קשה שלא להתרגש מהסצנה הפואטית ביותר שכל סיור ספארי במזרח אפריקה יכול להציע – אותו רגע קסום בו מבחינים ממרחק בלוחם מסאי צנום וגבוה, בעל הרגליים הצרות. טוניקה האדומה על גופו מותירה כתף וגו חשופים, מתהלך גאה וזקוף במרחבי הסוואנה, רועה את צאנו בין שלל חיות טרף, כאילו אין זה כלל אחד מאזורי הטבע הקשוחים והמסוכנים על פני כדור הארץ. מסתבר כי בדומה לסכנה ההולכת וגוברת של הכחדתם של מינים רבים של בעלי חיים בשמורות האפריקאיות כתוצאה מציד, תיירות וחקלאות, גם שבטים ותרבויות אנושיים הולכים ונמוגים מהנוף האפריקאי הפראי. החברות השבטיות הפסטורליות של מזרח אפריקה עומדות בשנים האחרונות בפני הסכנה הגדולה ביותר בפניה הם נאלצו להילחם עד היום. עם יצירתן של שמורות טבע בגדלים שמדינה אירופאית ממוצעת לא תתבייש בהם כלל, חוות פרטיות, שטחים לגידולים חקלאיים. שבט המסאי נפגעים מכך באופן הגדול ביותר אולי, נדחקים מאדמותיהם ומתפנים מאדמות שבאופן מסורתי וחוקי שייך להם. אומץ הלב שלהם אינו התכונה היחידה שלהם, באותה הנשימה המסאי נחשבים לעדינים ורכי לב, לא סתם הם זכו לכינוי האריסטוקרטי והמסקרן "הפרא האציל".
שמם ואומץ ליבם יצא למרחק בכל רחבי אפריקה אבל לא רק, מאז הגיעו של האדם הלבן לאפריקה והתקופה הקולוניאליסטית שמם ומראם מעוררים תשוקה עזה במערב למסתורי והאקזוטי של אפריקה הפראית. בני המסאי נחשבים לאנשים קשוחים ואמיצים, ששמרו עד העשורים האחרונים על אורח חיים מסורתי והם מהשבטים הקדומים החיים כיום במזרח אפריקה, שאף היו מושא פחדם של סוחרי העבדים מטילי האימה. גם כיום המסאים מנהלים את חייהם בדרכם המסורתית זה דורות ומוכרים בעיקר בזכות הטוניקה אדומה שהם לובשים לגופם, גם בעת עזיבתם את השבט לערים הגדולות. רובה המוחלט של אוכלוסיית המסאים חיה עדיין חיי שבט ריכוזיים בכפרים מרוחקים ממרכזים עירוניים. הם חיים בבקתות פשוטות עשויות בוץ ועצים ומצופות בגללי בקר, גם היום כלכלתם עדיין מתבססת בעיקר על מרעה ומעט צייד.
עד לפני כמאתיים שנה, בתחילת המאה ה-19, ארץ המסאי נמתחה מצפון קניה, עברה באזור האגמים המרכזיים והמשיכה עד למרחבי הסרנגטי בצפון טנזניה. הפלישה הקולוניאליסטית לאפריקה חילקה את שטחי המחייה של השבט בין קניה הבריטית לטנגנייקה הגרמנית ופינתה שטחים נרחבים בעיקר לגידולי חקלאות המיועדים לאירופה ולמתיישבים אירופאים שהגיעו לנכס את הקרקע. ההשתלטות הקולוניאלית גרמה למסאי לאבד יותר מ-60 אחוז משטחם, אבל זו הייתה רק יריית הפתיחה, ההכרזה על אזורים נרחבים משטחם כשמורות טבע בשנות הארבעים והחמישים, תחילה אלה היו בכלל מיועדים כפארקי שעשועים פרטיים למשחקי הציד של המתיישבים האירופאים, אך עם הזמן החל להתגלות הפוטנציאל הכלכלי הגלום בהם, כך שגם עם סיום הקולוניאליזם והעצמאות שניתנה לקניה וטנזניה עדיין המשיך תהליך הפינוי של שבטי המסאי משטחיהם.
