תפריט עמוד
הגוף כבר לא מאמין שאמצא בקרוב קרקע בטוחה. אני תלויה על סלע, באמצע מסלול טיפוס בוואדי רם שבירדן, ומביטה על רגל ימין שלי שבכוח נשלחת לאוויר. אני רואה אותה מפרכסת. מדהים איך אפשר לפעמים להסתכל על הגוף מבחוץ. אני תופסת את הרגל ומרגיעה אותה, ואולי גם את עצמי, ובלי להתעמק בחששות יוצאת אל עבר הסלע החיצוני ומטפסת עליו. מור עומד בראש הסלע ומחכה לי. זה המראה הכי מעודד שיכולתי לבקש.


אל המסלול הזה, אחד מכ־350 מסלולי טיפוס שחורצים את הוואדי, הגעתי עם אלון גורן ועם מור דורון, שני דוקטורנטים, שלפחות אחד מהם שקול בדרך כלל. ההתחלה היתה לחוצה. אנחנו מגיעים אל הגבול עם ירדן ומתעכבים מול הפקידה בבנק. עוד עשר דקות מעבר הגבול נסגר, ואז נבלה את הלילה בצד הישראלי שלו. כל ההכנות וההזדרזות יהיו לחינם. הפקידה מתעקשת למתוח את המחוגים ולקחת את הזמן, וגם את הכסף, לצד רצף של שאלות לא רלוונטיות. הסיכויים להיכנס לעקבה בשעה כזו הולכים ופוחתים, אבל לבסוף היא משחררת אותי עם דינרים ביד, ואני רצה להסביר בהתנצלות לירדנים במחסום שעוד שני ישראלים מגיעים אחרי.


בנסיעה במונית אנחנו חוצים עיר בדרכה לישון ועוברים ליד מסעדות שווארמה שמציעות בשר לשוברי צום הרמדאן. בהמשך המונית עוברת בכבישים ארוכים, בין הרים שתאורת הירח רק מרמזת על יופיים ועל הגוונים החומים העדינים שצובעים אותם.

בוקר. מחממים את השרירים עם חברים מהכפר | צילום: רן בן יאיר

כשאתה מזלזל, אתה חוטף סטירה

בבוקר, בלב המדבר של הכפר בוואדי רם, פסגות צצות מכל מקום, שיפולים של מדרון, מצוקים גבוהים, רכסים וגבעות, סלעים מקופלים זה על גבי זה וחול בין לבין. אמנם הכל צבוע בחום, אבל נראה שבנוף שולטים אינספור גוונים, והם מחוזקים בנגיעות של אדום ושחור. החושך במקום עושה רק טוב לבוקר שמגיע אחריו.


ואדי רם שבדרום ירדן נמצא במרחק נסיעה של שעה בערך צפונית־מזרחית לעקבה. רוב אוכלוסיית המקום, בדואים בני שבט החוויטאת, מתפרנסים מתיירות. אף שפני השטח שלו מדבריים והוא חף מאטרקציות תיירותיות כדוגמת פטרה הסמוכה, ואדי רם הוא מגנט למטפסים. לצד השקט והנוף הקסום זורם כאן הרבה אדרנלין, שמחזיר אליו שוב ושוב את אותם האנשים לעוד התמודדויות עם הסלע. ״יש כאן מסלולים ארוכים, משהו שאין בארץ בכלל״, מסביר מור, שביקר במקום עשר פעמים. "המצוקים הכי גבוהים בארץ הם בגובה של חמישים מטרים. כאן הם נישאים לגובה של מאות מטרים, זה משהו אחר לגמרי״.


המטרה של אלון בביקור הנוכחי היא לטפס את ה -Pillar of Wisdom. מסלול הטיפוס, שאורכו כ־350 מטרים, קרוי על שם הספר ״שבעת עמודי החוכמה״ שכתב תומס אדוארד לורנס, קצין בריטי שסייע במרד הערבי נגד התורכים וזכה לכינוי ״לורנס איש ערב״. בספרו הוא מתעד את הרפתקאותיו באזור. מור טיפס את ה־Pillar לפני שנתיים, וירד את המסלול באמצעות מסוק של חיל האוויר הירדני שחילץ אותו לאחר פציעה. הרעיון לחזור על הטיפוס לא היה שלו, ״אבל אלון משך לכיוון, והחלטנו לנסות שוב״.


