לטוב ולרע, סין מוכרת היום במערב קודם כל בזכות הקונג-פו. ברוס לי, ג'קי צ'אן וג'ט לי מוכרים הרבה יותר מדנג סיאו-פינג, מנציוס או אפילו הכדורסלן יַאוֹ מִינְג. שורשיו של קונג-פו, או גוֹנְג-פוּ במנדרינית צחה, נעוצים במנזר בודהיסטי קטן על שיפוליו של הר סוֹנְגשָׁאן (Songshan) שבמחוז חְנָאן: מנזר השַׁאוֹלִין (Shaolin Si). כמו כל דת, לבודהיזם הסיני היו תקופות טובות וטובות פחות. מקדשים נוסדו, פרחו ואז נבזזו ונשרפו, אם על-ידי צבאות פולשים, איכרים זועמים או מהפכנים נלהבים. וכשהלהבות דעכו ורוחות הזעם שככו, קמו המנזרים מחדש והמשיכו את מעגל חייהם. נזירי השאולין חשבו קצת אחרת; במקום לברוח ולבנות את ביתם בכל פעם שהמונים זועמים הופיעו על סף דלתם עם לפידים בוערים, הם פיתחו שיטות לוחמה להגנה עצמית. עם השנים שיטות הלוחמה שלהם התמסדו, התרבו ונפוצו ברחבי סין. מנזר השאולין פעיל עד היום, אך בעקבות הפופולריות הגואה של סרטי הקונג-פו הוא הפך לקרקס תיירותי. עשרות בתי-ספר לאמנויות לחימה פועלים סביבו וברחבי העיירה הקטנה דֲנְגפֲנְג (Dengfeng) שלמרגלות ההר. כל בתי-הספר כוללים בשמם את המלה שאולין, אבל אף אחד מהם לא קשור למנזר עצמו. זה לא מפריע לסינים ולמערביים הרבים שמשלמים את הסכומים השערורייתיים שהם דורשים. מנזר השאולין נמצא היום בלבו של פארק לאומי שנקרא Shaolin Scenic Spot ושמשלב בתוכו גם טרקים על הפסגות מסביב למנזר. הפארק פועל כמו דיסנילנד סיני והאווירה הכללית היא של מסחטת כסף מצועצעת. קבוצות של ילדים מבתי הספר הקרובים מתאמנים בצד הדרך שמובילה למנזר. אין ספק שהם מתאמנים בקונג-פו, אך בחירתם להתאמן בדיוק היכן שכל התיירים עוברים חשודה במקצת. מי שלא מסתפק בתצוגה הזו יכול לקנות כרטיסים יקרים להחריד למופע המרכזי שמתקיים כל ערב שנקרא, בלי למצמץ, Zen Shaolin Musical Ritual. המנזר עצמו חסר כל ייחוד ואפילו מאכזב מעט. הוא נשרף לאחרונה ב-1928 ורוב המבנים שלו עדיין מריחים מצבע טרי. להבדיל מרוב המקדשים בסין, חלק מהסטלות (מצבות אבן) ברחבת הכניסה חקוקות באנגלית וכוללות הקדשות של בתי ספר לקונג-פו מארה"ב. שניים מהאולמות שבכל זאת שרדו את השריפה האחרונה מעוטרים בציורי קיר שמציגים פרקים בהיסטוריה של המנזר. ציורי הקיר דהויים ומוגנים בזכוכית, כך שקשה לראות אותם כראוי. עדיין, רוב התיירים הסינים לא מתעניינים בהם, כך שאפשר לעמוד מולם בניחותא ולחפש את הפיל והנמר שמגנים על המנזר. הנזירים לא חיים או עובדים בחלק שפתוח למבקרים, כך שאין יותר מדי מה לראות כאן. כחצי קילומטר מהמנזר נמצא "יער הפגודות", בית קברות ייחודי ומרתק הרבה יותר מהמנזר. כאן, בתוך כמאה פגודות בגובה של כשלושה עד ארבעה מטרים, קבורים נזירי השאולין. הפגודה העתיקה ביותר היא מתקופת טָאנְג (Tang: 618-907 לספירה) ונוטה ליפול. ליד חלק מהפגודות ניצבות לוחיות שמסבירות, בסינית ובאנגלית, איזה מאסטר קבור בה ומה הייתה תרומתו למנזר או אף להיסטוריה הסינית. מול מנזר השאולין נמצא מקדש קטן שבעבר שימש כאכסניה לנזירים נודדים והיום מכיל 500 פסלים של נזירים שהגיעו להארה (נירוונה בבודהיזם). הפסלים מודרניים וחלקם סוריאליסטיים ביותר. ההסברים ליד הפסלים כתובים בסינית בלבד, וחבל. בין היכל 500 הנזירים לבין יער הפגודות תוכלו להצטלם עם גמל דו-דבשתי, היישר מדרך המשי. הגמל אמנם חי, נושם ולועס, וככזה מהווה אטרקציה גם לילדים וגם למבוגרים, אבל הקשר שלו למנזר השאולין מוטל בספק. רוב התיירים, סינים ומערביים, מגיעים למנזר השאולין בטיולים מאורגנים מלוּאוֹיָאנְג (Luoyang) או מגֶ'נְג-ג'וֹאוּ (Zhengzhou) הסמוכות. קשה מאד להגיע באופן עצמאי, אך מי שמצליח יוכל אחרי הביקור במנזר לבקר גם במקדש הדאואיסטי של דנגפנג. למרות שמקדש ג'וֹנְג-יוּאֶה (Zhongyue Miao) נמצא כרגע בשיפוצים כבדים, ההיכלים המרכזיים שלו עדיין פתוחים לקהל. כאן, בשני מסדרונות מסביב לרחבה המרכזית, יושבים שופטי הגיהינום. כל אחד מפלצתי ומוזר יותר מחברו, ועל הקירות מאחוריהם מצוירים העונשים השונים שצפויים לרשעים: בישול במרק, ריצוץ גולגולות, ניסור לשניים ועוד. הדמיון לגיהינום הנוצרי מפתיע. מנזר השאולין הוא אתר בעייתי. כמקור הקונג-פו יש לו מקום של כבוד בהיסטוריה ובתרבות הסיניות, אך באופן פרדוקסלי הפופולריות של סרטי הקונג-פו מכרסמת היום בערכו. תיירים שמצפים לראות ילדים גלוחי ראש מתאמנים בין העצים יקבלו את מבוקשם; אבל צריך לזכור שמדובר בהצגה, בהפקה מסחרית ו"אותנטית" בדיוק כמו סרטו הבא של ג'קי צ'אן, ושלסין יש הרבה יותר להציע למערב. |