| תיעוד הזיכרון יום שלישי, ב-8 בחודש מאי, ישבנו, ידידי הטוב ואני, בחוף הים בתל-אביב תחת שמשייה צבעונית ונחנו. השמש צבעה את הים בשלווה, סירות מפרש שטו על המים ויכולתי לחוש את הרוגע מתפשט בתוכי. לא היה לי ספק, שזהו יום חופש מיוחד. על חוף הים התהלך איש עם מצלמת פולרואיד, "מי רוצה תמונה?" צעק בקול רם למשתזפים. ידידי הסב פניו אלי והזכיר לי שלפני שבע שנים צילם אותנו אותו צלם בדיוק באותו מקום. תמורת עשרים שקלים ביקשנו מהצלם שישוב ויצלם אותנו. לצערי איני זוכר את הצילום הישן אך כשהבטתי בצילום החדש בו אנו יושבים חשופי גוף ונחים אל מול הים, הרגשתי שאנו מנציחים את הרגע המיוחד שחולף. דו-שיח אינטימי ביום הולדתי האחרון קיבלתי במתנה טלפון נייד שמכיל מצלמה. מעולם לא היה לי טלפון נייד. לא אוכל להכחיש את ההתרגשות שתקפה אותי בזכות המתנה. לא מהטלפון עצמו התרגשתי, אלה מהעובדה שאוכל לשאת מצלמה בכל שעות היום. בוקר אחד התעוררתי כשבראשי מחשבה על צבע אדום, החלטתי לצלם בעזרת הטלפון הנייד כל אדום שיחלוף על פניי במשך היום. צילמתי עשרים פריטים דוממים, חמישה צמחים בגווני אדום וציפור צייצנית עם חזה אדום. בסופו של יום רוקנתי מהטלפון את הצילומים שנשמרו בזיכרונו אל המחשב והבטתי בהם כשעה. זהותו של צלם לפני כשנה הכרתי עולה חדשה מתורכיה, היא מאוד אהבה לצלם. במיוחד התגאתה במצלמתה הדיגיטלית היקרה שאליה חיברה עדשה מרשימה ותיק נשיאה. עוד לפני שהגיעה ארצה ביקרה בכמה מדינות במזרח הרחוק. באוסף הצילומים שצילמה רואים אותה ואת הנופים המרהיבים שמקיפים אותה. היא מאוד מצאה חן בעיני ולא בזכות התמונות, בהן היא מדגמנת את בגד הים שלה או בגלל השקיעות המרהיבות, אלא בזכות אוסף קטן של צילומי ילדים המחייכים למצלמה. בכל כפר בו ביקרה לא שכחה לצלם את פניהם של הילדים לפני שעזבה. הצילומים האלה עזרו לה להכיר את עצמה טוב יותר.המצלמה ב-1964 עלה אבא שלי ארצה כדי להתגייס לצה"ל. הוא היה צעיר בגילו ובנפשו וסחב עימו תרמיל ומצלמה ישנים. במשך שנים צילם עם מצלמתו, שהייתה אז אהובתו, את המסלול בצנחנים, מלחמות, חתונות, וגם את היוולדי וילדותי. סרטי צילום רבים השתלשלו מן המצלמה והפיקו צילומים נדירים שנשתמרו עד היום. אבי היה מראה לי בגאווה את הצילומים, במיוחד אלו שצולמו בזמן הצניחות כשהוא תלוי בין שמיים לארץ, "את כל זה צילמתי עם המצלמה הקטנה והישנה שלי", נהג לומר לי. בהגיעי לתיכון השאיל לי אבי את המצלמה כדי שאצלם תמונות בטיול השנתי. המצלמה התקלקלה. הרגשתי נורא. אי אפשר היה לתקן אותה. אבי לא כעס עליי, כנראה הבין שגם למצלמה יש תקופת חיים משלה. אחרי כמה שנים קניתי לו מצלמה דיגיטלית. הוא חייך אבל פתח שוב את אלבום הצילומים הישן. הצילומים כפתור. סירה. ילד. צנחן. בטן. תפוח. כיסא. שער. חומה. רכבת נוסעת. זוג מתנשק. ציפורים חולפות מעל בית-כנסת. יער. מפל. רחוב. בית-קפה עם איש שקורא עיתון. הנה אני קופץ לבריכה. מיטה. כוס יין. ציור. דוגמנית. הנה אני מעשן סיגריה ברחוב דיזינגוף בתל-אביב. גיטרה. כלב. חדר-עבודה. אמא שוטפת כלים. כוכב. גבינה. שובר-גלים. אוטובוס. חנות-ממתקים. בת-זוגתי לשעבר. נמלה הולכת על שטיח. אסף בן שנה. עוגת יום-הולדת עם שלושים וארבעה נרות דולקים. שחקנית קולנוע. ילד אוכל המבורגר. |
המצלמה ואנחנו
צילום הוא במקרים רבים הרבה יותר מעניין טכני. מדובר במערכת יחסים עם עליות ומורדות, תקוות ואכזבות. הנה כמה אפשרויות שיכולות לתקוף גם אתכם |
Array
(
)