המחשבה לטפס אל פסגת המסלול הזה, הכולל 14 תחנות, עלתה על דעתו של אלון כששהה בכפר רם לפני שנתיים, באותה הפעם שבה מור חולץ. ״נפתח חמ״ל, כל אחד קיבל תפקיד, והיה מרשים לראות איך כולם מתארגנים. אז ידעתי שאם אני נתקע יש על מי לסמוך. זה מקום מאוד מורכב. קרו לי שם תקלות קטנות שגרמו לי להעריך אותו. בכל פעם שאתה קצת מזלזל אתה חוטף את הסטירה שלך. אבל עם הזמן אתה לומד את המקום״.


אלון טיפס שמונה פעמים בוואדי רם. ״במרחק שש־שבע שעות נסיעה אתה נמצא בארץ אחרת לגמרי״, הוא אומר ומוסיף, ״האנשים שפגשתי ברם נפלאים, המקום מקסים ברמות שלא ייאמנו, וחוויית הטיפוס היא עוצמתית – אתה עושה דברים שלא היית מאמין שתעשה. ובגלל שזה כל כך קרוב ונוח, אני מצליח להגיע למסלולים קשים יותר, ויכול להתכונן לזה, ללמוד את המקום, ללמוד איך להתמודד עם הסלע״.


בכפר רם אנחנו פוגשים גם את יונתן ברלב ואת ז׳ניה פפיר. יונתן טיפס במקום 15 פעמים, והבחירה בירדן כיעד לטיפוס נראית לו ברורה. ״המס בגבול זול מכרטיס טיסה לכל מקום״, הוא צוחק ומוסיף שהוא אוהב את ירדן. ז׳ניה, מדריך בארגון מדריכי הטיפוס של המזרח התיכון, ביקר בוואדי יותר מעשר פעמים, והוא מציין את האווירה ואת הנוף כגורמי המשיכה. "לא משנה מה אתה עושה – מטפס או מטייל, התפאורה מסביב מרשימה. האוויר, החול, הממדים של הדברים – הכל עצום. אתה רוצה לעבור לגבעה הבאה, וצריך לחצות ים של חול שייקח לך שלוש שעות". אבל מספיק עם הדיבורים. הולכים לישון.

אלון באמצע טיפוס. "בגלל שזה קרוב ונוח, אני יכול להתכונן וללמוד את המקום" | צילום: אורי גונן

תורת היחסות

בשעת בוקר מאוחרת אני יוצאת עם מור ועם אלון לעבר מסלול הטיפוס שבשבילם הוא רק חימום לקראת ה־Pillar המדובר. לא נעים להודות, אבל בשבילי רק ההליכה לעבר המסלול היא כמו טיפוס אחד משמעותי. היא מתחילה בים של חול טובעני, וממשיכה בצעידה על סלע, שמחייבת שימוש בידיים והטיות הגוף.


כשאני מרגישה שמיציתי את שארית הכוחות אני מסמנת לשניים שאני נחה, והם ממשיכים הלאה. דקות המנוחה שלי מתמלאות במחשבות מבולבלות. בחילה ודופק מהיר מתערבבים יחד עד ששביב דק של נשימה מפנה לעצמו מקום, מכניס מעט מוטיבציה לגוף ומחליף את הרצון לוותר בסקרנות. בקצב מתון אני מתקרבת לנקודה שבה מור ואלון פרשו את הציוד ומתיישבת במרחק מבוּקר, כזה שמאפשר סקירת המתרחש בלי להתחייב למה שאעשה בדקות הקרובות.


בלי הכרזות מיוחדות מור כבר למעלה, לאחר שטיפס את תחילת המסלול ועיגן מתכות בסלע. אני עדיין מרגישה כמו צופה מהצד. ״את שנייה״, קורא לי אלון וקוטע את הפסטורליה. משום מה חשבתי שתהיה הקדמה ברורה יותר למה שהולך לקרות. אבל שמרתי את התהיות לעצמי ונעלתי במהירות את נעלי הטיפוס שלי, אלה שלא נגעו בסלע כבר שנים רבות.


אני מתחברת לחבל שמור עיגן אל התחנה העליונה, ואלון מאבטח אותי מלמטה. מתקרבת לסלע, שולחת רגל ויד שמאל לחפש אחיזות, אבל לא מוצאת משהו יציב מספיק. אולי מזווית אחרת? אני מחליקה את כף היד בחיפוש אחר מדף קטן או סדק שאליו אוכל להכניס את האצבעות. דקות ארוכות עוברות עד שאני מצליחה לטפס על הסלע הגדול הראשון, שמוליך למעבר צר.


