מוזיאוני סקס הם אחד הדברים הכי חמים בתחום התיירות בשנים האחרונות, ולאור ההצלחה צצים עוד ועוד מהם תחת כל עץ רענן. באופן לא מפתיע הגל התחיל באמצע שנות התשעים באירופה, בארצות ליברליות כמו דנמרק (קופנהגן), גרמניה (ברלין) והולנד (אמסטרדם), ומשם עבר לארצות הברית (ניו יורק) ולאוסטרליה (קנברה). מה שכן מפתיע הוא שגם מדינות קתוליות כמו ספרד, שמרניות כמו שווייץ וצנועות כמו סין, הודו ודרום קוריאה הלכו בעקבותיהן. לכל אלה יש מוזיאונים שמוקדשים לסקס וארוטיקה, כל אחת עם דגשים וסגנון משלה. כל המוזיאונים מקפידים לקרוא לעצמם מוזיאונים לארוטיקה ולא לסקס, ולהתמקם במרכז העיר, לרוב באזורים מכובדים ויוקרתיים. גם משיקולי תדמית וגם משום ששם יש תנועה ערה של תיירים, שהם הקהל העיקרי. מוזיאון הסקס בניו יורק ממוקם בשדירה החמישית במנהטן, מוזיאון הארוטיקה של ברצלונה בשדרות רמבלה האופנתיות, זה של קופנהגן במדרחוב המטופח במרכז העיר, בסיאול הוא נמצא בשכונה מכובדת ושקטה, ורק המוזיאון הסיני האומלל נאלץ לגלות ממקום למקום שש פעמים, וכעת הוא שוכן בעיר קטנה בשם Tongli, בערך 80 קילומטר מחוץ לשנחאי, לשם בקושי מגיעים תיירים. הרשויות בסין חצויות ביחסן אל המוזיאון. מחד הוא מביא תיירים (וזה טוב), אך מאידך הוא נועז מדי לפוריטניות הקומוניסטית השלטת (וזה, כמובן, רע מאוד). לכן מצד אחד הרשו לפתוח אותו, אך מצד שני מגבילים את צעדיו. לפחות בהתחלה הכניסה היתה לתיירים בלבד ולא למקומיים, ביקור לקבוצות בלבד ולא ליחידים ושאר הגבלות שפשוט הרגו את המוזיאון. עוד בעיה היתה האיסור לציין בשלט את המלה סקס, מה שהקשה מאוד על מבקרים למצוא את מוזיאון הסקס. מי שכבר מצא, יכול היה להתרשם מ-1,200 מוצגים שקיבץ האוצר ליו דאלין, לשעבר פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת שנחאי ומחברם של 43 ספרים בנושא התנהגות מינית. המוצגים מתעדים 6,000 שנות חרמנות קיסרית וחלקם נדירים מאוד, כמו כסא מיוחד לאוננות עבור גברים וכסא מיוחד להרמת ירכיים לנשים. המוזיאון נקרא "תרבות הסקס העתיקה של סין", והוא מקפיד לא לחרוג מהמנדט הזה, כאילו מאז ימי שושלת טאנג לא עשו אהבה בארץ סין. סקסית ומרחיבת דעת העיתונאי ג'ואל שטיין טען במאמר ביקורת שהתפרסם במגזין טיים, שמתכנני מוזיאון הסקס בניו יורק הגזימו בצד האינטליגנציה על חשבון הריגוש. לדבריו, מי שבא לחפש סנסציה – יתאכזב. לדבריו, הדבר היחידי שהוא באמת שערורייתי במוזיאון הזה הוא מחיר הכרטיס, הגבוה בהרבה מהמקובל במוזיאוני סקס אחרים ברחבי העולם. לדברי שטיין, צורת ההצגה של המוזיאון חסודה מדי, והאינטלקטואלים שהקימו את המוזיאון הוציאו ממנו את כל הכיף. "גם כשהם מגיעים כבר לכיף", הוא מתלונן, כמו למשל תצוגת אביזרי סאדו-מאזו, "הם נראים כמו תצוגה שהכינו פעילים של זכויות אדם על מכשירי עינויים של המשטרה החשאית בסוריה בשנות השבעים". המוזיאון הוא מאוד הייטקי, עם הרבה רקע היסטורי ותצוגות מולטימדיה. מייסד המוזיאון הוא איש עסקים בן שלושים ומשהו בשם דניאל גליק, איש הייטק לשעבר (וגם בעל תואר בתולדות האמנות), שיצא בזמן מבועת הסטרט-אפ והשקיע את כספו ביצירת המוזיאון, שנפתח ב-2002. אז מה יש שם, בעצם? האוסף הגדול של מוזיאון הארוטיקה בברלין, עם בערך 5,000 מוצגים, נחשב טוב במיוחד בהיסטוריה עתיקה ובמוצגים מאסיה ומאפריקה, במיוחד חפצי פולחן של חברות מסורתיות. שם למשל, אפשר לראות מכלי שתייה בני 2,000 שנה מפרו בצורת איברי מין, מסיכות אפריקאיות שמשמשות לטקסי פיריון או פאלוסים ענקיים מאינדונזיה. במחלקת האמנות