תפריט עמוד

טולקין: תייר הדמיון

את הארץ התיכונה לא תמצאו באטלס, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת. בטרילוגיה "שר הטבעות", בספר "ההוביט" ובכתבים נוספים ברא הסופר והבלשן האנגלי ג'.ר.ר טולקין עולם ומלואו, שעבור רבים הוא ממשי בדיוק כמו העולם שלנו. הצטרפו אלינו למסע קצר בעולם שמעבר

אני מתנשם בכבדות, אולם ממשיך בטיפוס המתיש אל פסגות ההרים הלבנים. בעודי משקיף על מישורי רוהן ועל ממלכת גוֹנדוֹר, אני נזכר בימים רחוקים, בהם הייתי מתכרבל ליד האח ביִמְלָדְריס ושוכח מצרות ומדאגות תוך האזנה לשירתם של העלפים, בני העם הנאווה. "אורחים הגיעו", אומר לפתע מישהו ואני מסב את ראשי.
"Mae govannen, havo dad", אני מברך את הבאים לשלום ומציע להם להצטרף אלי ליד האח. "Hannam le", הם מודים לי ומתיישבים. הם מתעניינים אם יש חדש מהפלך, ואני מחייך ועונה שככל הידוע, אצל ההוביטים העניינים כרגיל.

לפתע אני מתנער מן הזכרונות החמימים ומנער מבגדי את השלג שהצטבר. עלי להמשיך במסע, אני חושב לעצמי, ולמרות רוח מחרישת אוזניים ומקפיאת גפיים מתחיל שוב לשרך את רגלי בשלג העמוק. יש עוד כל כך הרבה דברים לראות.

אין סוף למסע

ככל שאני מעמיק במסעי כך אני מגלה כי אין סוף לארץ התיכונה. את המסע הזה התחלתי בגיל 11, עם קריאת "ההוביט", והוא עדיין נמשך – משתרע על פני הרים, יערות ואגמים, ספרים וסרטים, אינספור כתבים ועמודי אינטרנט, אבל יותר מכל, על פני הדמיון. ובאמת, הכל התחיל בדמיונו של אדם אחד, ג'ון רונלד רעואל טולקין, סופר, בלשן ובעל דמיון שאין שני לו. טולקין יצר עולם דמיוני שיש בו הכל: ארץ עם גיאוגרפיה מפורטת בה חיים עמים שונים ולהם תרבות, מיתולוגיה, היסטוריה, מנהגים ולשונות משלהם. אי אפשר למצוא מדריך "Lonely Planet" לארץ התיכונה, אבל המחפש מידע ימצאהו.

בין אם תכננתי כך ובין אם לאו, השנים האחרונות היו הכנה לקראת המסע. לאחר "ההוביט" קראתי את שלושת כרכי "שר הטבעות", ואז את הספר "סִילְמָרִיליוֹן", שמגולל את סיפור בריאת העולם והעידנים הקדומים. לאחר מכן סיימתי את "סיפורים שלא נשלמו" – מקבץ כתבים של טולקין שפורסמו לאחר מותו על ידי בנו כריסטופר ואשר מרחיבים את המידע על הארץ התיכונה, על העידנים השונים, ועל דמויות וסיפורי מפתח. עתה יכולתי להיחשב לבקיא בארץ התיכונה, אולם זה עדיין לא היה הכל.

מבט על הוביטון שבמרכז הפלך, שם מתגוררים ההוביטים במחילות מתחת לאדמה צילום: מתוך הספר "The Lord of the Ring" בהוצאת New Line Cinema