אני מגיעה למעין מערה שממנה יש לצאת ימינה למדף צר וגבוה, והפחד מתחיל לחלחל. מלמטה אלון תוהה מה המצב, ומור, שנמצא מעל לאותו מדף, ממתין לשנינו. "אין לי מושג איך להמשיך מפה ואין סיכוי שאצליח להתקדם", אני עונה לאלון. כשהוא מגיע אלי כבר אין לי ברירה, ואני צריכה להעביר את הידיים לימין. למרות עייפות השרירים, הפחד לזוז למקום פחות בטוח גובר ומותיר אותי תלויה בשארית הכוחות. כשהזמן מוסיף להתקדם מבלי שאזוז, אלון מסביר שברגע שאסיים את התחנה הזאת הם יגלישו אותי למטה וימשיכו למעלה לבדם. זה מספק אור בקצה המנהרה שבה חניתי. אני יוצאת וממשיכה לטפס, עד שאני רואה את מור עומד בראש הסלע.


למעלה מור אומר לאלון שיהיה מסובך יותר להגליש אותי למטה, ועדיף שאטפס איתם עד לפסגה. הדיון הקצר ביניהם נעשה לידי, אך בלעדי,

מור החצי הדרך. "אצלנו המצוקים הם בגובה חמישים מטרים. כאן הם בגובה של מאות מטרים. זה אחרת לגמרי" צילום: מישאל רוזנטל

אבל תחושת ההתעלות של סיום המקטע הראשון הופכת את ההפתעה הזאת למשהו חיובי ומסקרן. לפני שיוצאים שולחים מבט נוסף בנוף הסלעי המדברי שמכל עבר. מלמטה נראו הדברים רגועים; כאן הנוף נראה פתאום פראי הרבה יותר.


את שלב הטיפוס השני אני פותחת בקצב טוב, סקרנית לגלות אילו אחיזות אמצא ומלאה בביטחון שהן יחכו לי מעבר לראש. באמצע המקטע יש ארובה צרה שעולים בה באמצעות חיכוך הגוף ועבודת גפיים מינימלית. מור שולח מדי פעם הערות עידוד ומחמיא על ההתקדמות והביצועים. מדהים איך מילים קטנות יכולות להרים.


את התחנה השלישית והאחרונה מור ואני עולים במקביל, עד שמגיעים למערונת קטנה ומנוונת. הביטחון והיציבות שהיא משרה ממכרים, ואין לי שום דחף לצאת ממנה. אנחנו עומדים צמודים על מדף קטן, ואני מתלבטת איך לשבור שמאלה לעבר המטרים הספורים שנשארו מן המסלול. כשאיני מוצאת אחיזות על פני הסלע החלק אני מתלבטת עם מור אם לאחוז באחת העגינות שאלון חיבר. בשלב זה מור אומר שהכל מותר, אף שלא מומלץ להיאחז בעגינה כזאת. אני שולחת את יד ימין לאחוז ברצועה המחוברת לעגינה שבסלע ומתקדמת עם הרגליים. משהו זז בסלע, האחיזה משתחררת – ואני איתה. נפילה קצרה למטה נבלמת בזכות אבטחת החבל מלמעלה. נפילה גדולה יותר של הלב שלי נבלמת בזכות המבט המרגיע של מור. זה חלק מהריגוש, אני מבהירה לעצמי, מתעשתת ומטפסת עד לפסגה.


אנחנו מתנתקים מהחבלים ומתקדמים לעבר המצוק כדי לראות את הנוף. ההליכה, אף שאינה תלולה מדי או מורכבת, נראית לי פתאום מפחידה בגלל העדר האבטחה והחבל שאליהם כבר התרגלתי. מבט מסביב חושף פסגות גבוהות יותר מזאת שטיפסנו בה ומציף אותי פתאום באכזבה. אבל אני מתעקשת להתעלם מהיחסיות הזאת ומבינה שתמיד יש פסגה גבוהה יותר. לשנייה אחת, כשאני נושמת את המדבר ואת השקט, אני יכולה ליהנות מזה שלא עצרתי אחרי הקטע הראשון. לשמוח שסיימתי את כל המסלול, בלי הנחות ובלי פציעות. אנחנו גולשים מטה בשלושה שלבים וצועדים לעבר הכפר. החול הטובעני שהוביל אותנו אל המסלול הוא עכשיו קרקע יציבה.

הר שמצטיין בנירוונה

בשתיים וחצי בבוקר קמים מור ואלון להתארגן לטיפוס הארוך שלהם על ה־Pillar of Wisdom. אלון נאבק עם הפסטה של הערב הקודם ומור אוכל פיתה ולבנה, רק כדי לחסוך במשקל שיסחבו. בתיק הם לוקחים שמונה חטיפי אנרגיה, שני ג׳לים של אנרגיה ושמונה ליטרים וחצי של מים.


