זיכרון של נסיעה

ברומא, ויה ונטו מספר 44, בצדו המערבי של הרחוב, בקטע הדרומי, הנשפך אל פיאצה ברבריני (שבמרכזה מזרקת הטריטון המפורסמת של הפסל הרומאי הגדול, איש המאה ה-17, ג'אן לורנצו ברניני), נמצאת חנות ספרים בשם "לה סטרדה". מולה, על המדרכה הרחבה, כמו מול בתי הקפה החביבים על תיירים באותו רחוב מהולל, עומד מבנה זכוכית שמוכרים בו ספרים, מדריכי נסיעות, מפות ומזכרות. בשמשה הדרומית של המבנה הזה, ביום ראשון, 7 במרץ 1999, היתה מוצגת לראווה סדרה של טי שרטים שאמרי שפר מודפסים עליהן; סדרה שנקראת "מילים של כותנה". לא קניתי אף אחת מהן למזכרת (מזכרת למה בעצם? לרחוב על שם ויטוריו ונטו? אין בהן שום ציון לרחוב. לרומא? אפשר למצוא אותן כנראה גם בערים איטלקיות אחרות. לאיטליה? הכתובות אמנם באיטלקית, אבל הכותנה והתופרים כנראה לא – בלונדון ראיתי פעם בית מלאכה למסכות אפריקאיות אותנטיות ששולחים לניגריה ומוכרים שם – שלא לדבר על הרעיון), אבל אני זוכר פחות או יותר את אחת הכתובות: "אני נאמן לזיכרוני אפילו שהוא לא נאמן לי".

כמו רבים אחרים, יש לשער, אינני כותב יומן בדרך כלל, לא בבית ולא בנסיעות (אם כי לא פעם לפני נסיעה קניתי לי, בדיוק לצורך זה, יומני שולחן אלגנטיים ומחברות מכורכות יפה שבתוליותם המאובקת נשמרת עד היום במגירות ובארגזים עם תצלומים שצילמתי בטירופי רגע בנסיעות בודדות, ועם בלוקים ופנקסים בגדלים שונים שציינתי בהם רגעים נבחרים, בקיצור רומזני שנהפך עד מהרה לכתב חידה), אבל הבית מלא מה שיכול אולי לשמש עזר לזיכרון – ממדריכי נסיעות, ספרי נוסעים, ברושורות ומפות (כולל כאלה שמחלקים חינם בבתי מלון) ועד כרטיסי אוטובוס, כרטיסי ביקור, כרטיסי כניסה למוזיאונים ואתרים ארכיאולוגיים, קבלות של בתי מלון ומסעדות, גלויות, פוסטרים, פאזלים של תמונות ידועות, מודלים מקרטון של בניינים מפורסמים, עיתונים, בולים, מטבעות, קופסאות גפרורים ועטים זולים עם כתובות.

מסיבה כלשהי חלק קטן מהתזכורות האלה לא הגיע מעולם לתיבת הקש הגדולה שבה קבורות רוב אחיותיה (בין השאר, אם אני זוכר נכון, אוסף גדול של קופסאות גפרורים מבתי קפה בטוקיו, שמצטיינת בבתי קפה ובקופסאות גפרורים), אלא נשאר על שולחן הכתיבה ועל המדפים שלידו, חצי מוצנע ומעלה אבק. באוסף המובחר הזה כלולים, למשל, כרטיס אוטובוס יווני על סך מאה דרכמות, מקושט במתווה של עמוד יוני, עמוד נייר מודפס משני הצדדים, דל בגרפיקה ועשיר במילים על מרכז המגדלורים הלאומי בפנזאנץ, אנגליה, וכרטיס כניסה למסגד הגדול של שי-אן, סין, מנייר קשה ומבהיק, 16 על חמישה סנטימטר, עם ציור צבעוני של ביתן עוף החול מצדו האחד, והסברים באנגלית בכתב יד מצדו האחר. התוספת האחרונה למיוחסים אלה היא קיסם שיניים עטוף בנייר שעליו כתובת המסעדה הרומאית שממנה לקחתי אותו.