העיבוד הקולנועי של הבמאי פיטר ג'קסון ל"שר הטבעות" חשף בפני פן חדש ביצירת טולקין – השפות. גם לפני הצפייה בסרטיו הייתי מודע לקיומן, אך שמיעתן עוררה בי משהו שאיני יכול להסביר במלים. התחלתי בלימודי השפות, תוך התמקדות בשפה הנקראת סִינְדָרִין, והיא שפה של עלפים. זוהי השפה המדוברת בקרב העלפים בארץ התיכונה והיא דומה בצליליה ובחוקיה לשפות הקלטיות (הברכות בתחילת הכתבה הן בשפה זו). לעלפים ישנה גם שפת ספר הנקראת קְוֶּנְיָה, והיא משמשת בעיקר בשירה ובטקסים (בדומה ללטינית באירופה). למידת השפות אפשרה לי לראות ממד נוסף ומרתק ביצירתו של טולקין, שכן משמעותם של שמות האנשים והמקומות מתבהרת, ותהליך התפתחותן שזור בתוך העלילה בצורה מופלאה.

בנוסף, למדתי להכיר גם את עולמנו טוב יותר – חבר ועמית למסע נתן לי ספר אשר עוקב אחר הזיקות המתקיימות בין המיתולוגיה של טולקין ובין מיתולוגיות וסיפורים מעולמנו, מהן טולקין שאב השראה (במיוחד בולט הדמיון למיתולוגיות הנורדית, הקלטית והיוונית). למדתי גם כי יש אנשים לא מעטים אשר שותפים לעניין שלי בטולקין וביצירתו, כך למשל יש היוצרים ומחיים את השפות, יש המציינים תאריכים בלוח השנה הטולקינאי ועוד. למעשה, עבור אנשים רבים הארץ התיכונה היא אמיתית ומוחשית לפחות כמו מקומות שונים בעולם הזה. אתם מוזמנים להלך איתי מעט בארץ התיכונה ולהכיר את העולם שמעבר.

במעלה ההרים הלבנים

גוֹנדוֹר, "ארץ האבן", הממלכה הדרומית של ימים עברו. לא לחינם בחרתי להתחיל את המסע בין חבליה של ארץ מדהימה זו. רבים יטענו כי יש מקומות יפים יותר בארץ התיכונה, הפלך או ממלכת לוֹרִיֵן הפורחת, למשל, אך אין ספק כי בגונדור יש משהו ייחודי – מורשת מפוארת, ניחוח של ימים קדומים וזכר לגדולת האדם. שורשיה של גונדור נטועים בממלכת נומנור האדירה שאינה קיימת עוד. יושבי האי נומנור ביקשו לעצמם חיי אלמוות ובכך הפרו את צו האלים. בתגובה, הטביעו האלים את הממלכה כולה תחת מים. ניצולי החורבן, בני שושלת אלנדיל, נמלטו על גבי ספינות אל הארץ התיכונה ושם

ריבנדל, משכן החוכמה והמרגוע בארץ התיכונה, כפי שצוירה על ידי אלן לי. בשפת הסינדרין נקרא המקום ימלדריס | איור : אלן לי מתוך "שר הטבעות – המדריך הרשמי מאחורי הקלעים" בהוצאת זמורה-ביתן

הקימו את הממלכות הגולות גונדור שבדרום וארנור שבצפון.