יש גם תצוגות מתחלפות וגם תערוכת קבע של אמנות גרמנית בין שתי מלחמות עולם. מוזיאון הסקס בקופנהגן מציע שפע גדול של מוצגים ארוטיים, בדגש עכשווי. יש שם תמונות, תצלומים, בולי דואר, שערים של מגזינים פורנוגרפיים, פסלים, אביזרי מין ועוד ועוד. יש גם אולם קטן מעוצב כבית קולנוע מיושן, עם כסאות ווילונות קטיפה אדומים, ובו מקרינים רצף של סרטים פורנוגרפיים מתחילת ימי הקולנוע ועד היום. מעניין לראות מה נחשב היה פורנוגרפי בימי המצאת הקולנוע (פתיחת כמה כפתורים בחולצה) וכמה מהר התקדמו העניינים. בקומה העליונה יש קיר ענק, כולו מלא מסכי טלוויזיה שמקרינים בעת ובעונה אחת המוני סרטי סקס שונים, מודרניים. האפקט שנוצר למראה קיר שלם של בוכנות עולות ויורדות, פיות נפערים ורגליים וידיים מתנופפות סימולטנית הוא מדהים, ומצליח להמחיש את האופי התעשייתי של הסרטים הכחולים יותר מאלף מלים. במוזיאון בפראג מתמקדים באביזרי מין, בעיקר פריטי S&M ובגדי עור, במוזיאון הוויברטור בסן פרנסיסקו (שנושא את השם Good Vibrations) מציגים אוסף של ויברטורים ישנים, (החל מ-1869) חלקם משעשעים מאוד. במוזיאון הסקס של ברצלונה מתייחסים לנושא השיחות הארוטיות ומציבים שורת מכשירי טלפון ובהן שיחות ארוטיות (חינם) בשפות שונות. כדי לעודד אנשים להשתמש בהם בציבור בלי להתפדח, נקראת האטרקציה "אלגוריה על החושניות של הקול האנושי", ולא חלילה "אתר לשיחות מלוכלכות". בנוסף יש בברצלונה אוסף אמנות אטרקטיבי עם יצירות ארוטיות משל ציירים ספרדים מפורסמים כמו פבלו פיקסו, סלבדור דאלי, חואן מירו ועוד. המוזיאונים הלא-קונבנציונליים (לא מה שאתם חושבים) החברה הדרום קוריאנית היא קונפוציאנית (מדגישה ערכי משפחה וכבוד לסמכות), דתית ושמרנית למדי, ובכל זאת יש שם מוזיאון המוקדש לסקס, ששמו Asia Eros Museum. המוזיאון הקוריאני קטן יחסית, רק 300 מוצגים, חלקם בני מאות שנים. יש שם חפצים לא רק מקוריאה אלא גם מיפן ומטיבט. האוסף כולל אמנות ארוטית – תצלומים, תחריטים ויצירות אמנות אחרות, לצד חפצי פולחן מסורתיים וגם דימויים מיניים על חפצים יומיומיים כמו סכינים, מראות ומטבעות. יש גם תצוגה של צילומים היסטוריים בשחור-לבן שמתעדים מעללים מיניים של חיילים אמריקאיים בוויאטנם, שהתעללו בנשים מקומיות. שום מוזיאון מערבי, בטח שלא אמריקאי, לא היה מציג דבר כזה. הגישה של מוזיאון הסקס בהודו שונה לגמרי. גם השם אחר, ואינו סקסי במובן המוחצן של המלה. "אנטה רנגה" פירושו "גוף פנימי". המטרות כאן הן חינוכיות: חינוך מיני והגברת מודעות לאיידס. בחברה שבה שיעורי האיידס מהגבוהים בעולם (ארבעה מיליון חולים), אבל הדיון הציבורי בתופעה כמעט ואינו קיים מטעמי צניעות, יש למוזיאון כזה משמעות אחרת. בין המוצגים ניתן למצוא כמובן איורים לקאמה סוטרה, אמנות האהבה העתיקה של הודו, פסלים ארוטיים ממקדשי קג'וראהו, אבל גם הסברים בהירים איך בא תינוק לעולם ואיך ללבוש קונדום. ובהקשר זה איך אפשר שלא לסיים במוזיאון נוסף, שכל עניינו מין בטוח: מוזיאון הקונדום בעיירה קונדום שבחבל אקוויטניה בדרום צרפת. שווה ביקור, ולו בגלל ההברקה של המיקום. וכמובן אי אפשר שלא להזכיר לסיום שני מוזיאונים גדולים וידועים בתחומם, שניהם באירופה – מוזיאון הסקס באמסטרדם ומוזיאון הסקס של המבורג. |
מוזיאוני סקס בעולם – מורה נבוכים
מניו יורק, אמסטרדם וקופנהגן דרך ברצלונה, המבורג, פריז ופראג, ועד סיאול, שנחאי ובומביי - מוזיאוני סקס הם להיט. יש גם מוזיאון לוויברטורים עתיקים, ואפילו מוזיאון לקונדומים. מורה נבוכים ונועזים |
Array
(
)