פולחן האל הדת המסאית שייכת לדתות אפריקאיות מסורתיות, שמתקיימות ביבשת מזה אלפי שנים. המסאים מאמינים באל אחד בשם אנגאי, כאשר האמונה המסאית היא דואלית – אנגאי הוא בעל טבע כפול: אנגאי השחור – הנדיב, ואנגאי האדום – הנקמן. דגם מקומי של אלוהים והשטן. המסאים אינם סבורים שצריך להטריד את האל אנגאי בעניינים אישיים. אין צורך להתפלל לאלוהים בגלל אי פוריות, כאבים וכיוצא באלה, גם לא להניח עבורו פתקים. אנגאי נענה לפניות כלליות הקשורות לחברה כולה, כמו בקשה לגשם, למניעת מגיפות או בענייני מלחמה. אדם חולה, אישה עקרה, תינוקות בעלי מום – יטופלו ברוחות הזקנים או הכוחות המיסטיים המשניים לאל. משכנו של האל הוא הר האלוהים הממוקם בצפון טנזניה. אמנם רבים מבני המסאי הושפעו מההתקפות המיסיונריות על חופי אפריקה במשך מאות השנים האחרונות והתנצרו, אך הפתיחות שלהם לדת, תרבויות ואנשים לא גרמה להם לוותר על אמונותיהם המסורתיות. האמונה המסאית סובבת סביב הסיפור כי האל אנגאי נתן מתנה מיוחדת לכל אחד משלושת בניו: הראשון קיבל חץ וקשת כדי שיוכל לצוד, השני זכה במעדר כדי שיוכל לעבד את האדמה והשלישי, נאטרו קופ שמו, קיבל מקל כדי שיוכל לרעות את הבקר. נאטרו קופ הוא המסאי הראשון, רועה צאן.
חיי המסאי, הפרט והשבט, סובבים סביב העדר. כשמסאי מתהלך לו בשיפולי הקילימנג'רו הקרירים ופוגש לפתע את חברו הוא ישאל אותו קודם כל מה שלום הבקר שלו, כמה ראשי בקר נשארו לו, מה מצבם הבריאותי וכן הלאה. רק לאחר מספר שאלות בנושא הבקר יעבור המסאי לשאול את חברו לגבי משפחתו, ילדיו וכן הלאה. כשרוצים להלל מסאי, מדברים על בקרו. אדם אמיד או מכובד נחשב כאדם שמחזיק בראשי בקר רבים ובהרבה ילדים. ככל המרבה הרי זה משובח. עדר של 50 ראשים נחשב כמכובד. אדם שיש לו הרבה מהאחד, אך חסר את השני, נחשב עני. מסאים משתמשים בבקר בדרכים שונות למגוון מטרות המקיפות את כל אורחות חייהם: הם אוכלים את בשרם, מכינים בגדים מעורם, מכינים את הבקתות והצריפים שבהם הם גרים מגללי הבקר ושותים בטקסים משקה העשוי מחלב המעורבב עם דם פרה. המסאים לא עובדים למחייתם בחקלאות, הם מאמינים כי זו פוצעת את האדמה ומשעבדת את נפשם לחיי עבודה. את רוב הידע התרבותי שלהם לומדים המסאים בעזרת שירים, אגדות וסיפורים, שהם מספרים לבניהם ומעבירים מדור לדור. בחברה זו נשמרים ומקודשים הערכים השומרים על כבוד המשפחה; מכבדים ומעריכים לימודים כאמצעי למעבר מילדות לבגרות. את המסאים מאפיינים מספר פולחנים הייחודיים רק להם ואת חלקם הם הפיצו למערב שגומע אותם בשקיקה. פולחן היופי זכרי המסאי נותרו נאמנים לטבע ואכן משקיעים רבות בהתייפות – שיער ארוך ומשוח, לעיתים אדמדם. הם נוהגים לטפח את גופם ומשתדלים להראות תמיד מסודרים ונקיים. הם עונדים תכשיטים רבים, ואף שומרים על עקרון ההכבדה – כך אויב אנושי שרואה אותם עם כל תכשיטיהם ומראם המטופח יודע כי זה רק כדי להוכיח לו שגם עם אובייקט ש"מכביד" עליהם לכאורה הם יגברו עליו בקלות.