בחודש לוֹתרוֹן, הלא הוא מאי, מתעטפים כל שדות הארץ בפריחה יפהפייה ומזג האוויר הנעים אמור לאפשר גישה נוחה אל פסגות ההרים הלבנים. לאחר טיול קצר ביִתילְיֵן חציתי את נהר האָנְדוין דרך הריסות אוֹסגיליאת והגעתי אל העיר הלבנה, מינָס טירית. כשמתבוננים בצריח אֶקְתֶלְיוֹן הבוהק באורה של שמש הבוקר מעל לשבעת מפלסי העיר, אי אפשר שלא להיזכר בהיסטוריה של העיר ושל האזור כולו. בימים עברו נקראה העיר מינָס אָנוֹר, "צריח השמש", ואילו העיר התאומה שמעבר לנהר נקראה מינָס יִתיל, "צריח הירח". העיר אוסגיליאת ("מצודת הכוכבים") שלטה על שתיהן ועל שאר הממלכה. אולם כאשר נתחזק הצל מן המזרח, נפל הירח בידי האופל ושמו שונה למינָס מוֹרגוּל, "צריח הכשפים האפלים". אוסגיליאת היתה לעיי חורבות ומינס אנור נותרה עומדת לבדה, פוקחת עין על המתרחש במזרח ועל כן שונה שמה למינס טירית, "צריח המשמר".
במינס טירית הצטיידתי באספקה הדרושה למסע הארוך על רכס ההרים הלבנים. כוונתי היתה לעבור דרך שש מתוך שבע המשואות של גונדור, הלוא הן אָמוֹן דין ("ההר הדומם"), אֵילֵנָך, נָרדוֹל ("פסגת האש"), אֶרֶלָס ("עלה בודד"), מִין רימוֹן, קָלֶנְהָד ("מקום ירוק") והָלְפיריֵן ("ההר הקדוש") – המערבית והגבוהה מכולן, שאת שלוות הקודש שלה לא אחלל. הדרך מטפסת במעלה ההרים הלבנים, כאשר חבל אָנוֹריֵן משתרע בצפון, ולֶבֶּנין, היא ארץ חמשת הנהרות, בדרום. ביום ה־19 נתקלה תוכניתי במכשול, כאשר סופה החלה להשתולל על פני הרכס. ניסיתי להמשיך בדרכי, בתקווה שהסופה תשכך בתוך יום או יומיים. אולם לאחר שלושה ימים הבנתי שהרוחות הולכות ומתחזקות וכי אין מנוס אלא לרדת מן ההר.

לילה אחרון ברוהן

החלטתי לרדת לכיוון צפון ולשים פעמי אל רוהן ומישוריה הירוקים והנוחים. שמה העלפי הנושן של הארץ הוא קָלֶנְאַרְד'וֹן, "אזור ירוק וגדול", ותושביה הם הרוהירים, אדוני הסוסים. אל שתי המשואות האחרונות נשאתי עיניים מלמטה ולאחר כארבעה ימי הליכה במישורים חציתי את נהר מרינג ונכנסתי אל רוהן. הגעתי לכפר קטן ובו התארחתי אצל משפחה חביבה במשך ימים מספר על מנת להתאושש ולצבור כוחות לקראת המשך המסע. ראש המשפחה, איש ושמו דֵאוֹרוָּין, הסכים להשאיל לי סוס כדי שאוכל לחצות את המישורים במהירות ובקלות. "כאשר תגיע אל פער רידֶרמָרְק", כך קרא לפער רוהן בשפתו, "רד מן הסוס וטפח על גבו – הוא כבר ימצא את דרכו חזרה".

עליתי על גב הסוס, קראתי ברכת פרדה: "לנצח ירכבו האאורלינגס, ותהילתם תהילת עד" ויצאתי לדרכי. חישבתי כי דרושים לי כשבעה ימי רכיבה מתונה עד פער רוהן, שם אפרד מן הסוס. החלטתי לרכוב בדרך המערבית לעבר אדורס ולצפות בתלי הקבורה של המלכים, שם פורחים בלובן עד פרחי הסימבלמינה הבהירים. בהמשך פניתי לכיוון צפון־מזרח, לעבר נהר סנוֹבּוֹרְן, והשקפתי מרחוק על מצודת הֵלְם. את הלילה האחרון ברוהן עשיתי על גדות נהר האייזן. חלק זה של הארץ הוא מישורי וזרימת הנהר בו היא מתונה ושקטה. לשמחתי, הלילה היה בהיר, והראות התאפשרה למרחקים.

בצפון ראיתי את מצודת אייזנגרד ואת צריח אוֹרתָנק בעל הפסגה המפוצלת, ומעבר להם את תחילתו של רכס הרי הערפל, הקרויים גם הרי האובך. מדרום התעקל נהר האייזן מערבה והחיש את זרימתו אל הים. הרחק בשמים יכולתי להבחין בכוכב אארֶנדיל מפליג לו לאטו ברקיע הבהיר ליד קבוצת הכוכבים מֶנֶלבָגוֹר ("סייף הרקיע"). החכמים יודעים לספר כי הכוכב הוא בעצם ספינתו של אארנדיל הספן, שנגזר עליו להפליג בשמי הרקיע ושלמצחו הוא עונד אבן חן מופלאה הבוהקת למרחקים.

