תפריט עמוד

מסע בגאורגיה – מפלים, מגדלים וסוסים

ננה ואוריאל ממשיכים לטייל בגאורגיה, וככל שהזמן עובר הם מגלים יותר ויותר את יופיים של הנופים ואת חומם של האנשים. מפגשים בלתי אמצעיים, טיולים רגליים ופיקניקים בחיק הטבע. סיפור מסע, חלק ב'

הגבול הרוסי עובר באמצע הקווקז. בין גיאורגיה לרוסיה מפרידים שערי דאריאל ואנחנו מטיילים בסביבה בעמק קטן. גינארי נוהג לתחילת המסלול המלווה את ערוצי נחל דאריאלי בג'יפ לבן ("לאדה ניבה – רָאשֵן טנק!"). בעמק ישנם קראוונים של הצבא הרוסי שננטשו לפני זמן רב.

דאריאל קרוב ביותר. משמעות השם דאריאלי הוא "דאר-אי-אלאן", שערי האלאנים, שבט מקומי מהמאה החמישית לספירה וזכר לשלטון הפרסי. המסלולים קצרים ובסוף כל אחד מהם – מפל. נתז קר מרטיב ומצנן את הגוף ככל שמתקרבים למפל. בדרך חזרה מהמפל הראשון ננה נעלמת לרגע. אני מושיט יד אחורה ולמטה, וננה אוחזת במהירות ומטפסת חזרה למסלול… המשכנו למפל הבא.

פסלי הראש בעמק סנו

בעמק סנו, דרומית לגרגטי, ניצב מגדל שמירה בכפר הראשון. בכניסה ארבעה פסלי ראש ענקיים, של שותא רוסטאוולי, המשורר הלאומי של גיאורגיה, ושלוש דמויות נוספות. אנחנו מטפסים סביב המגדל, וננה משוחחת עם אישה מקומית, חתונה שמה, שמופתעת לשמוע גיאורגית שוטפת. ליד מגדל השמירה עומד בית עם גינה. נודארי מטפל במחסן בדגים מיובשים וכשהוא יוצא אנחנו משוחחים איתו. הוא מבוגר, גביניו עבותים, חיוכו חסר כמה וכמה שיניים, עיניו מחייכות, פניו עטורות זיפים לבנים ואפורים, הוא לבוש אוברול ג'ינס וסוודר, חובש כובע צמר של אדידס. על חבל הכביסה תלויים דגים לייבוש. נודארי מספר על שותא רוסטאוולי המקומי, שהוא גם חיבור בין גיאורגיה לארץ ישראל.

רוסטאוולי, נסיך גיאורגי מימי הביניים (בסביבות 1160 לספירה), תיפקד כשר האוצר בממלכתה של המלכה תמר והתאהב בה. על רקע אהבתם האסורה הוגלה רוסטאווילי מגיא ורגיה ב-1185 והגיע לארץ ישראל למנזר המצלבה (הגיאורגי) בירושלים. שם כתב את "עוטה עור הנמר", סיפור אהבתו של טריאל לנסיכה נסטאן, המיועדת לאחר. טריאל הורג את הנסיך המיועד לשאתה ובורח. הוא צד נמרה, פושט את עורה, עוטה את עורה כגלימה, ומדמה בכך את עורו נוגע בעור הנמרה שלו, נסטאן. "עוטה עור הנמר" היא הפואימה האפית הלאומית של גיאורגיה. רוסטאוולי מת במנזר המצלבה ונקבר שם.

חתונה וננה משוחחות

שלהי היום, אנחנו חוזרים לנוח על מדרגות ביתה של נאזי עם סנדוויץ' של גבינה מלוחה וקפה שחור. הקרחונים הלבנים מכסים את ההרים המקיפים את העיירה המנומנמת, השמש שוקעת, רוח קרירה, העיירה שקטה מאוד. אנחנו מזדרזים לצאת שוב לטיול ערב מישורי. שני מגדלים ניבטים מהכביש, קרובים מספיק לסיור רגלי, בין מרעה ושדות, פרות, סוסים וכבשים. בפאתי הכפר מעיין מים מינרליים תוססים הנובעים לתוך בריכת איסוף. המגדל (קושקי, בגיאורגית) ניצב על קצה הגבעה מעל הכפר.

בדרכנו חזרה נעצור בעקבות ריח הלבשי (לחם גיאורגי שאמא שלי מכינה כל ערב שישי) לארוחת צהריים של לבשי ולוביאני (מאפה עם שעועית) עם כוס בירה.