אם אנחנו במערב טועים לחשוב כי העולם האוריינטלי הולך ונעלם ואט אט המערב משתלט על כל עץ רענן במקומות נידחים, טעות בידינו. ההשפעה הינה הדדית וכך נוצר לו מין מיזוג בין מזרח למערב, כך במקום שבני המסאי יוותרו על הטוניקה בשביל הג'ינס ונייקי, צעירי המערב דווקא כמהים באופן הולך וגובר במוצרי אופנה אוריינטליים ואקזוטיים. היום בכל בר היפסטרי באירופה ובתל אביב ניתן להבחין בנקבי האוזניים ההולכים וגדלים, דבר זה לא היה עולה על הדעת לפני מספר שנים, אך עכשיו לאחר גילוייה של אפריקה זה הגיע גם אלינו. הצו האופנתי הזה נחת עלינו בעיקר בהשפעת המסאי – ניקוב האוזניים והרחבתן משמעותי ביצירת דמותו של המסאי. החורים מתחילים כחורי סיכה קטנים באוזני הילדים. מחוררים את התנוך בעזרת קוצים, ללא חיטוי. משמחלימה האוזן מכניסים מקל צר, ואז מקלות גדולים יותר, פקק שעם ותכשיטים כבדים, עד שהתנוך מגיע לכתף, דבר שנחשב לאורך מושלם. החורים הגדולים נחשבים יפים ומעידים על חכמה. נהוג לקשט אותם בחרוזים ושרשראות בעיקר בטקסים. כיום, מסאים רבים שיוצאים העירה, מגלגלים את התנוך סביב האוזן, כך שלא ייראה.
עוד פריט אופנתי שנחשב לטאבו עד לפני כמה עשרות שנים והגיע זה מכבר למערב הינו תופעת הקעקועים חוצת הגבולות. מקור האופנה הזאת גם הוא בהשפעות אפריקאיות ופולינזיות, המאורים בניו זילנד הם המפורסמים ביותר בכך והביאו את יצירת הקעקועים לדרגת אמנות ממש. הקעקועים הקבועים והזמניים הינם חלק חשוב בתרבות המסאית השבטית והטקסית. לחיים שמנמנות אינן נחשבות יפות בעייני המסאים ולכן נהוג לקעקע עיגולים על הלחיים שישמרו עליהן רזות. הקעקועים נעשים כבר בגיל ילדות באמצעות חוט ברזל מלובן במדורה, ללא חיטוי. במקרה של הסתבכות וכאב משתמשים בתרופות המקומיות. פריט אופנתי נוסף הם עגילי אוזניים, נזם ומגוון תכשיטים, לרוב נשיים אך גם גבריים. עד לפני מספר שנים גם עגילים נחשבו לחתירה כנגד הזרם, שלא לדבר על עגיל באף או בפופיק. כיום דבר זה עניין שבשגרה ובאזורים אורבניים רבים במערב ניתן לחזות בצעירים עם עגילי מתכת בכל מקום אפשרי. בהשפעתן של חברות אוריינטליות ואקזוטיות וחשיפת המערב המודרני לשבטים עתיקים כדוגמת המסאי נפתח צוהר לניסויים אופנתיים ולהטמעת מאפיינים אסתטיים אפריקאים עמוק בתוך תרבות המערב. פולחן ההתבגרות טקס ההתבגרות מתחיל בגילאי 15-12, תלוי באומץ לבו ובגרותו של הנער. בשלב הבא מתרחש