בבוקר יום המחרת שילחתי את הסוס והתחלתי לפסוע בדרכי צפונה בנתיב מקביל לרכס הרי הערפל. תכננתי להמשיך צפונה דרך ארץ דוּּן עד אשר אגיע לשער מוריה, ומשם לפנות מערבה לאורך אפיק הנהר גְלָנדוין במטרה להגיע שוב אל הדרך הדרומית העתיקה. אז אוכל להמשיך בכיוון מערב, לחצות את ארץ אֶריָדוֹר רחבת הידיים ולהגיע אל רכס ההרים הכחולים המשקיפים אל הים הגדול.


אל רכס ההרים הכחולים

המסע התנהל ללא הפרעות אף על פי שארץ דון ידועה במזגה הרע. לאחר כ־15 ימים הגעתי אל שערי מוריה. בימים קדומים שכנו כאן שני עמים, הגמדים והעלפים, וידידות שררה ביניהם. הגמדים התגוררו במכרות מוריה והעלפים בעירם אֶרֶגיוֹן. בשכנותם למדו העמים זה מזה רבות והתקינו יחדיו יצירות מופלאות. מסופר כי כאן חושלו טבעות הכוח שבעזרתן ביקש שר האופל לשלוט על כל עמי הארץ התיכונה.

לגולס ("עלה ירוק") בן תרדויל – נסיך העלפים של יער אופל וחבר באחוות הטבעת. העלפים הם בני אלמוות ואינם מזדקנים, אך יכולים למות בקרב או עקב צער ויגון | צילום : מתוך "שר הטבעות: אחוות הטבעת" בהוצאת זמורה-ביתן

השער המערבי של מוריה הוא סמל לידידות ולשיתוף הפעולה בין הגמדים לעלפים, משום שהוכן על ידי גדולי החרשים והאומנים של שני העמים. על השערים חקוקה כתובת באותיות עלפיות, שמתגלות רק לאור הכוכבים, והוא נפתח לשמע המלה "Mellon", שפירושה "ידיד" בשפה של העלפים. אל המכרות האפלים של מוריה לא הרהבתי עוז להיכנס לבדי ולכן חזרתי מעט דרומה עד נהר גלנדוין, שם פניתי מערבה אל תוך ארידור.

מסעי בארץ ארידור נמשך חודשיים תמימים. המשכתי לצעוד בדרך הדרומית העתיקה ואז פניתי ימינה וצפונה אל הדרך הירוקה והגעתי אל הכפר בְּרי. עייף מן המסע הרגלי הממושך החלטתי כי את שארית הדרך להרים הכחולים אעשה ברכיבה. בפונדק "הפוני המכרכר" רכשתי צידה להמשך הדרך ובאחד מבתי המשק רכשתי סוס משובח ומספוא. המשכתי בדרכי צפונה על הדרך הירוקה עד שהגעתי לסופה של הדרך הכבושה. פניתי שוב מערבה, אל אגם הדמדומים המצוי בינות לגבעות הדמדומים. כשירדתי מן הגבעות והגעתי אל נהר לון יכולתי כבר לראות את יעדי, רכס ההרים הכחולים. דחף פנימי גרם לי להחיש את רכיבתי.

כעת הרוח מנשבת באוזני, נושאת עימה קולות שחפים וניחוח ים. אני עומד על רכס ההרים הכחולים ומשקיף מערבה, אל הים הגדול. אני מביט ברסיסי אור השמש המנצנצים על פני המים ובקצף הגלים. האם זהו קול שירה אשר מגיע לאוזני או שדמיוני מתעתע בי? כך או כך, עלי להמשיך בדרכי.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.