בארבע בבוקר קריאות של מואזין חותכות את החושך ומציפות את הכפר הישן בקולות מסתלסלים הרבה לפני שהשמש צובעת את המדבר. האלטרנטיבה לאתגר הטיפוס היא מסלולי ההליכה שמציעים מדריכים מקומיים, שרבים מהם משלבים אלמנטים של טיפוס וצעידה פחות סטנדרטית על פני הסלעים עם נסיעה בג׳יפ בין אתר למשנהו. החלטתי לצאת ליום טיול כזה (על אפשרויות טיול נוספות בוואדי רם ראו עמוד 106).


״ואדי רם הוא מקום טוב לראות את הכוכבים והשמים״, אומר לי מוחמד א־זאלאבה, מדריך טיולים שעובד עם דודו, הבעלים של הגסטהאוס בכפר. עם הזריחה יצאנו אל ההר הראשון, ג׳בל חזאלי

(Jebel Khazali), שהכניסה אליו מסומנת ברוג׳ום – ערמת אבנים שנועדה לציין כניסה למסלולים. על קירות הסלע כיתובים וציורים עוד מתקופת האבן. מתברר שהמקום משך אליו אנשים בגלל הצל ובגלל המים שנאגרו בו עוד משחר ההיסטוריה.


אנחנו יוצאים בג׳יפ ומגיעים לג׳בל כאבר אמרה

(Jebel Qaber Amra). טיפוס רגלי קצר, ואנחנו בורחים מהחום המדברי אל הרכב וממשיכים לשייט על החול. כשמוחמד עוצר ליד ג׳בל אום פרות׳ (Jebel Umm Fruth), מתפתח בינינו דיון כמעט פילוסופי על מהות העצירות החוזרות ונשנות ליד הרים שנראים דומים. מוחמד קובע שבמהלך יום טיול ארוך בשמש, ההר הספציפי הזה מצטיין בנירוונה שהוא מספק, עם צל נדיב ורוח קרירה שצצה משומקום. אני ממשיכה לתהות, מוחמד פורש לשנת צהריים קלה. בדרך חזרה לכפר נגלית אנטנה סלולרית גבוהה בלב המבנים הנמוכים. בשביל מוחמד זו נ״צ מצוינת שמסמנת במדויק היכן נמצא הגסטהאוס של משפחתו. הקרינה לא מטרידה אותו.

כשהמטפסים מביטים בנוף הם רואים מיד קווים, שלוחות, סדקים. רק בחושך אפשר שוב לראות את ההר כנוף | צילום: נדן פינס

יום אחד נשלם הרבה כסף

בשעות הערב, הרבה אחרי השקיעה, חוזרים ז'ניה ויונתן מיום טיפוס ארוך שנמתח עד לשעות החשכה, ונכנסים אל המבנה של מוחמד שכולל כמה חדרי אבן, מזרנים על הרצפה והרבה יתושים. "יום אחד יהיה פה מקום אמיתי ונצטרך לשלם הרבה כסף", חוזה יונתן, "אבל בינתיים לא אכפת לי לשבת פה בערב, לאכול בחצר ואחר כך לשטוף כלים ולקשקש עם מוחמד״. את עסקת הלינה שלו במדבר הוא מסכם במשוואה הפוכה: "זה המקום היחיד שאני שמח לשלם בו על הלינה ואז לישון בחוץ".


את המנוחה מהטיפוס הוא מוצא בחושך. ״אנשים מהיישוב מסתכלים בנוף ורואים בהר קו רקיע. מטפסים מסתכלים קודם כל על קווים, שלוחות מפה, סדק משם. דווקא בתאורה לא טובה, כשרואים רק צללית של הר שהירח זורח מאחוריו, אפשר לראות שוב את ההר כנוף, וזה מרענן״.


זמן רב אחריהם חוזרים מור ואלון מיום הטיפוס שגם ראשיתו היתה בחשכה. לפסגת ה־Pillar הם לא הגיעו. בשתיים בצהריים, כשראו שאינם מתקדמים מהר מספיק, התחילו לרדת. ״יש אכזבה שלא הגענו לפסגה״, אומר אלון, ״אבל אני חושב שהעניין בטיפוס הוא ללמוד איפה לשים את נקודת העצור. היום הזה היה שלב בדרך להצלחה״.
לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.