טקס המילה של המסאי – ככל שיקדים הנער לעבור את טקס המילה, כך ייחשב מוקדם יותר לחבר בוגר בחברה ולאמיץ יותר. בכדי להגיע לרגע הזה, עליו לעבור את כל מבחני האומץ בהצלחה. החשוב והמכריע שבהם הוא מבחן אחיזת קרני הפר, שבמהלכו צריך הנער לאחוז בקרניים ולהפיל את הפר ארצה במו ידיו. טרם הטקס העלם הצעיר ניגש לקבור את החפצים המסמלים את ילדותו, פחות בובות מטויס אר אס ויותר גלגלי אופניים ישנים שמצא, מקלות בהם שיחק וכן הלאה. הצעצועים מסולקים ושיער ראשו מגולח. כמה לילות לפני הטקס נערכות חגיגות ובהן ריקודים סוערים הנועדים בעיקר להפחית מהחרדה שבו נתון הנער ולעודד אותו.
בדומה לטקס המילה היהודי גם טקס מילת המסאי הוא ניתוח כירורגי שנערך ללא הרדמה וללא רופא. הטקס הוא שער לשלב הלימינאלי – טקס המעבר מילדות ללוחם מסאי. במהלך השנים עושה הנער מאמצים להוכיח שהוא אמיץ ובוגר דיו כדי לעבור את טקס המילה. בשעת ביצוע הטקס הנער חייב לשמור על ארשת פנים קפואה אחרת הוא נידון לאות קלון עליו ועל קרוביו ואף עלול להיות מגורש מהכפר. באם הטקס עבר בהצלחה, העלם הצעיר הופך לגבר ומוענק לו התואר "לוחם צעיר". בתואר זה יחזיק עד שקבוצת הגיל הבאה בתור תעבור את טקס המילה. לאחר הטקס על הנערים ללבוש בגדים שחורים לתקופה של כמה חודשים עד לריפוי המלא מהחיתוך. בזמן זה הנערים פגיעים והרוחות עלולות לנצל זאת, לכן הם משתמשים במספר תכסיסים והגנות כדי להטעות ולהרחיק את הרוחות הרעות – את הנעליים הם נועלים הפוך ולראשם חובשים מגבעת שחורה מקושטת בנוצות צבעוניות מעשרות עופות שונים, מחסידות, דרך יענים ועד זהבנים.
בסוף תקופת החלמתו הנער מקבל עגילים, שנועדו להרחיב עוד יותר את תנוכי אוזניו. המסאי הצעיר אוסף מתנות וכך גם מבשר לנערות שהוא כבר גבר. הסטטוס עולה בהתאם, גם זה של המתבגר וגם זה של הוריו. לאחר תקופת מה, העלם יזכה ללבוש את הטוניקה האדומה הנכספת. השלב הבא הוא מעין הכנה צבאית לשאר החיים – במהלך תקופה זו הגברים הצעירים יתגוררו בבקתות קטנות בכפר מבודד שנבנה על ידי אמהותיהם במיוחד לצורך הכשרתם. תקופה זו, הנמשכת משלוש ועד שבע שנים, מהווה את תקופת הלמידה שלו. כשם שילד בעולם המערבי מבלה את שנות ילדותו בבית הספר, ולומד שם על התרבות וההיסטוריה שלו, ורוכש מיומנויות החשובות לחברה שבה הוא יצטרך לתפקד כאדם מבוגר, כך לומד המתבגר המסאי את הדברים החשובים והמקודשים לחברת המסאי.
