עם 11 קומות למגורים ולמסחר, הולך ונבנה בפינת רחוב 116 ושדרות לנוקס; תאגיד הפיתוח של הכנסייה האביסינית (החבשית), הארגון

הארלם הספרדית, ביתה של הקהילה הלטינית הגדולה ביותר בניו יורק. הארלם כולה היא מקום שבו רואים כיצד השגשוג הכלכלי בארצות הברית פוסח על העניים | צילום: שאול שורץ

הכנסייתי הגדול ביותר בהארלם, משפץ 85 בתי לבנים אדומות בשכונה, ופרויקטים גדולים נוספים נמצאים בשלבים מתקדמים.

בנקים שסירבו בעבר לאשר הלוואות לבנייה באזורי סיכון גבוה התחילו לתת מימון לפרויקטים בהארלם. "הרעיון הוא למשוך להארלם משפחות עם ילדים, כמו היפאנים שקנו את הבית הסמוך לשלי", אומר איליי. "תביט סביבך ותראה כמה עבודות שיפוצים מתנהלות. עדיין יש הרבה מגרשים ריקים ועסקאות רבות נסגרות ממש עכשיו".

מרחב מחיה, שהפך למצרך יקר ונדיר בכל מנהטן, קיים עדיין בהארלם בשפע יחסי. בשאר מנהטן, דירות גדולות חולקו כבר לפני עשורים לשלוש או לארבע יחידות דיור קטנות. בהארלם אפשר עדיין למצוא דירות ענק. איליי מצביע על הבית השכן, שבו רק הקומה השנייה עדיין ריקה. דירת הדופלקס בשתי הקומות העליונות מושכרת ב־2,400 דולר, הדירה שמתחתיה מכניסה 1,600. זו אולי הסיבה לכך שהשכן קנה באחרונה גם את הבניין שבפינת הרחוב.

"רוב המתאכלסים החדשים כאן הם לבנים", אומר איליי. "אתה יורד לרכבת ורואה כל מיני סוגים של אנשים. זה לא כמו פעם, שהיה רק סוג אחד. היום כמעט לא רואים טיפוסים שעומדים ימים ולילות בפינת הרחוב ולא זזים. כבר אין לי שכנים שלא עובדים, שיוצאים מהבית רק באישון לילה. יש הרגשה אחרת כשחיים בין אנשים בעלי הכשרה ומקצועות חופשיים, שאכפת להם מהרכוש שלהם וממה שסביבו".

בינתיים, בהארלם ממשיכים לנגן
על אף התהפוכות, שמרה הארלם על מעמדה כמרכז של מוסיקה וריקוד. נגנים שחורים בעלי שם עולמי – דיזי גילספי, בני גודמן, לסטר יאנג ורבים אחרים – נהגו להגיע למועדונים בשעות הקטנות של הלילה ולהצטרף לתזמורת הבית. גם היום, מוסיקאים שסיימו הופעה בעיר מגיעים להירגע במועדונים הקטנים של הארלם ועולים לנגן בין משקה למשקה.

בשעה שרוב מועדוני מנהטן מקפלים את הבר, בהארלם ממשיכים לנגן. לילות שני וחמישי הם הלילות החזקים. בליל שני השבוע, בשתיים וחצי לפנות בוקר

בחור צעיר שב לחברתו לאחר שהשתתף בקטטת רחוב. הארלם בטוחה כיום לתיירים בכל שעות היממה, אבל עדיין פועלות בה חבורות רחוב רבות, הנלחמות אחת בשנייה צילום: שאול שורץ

ב"סנט ניקס פאב" שברחוב 149, מתארגנים הנגנים לג'ם סשן נוסף. השולחנות עמוסים בבקבוקי בירה ריקים ובקערות של תבשיל זנב שור מהביל. הבחור שיושב לידי בבר מציע להכריז על שבתון בימי שלישי. חבורה גדולה, שתויה, נכנסת לפאב ותופסת מקומות ליד הנגנים.

הארלם של היום היא ניצן שעומד להיפתח. היא מלאה בהזדמנויות, ונפח התנועה והתיירות בה גדל והולך. מרכזי קניות חדשים, יריד ספרים שנתי וההכרה הרשמית כמעט בערכה ההיסטורי מפיחים תקווה שהשכונה תחזור לימי הזוהר שלה. אבל חלק מהתושבים מודאגים. רוב הנכסים בהארלם נמצאים בבעלות לבנה, והרשתות הגדולות מחסלות את העסקים הקטנים של אנשי הארלם הוותיקים. התושבים חוששים כי פירות הפיתוח ייפלו לידיים של משקיעים שאינם אנשי הארלם, שלא עברו בה את השנים הקשות, וכי הכסף שירוויחו הקונצרנים הגדולים לא יישאר בשכונה.

הארלם נמצאת עכשיו במחצית התפוסה. בתוך שנתיים־שלוש, מאמינים כאן, תתמלא השכונה עד אפס מקום. רבים מוטרדים מכך שאנשים שיגיעו לראות את השכונה ימצאו בה מבני זכוכית ומגדלי דירות. ואז הארלם תהיה כמו שאר השכונות של מנהטן. לא כמו הארלם.