נודארי בחיוך נבוך למצלמה

בוקר שבת, נוסעים שוב לעמק הכפר סנו. מקומי, גוגיטה שמו, מרגיע כלבה יפה שנובחת עלינו בזמן שאנו עולים בוואדי יפהפה לכיוון השלג. אחרי כשעה, גוגיטה, לבוש מכנסי טריינינג וחולצה מהוהה, לראשו כובע בוקרים שחור, כף ידו השמאלית פגועה מאוד, מטפס בעמק עם בוררה, גור בן שבעה חודשים של הכלבה שנבחה. הוא "קאובוי" מקומי, שיצא לחפש את הסוסים שלו באחו שבוואדי. אנחנו מצלמים וגוגיטה מציע, "תמתינו, אביא את הסוסים". גוגיטה מגיע כעבור מחצית השעה עם הסוסים, כשהוא רוכב במהירות על הסוסה ציגנה, ללא אוכף. רעמתם של סוסי הפוני מתנופפת ברוח.

העיירה גרגטי

גוגיטה מזכיר לוחם מונגולי עם סוסיו, מכיר היטב את הדרכים ואת צרכי הסוסים. הצענו לו להצטרף אלינו להפסקת צהריים – כריך גבינה ויין. גוגיטה ממשיך איתנו ואני רוכבת ללא אוכף על סוסתו ציגנה, נאחזת ברעמה. גוגיטה קוטף פרחים באמצע השממה ומציע לי אותם. בדרך חזרה הוא מציע שציגנה סוסתו תעזור לי לעבור את הנהר: "אם את פוחדת לרכב לבדך את יכולה לעלות איתי, אך רק אם לבן זוגך אין עם זה בעיה", הוא אומר ומוסיף במלמול, ספק אומר, ספק לוחש, מנצל את העובדה שאוריאל לא מבין את השפה: "לי, כמובן, הרכיבה איתך תנעם עד מאוד…". אנחנו מבינים כי כוונותיו של גוגיטה אינן תמימות ומחליטים להיפרד ממנו. אנחנו חוזרים למטה לכפר, שם מחכה לנו גינארי.

הפסקת צהריים עם גוגיטה וסוסתו ציגנה

בנסיעה חזרה לקזבגי, כ-40 אנשים מתקהלים ליד חממה בכפר השלישי. גינארי משוחח עמם, "הם חברים שלי, כולנו מכירים כאן באיזור. בתו של אחד מאנשי הכפר מתחתנת". רוב האורחים הם גברים. הנשים יושבות בנפרד, בשולחן קטן יותר. בתקופת ילדותי המוקדמת, עוד בטרם תקופת החתונות הנוצצות באולמות האירועים, כך בדיוק נראו האירועים המשפחתיים. בחצרות הבניינים המשותפים היו פורשים יריעות בד יוטה גדולות על כמה יתדות ויוצרים אוהל. חתונה פשוטה, שולחן ארוך עמוס במאכלים והרבה שתייה, צ'צ'ה, וודקה, וויסקי. כחלק מהמסורת, כל אורח קם בתורו, מברך את בעלי השמחה עם כוסית משקה בידו וכולם יחדיו משיקים את הכוסות ושואגים בגרון ניחר: "גָאומֲרג'וס!!!" (לחיים). עד סוף הערב כולם לבטח יהיו שבעים ושתויים כהוגן. כאן כמו אז.

הסוסים של גוגיטה דוהרים במרחבים

בסוף הטיול אנחנו חוזרים לטביליסי. משם שכרנו רכב עם נהג. נוסעים שלוש שעות בדרך למנזר דויד גראז'ה. נוגריזה הנהג מספר שאת השביל הסלול בדרך למנזר סלל בגיל 17 יחד עם דודו, שהיה הקבלן של הפרויקט.