לא כל מעוררי הזיכרונות על השולחן ובסביבתו הקרובה פועלים מכוח המילה הכתובה: בין העדים האילמים יש למשל דגם מעופרת (בדיל?) של חיה מיתולוגית מהמוזיאון באנקרה, קופסת פח מוזהבת בצורת ביצת יען, מעוטרת בציורים ניאו קלסיים (היא כאן מזמן ואני לא זוכר מאיפה, אבל היא מעוררת זיכרונות מכמה נסיעות ומהרבה מקומות), סיכה של כדור פורח משאטו דה, שווייץ (התעודה שצורפה לה נמצאת כנראה באיזו מגירה), העתק של האיקונה היקרה מאוד לסרבים, "המדונה עם שלוש הידיים", ממנזר חילאנדר בהר אתוס (שמזכירה לי גם את המקור שראיתי לא מזמן, וגם את הרפרודוקציה באלבום אתוס וגם את הזקנה מבלגרד שקניתי ממנה את ההעתק כמה שנים קודם לכן), מקטרת חומר קטנה שקיבלתי מתנה (מגואטמלה שבה לא הייתי בה, אבל בעקבות המקטרת הזאת אולי אסע לשם, כי מזכרות, כמו רפרודוקציות של תמונות שלא ראינו, משמשות לא רק כדי להזכיר לנו מקומות שבהם ביקרנו בהם, אלא גם כדי לעודד אותנו לנסיעות נוספות), וחייל חרס קטן שכוחו יפה להזכיר לי – וכנראה לרבים מאוד אחרים, שכן חיילי החרס הצטרפו כבר מזמן לליגה העולמית של מזכרות שהן גם איקונות תרבותיות, לצד מגדל אייפל והטאג' מהאל ודויד של מיכלאנג'לו – את קבר הקיסר הראשון של צ'ין, ליד שי-אן, סין.

מה שמשותף לכל המזכרות – עם או בלי מילים (ואני מעדיף עם, אפילו אם יש בהן רק שם, פלומאנאק, למשל, כמו על מלחייה שקנינו בעיירה הנקראת כך בברטאן על חוף תעלת למאנש, שם שמעורר זיכרון של מפרץ יפה וסלעי גרניט ורודים), אישיות (רק אני יכול לזכור שאת כרטיס הביקור הזה, של סוכן חברת מוצרי בשר מסוג'ו, סין, קיבלתי מסיני שישב לידי ברכבת ובמשך שלוש שעות לא החלפנו בינינו מילה, ואין לי מושג מה קרה לו מאז) או ציבוריות (כמו פסל גאנֶש מעץ שידבר אל רבים), ובלי קשר לערכן האיקוני או האסתטי (הגאנש הזה יפה בעיני, וגם למלחייה יש חן של פשטות, מה שאי אפשר לומר על כרטיס הכניסה למסגד בשי-אן) – היא הציפייה שישמשו לנו מין "היפתחי השומשומית", מפתח קסם לאוצר בלום (ומחליד) של חוויות ממקומות וימים אחרים, חכה לדוג בה מראות ומעשים מתוך נהר השכחה; בקיצור שיהיו כאותה עוגה הדומה לקונכייה קטנה ותפוחה וקרויה על שם הקונדיטורית בת המאה ה-19 מדלן פּומיה, עוגה שהדודה לאוני מ"החיפוש אחרי הזמן האבוד" נהגה לטבול בתה שלה, ומאז היא המייצגת הפופולרית ביותר של דבר מה שמעורר זיכרונות ונוסטלגיה.

חפצים, תמונות, קולות, ריחות, טעמים, טקסטורות, כל אלה יכולים לשמש טריגר לזיכרון, אבל – לפחות לגבי – אין כמו מילים, ולכן בניסיון לשמר משהו מנסיעה אני משתדל להצמיד לה גם טקסט, אם בשיחה (כשאני נוסע עם עוד מישהו) ואם במונולוג פנימי (בערב במלון, כשאני נוסע לבד), טקסט המורכב לעתים רק ממילים בודדות, ושמות ושברי משפטים, שיעזור לי לזכור, ובמקרה הצורך ישמש אותי בכתיבה על הנסיעה, אחר כך, תוך כדי עיון במפות, בברושורות, במדריכי הנסיעות ובספרי הנוסעים. לא יומן, כאמור, אלא מילים מעטות שמזכירות לי הרבה ככל האפשר, מילים שאני משתדל לזכור בעל פה (כי לא תמיד יש לי נייר ועט, ואלה ממילא הולכים לאיבוד כשצריך אותם). הדוגמה הטובה ביותר שעולה בדעתי היא מחזור של 17 שירי האיקו שכתבתי פעם. כל אחד מהם נולד מזיכרון של נסיעה אחרת, וכל אחד מהם הזכיר לי אחר כך ביתר עוצמה את הנסיעה שממנה נולד. זה כמובן פשוט יותר כשיש מטרה מוגדרת, כי אז קל יותר להבחין בין מה שאפשר למצוא בספרים ובמפות, ובין מה שצריך לשמור בראש. הפסקה הראשונה של רשימה זאת היא דוגמה לחיבור מאוחר של שני אלה.

עטיפת הספר "הרים ונהרות לעולם"

"זיכרון של נסיעה" הוא פרק מתוך הספר "הרים ונהרות לעולם", רשימות מסע שכתב דן דאור, בהוצאת עם עובד. ערך משה גלעד. לרכישת הספר לחצו כאן >>

לכתבות של דן דאור>>