עדר גדול של כבשים חוצה את הדרך. על העדר שומרים כלבים גדולים בצבע לבן-אפור, נוגריזה מאט את הנהיגה כדי לתת לכלבים לעבור ואני מבקש שיעצור. הוא אומר "השתגעתם? הכלבים מסוכנים", אני עדיין מבקש ממנו לעצור ויוצא מהרכב. הוא יוצא אחרי ומנופף בידיו וצועק, ננה מתרגמת: "על תתקרב לכלבים, הם מסוכנים! השתגעת?". אבל בחוץ הרועה, ורועה מתחבר לי על ציר הזמן אלי, אלינו. באנו מרועים, שאול, משה, במקורות, רבים מהמנהיגים היו רועים, גם בעת החדשה, עם ישוב הארץ מחדש. אני נמשך אל המפגש עם הרועה והכבשים. זיכרון מציף אותי: אבי מטייל איתי ברמת אביב, מאחורי הבניין שלנו, בניין רכבת ברחוב דניאל מוריץ, השנה שנת 76', בשטח הבור רועה צאן, אחת העזים כורעת ללדת ואבא אומר: "בוא בן, זה לא משהו שנראה מקרוב כל כך בשנים הבאות". הרועה משיח' מונס עומד ומביט ואנחנו מביטים איתו בצאת הגדי לעולם, עד שכעבור חמש דקות הגדי עומד על רגליו ואימו מנקה אותו ועוזרת לו להתרומם בכל פעם שרגליו החלשות כושלות. אנחנו מדברים כעת עם הרועה הגיאורגי, בן 23 עם עיני זית, כאשר לפתע צלצול בטלפון הסלולרי שבכיס מכנסיו קוטע את השיחה…

רועה הצאן ועדרו

מנזר דויד גארז'ה. עולים להר, יחד עם ילדי בית ספר ומורותיהם בטיול. בדרך הזהיר נוגריזה שלא לחצות את הגבול לכיוון אזרבייג'ן. הגבול הוא צינור ברזל חלוד לאורך שביל הטיול, כשמצפון לו אזרבייג'ן. "בן כמה אתה?", אנחנו שואלים חייל אזרי. "בן 19", הוא עונה ומחייך חיוך של מבוכה. כשאני רוצה לצלם הוא אומר, חצי בסימני ידיים, "בסדר, אבל רק שלא יופיע בפייסבוק…".

מנזר דויד גארז'ה

על הקו העליון יש פנייה ימינה. בהמשך הדרך בית מעצר שצופה על שטח מפורז בין גיאורגיה ואזרבייג'ן, במרחק ניתן לראות מחנה אזרי. בית המעצר והגבול נמצאים על מדרון טבעי גבוה. במרחק גדול מאיתנו צפונה, עם הרכס, מגדל שמירה בנוי על צלע ההר, סוג של אייזנגארד גיאורגי. חזרנו לשביל, השביל והגבול יורדים לכיוון אזרבייג'ן. על צלע ההר מעלינו, משמאל, מערות התבודדות וכנסיות של מתבודדים, השביל מתעקל ועולה שוב אל קו הרכס. בקצה העליון של השביל הגבול שובר שמאלה באופן חד. שני מוצבי גבול עומדים סמוכים זה לזה – הגיאורגי למטה, ומבנה קטן עם שלושה חיילי חייל מצב אזרים, למעלה.

חייל אזרי. הגבול בין גאורגיה לאזרבייג'ן הוא צינור חלוד

בדרך חזרה מהמנזר עצרנו עם נוגריזה לארוחה גיאורגית מסורתית בפונדק דרכים. האוכל זרם אל השולחן: חינקאלי (כופתאות ממולאות בשר), ח'אלייה (בשר בקר ברוטב תמרינדי), סאציבי (עוף ברוטב אגוזים וכוסברה), סלט גיאורגי, צ'די (לחם תירס), מאז'אווה (רוטב שזיפים ועלים ירוקים), טולמה (רוטב עגבניות חריף) ולאבשי (לחם גיאורגי), היו רק חלק מהמאכלים שהונחו לשולחננו. אוכל טוב תמיד מזכיר לי את הבית ומביא עמו מחשבות על השורשים שלי, החלק הבא במסע שלנו.

משני צידי הגבול – ננה בצד הגיאורגי ואוריאל בצד האזרבייג'ני

בתמונה הפותחת: מפלי דאריאלי

החלק הראשון של המסע:

סיפור מסע: גאורגיה אהובתי  
סיפור מסע: גאורגיה אהובתי
ננה בן נביא ואוריאל בן  |  צילום: אוריאל בן  
זה התחיל בהחלטה ספונטנית, מהיום למחר, לצאת למסע ארוך בגאורגיה. ננה ואוריאל גילו ארץ מרגשת, מרתקת, נוגעת בנימי הלב. הדרך לא תמיד היתה קלה, כמו בפעם שבה הלכו לאיבוד ביער ונהמות הדובים לא בישרו טובות. פרק מיומן מסע אישי

 

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 4

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.