במהלך שהותו בכפר זה המסאי הצעיר לומד שיטות ציד, עובר אימונים אינטנסיביים, נשלח מדי פעם לסוואנה ומתבקש לחזור כעבור מספר שבועות. על כל אלה לומד הנער גם על תאולוגיית המסאי, האלים, ההיסטוריה של שבט המסאי, את סיפורי הגבורה של הלוחמים, כיצד הם ניצחו את אויביהם ואת חיות הטרף. בנוסף לומדים שם גם את חוקי החברה שלו בכל הנוגע לנשים ולמזון. בתום התקופה האינטנסיבית בכפר המבודד, המסאי שב לכפרו המקורי ועובר מספר טקסים נוספים בתומם הוא ייחשב כלוחם לכל דבר. אחד מהטקסים המוכרים ביותר הוא ריקוד הקפיצות שמבצעים בני מסאי צעירים בטקס ההתבגרות; הם מזנקים לאוויר מעמידה ישרה, כדי להפגין את חוזקם וזריזותם. עד לאחרונה, גברים צעירים נדרשו גם להרוג אריה מבלי להשתמש ברובים או כל נשק חם אחר, כדי לזכות בזכות לשאת אישה. רשמית, מנהג זה פסק, אולם יש עדויות לכך שבאזורים המרוחקים והנידחים יותר של קניה, יש מקומות שבהם עדיין מבצעים את טקס זה. בתום כל הריטואלים הללו דור חדש של לוחמים מצטרף לשבט ולשכבת גיל הבוגרים, זכות המעניקה להם מעמד של מקבלי החלטות פוליטיות וחברתיות. מעמד גבוה יותר הוא מעמד הלוחמים הבכירים, אליהם יצטרפו הלוחמים הצעירים בשלב מאוחר יותר בחייהם. פולחן התיירות
בלודג'ים בשמורות הגדולות ובריזורטים היוקרתיים לחופי זנזיבר הם מסתכלים על התיירים כל הזמן, ויש להם ניסיון, חוסן ושיטות לחימה שהחייל הישראלי יכול לחלום עליהן. כישרונם הגדול הוא כושר הסוואתם ויכולתם ל"שבירת" דמות או צורה – בעת חשיכה העין האנושית רגילה לזהות צללית של דמות אדם, המסאי מבינים זאת ובעת שמירתם בלילה הם לא פעם יעמדו בתנוחות מוזרות כאשר הם נשענים על מקלותיהם, רגל אחת נשענת על רגל אחרת וכן הלאה. לא פעם ניתן לעבור סנטימנטרים מלוחם מסאי במחשבה שזה שיח, עץ או סלע. הם יוצאים מאחורי העץ, מעבר לשיח, או פשוט עומדים במקום מסוים ועד שהם לא יזוזו או יקראו לעברנו קריאת "ג'מבו" חברותית, שלום בסווהילית, לא נדע לעולם שמישהו עמד שם. צבעם הכהה, הטוניקה האדומה וכושר הסוואתם המדהים מקנים להם יכולות אדירות להפתיע תוקפים, יודעים בדיוק היכן לעמוד כדי שאור הירח או אור מלאכותי לא יחשפו אותו. נשות המסאי הבנות, בהגיען לגיל ההתבגרות, עוברות גם הן טקס חניכה קבוע, המיוחד רק להן. את הטקס עורך אביה של המתבגרת, שחוגג עם השבט כולו את התבגרותה של בתו. במהלך הטקס הנערה תיפרד מכל מה שקשור לחייה כילדה – ממשפחתה, ממלבושיה, ומתכשיטיה. גם טקס המילה הנשי עודנו רווח אצל שבט המסאי. נערת המסאי הופכת לאישה ומקבלת תפקיד חדש וזהות חדשה ובעתיד היא תקבל את שמו של בעלה. זהותה החדשה של הנערה מתבטאת גם בגילוח שערותיה ובשינוי שמה, זאת במקביל לעולם המערבי בו נוהגות הנשים לשנות את שמן בהינשאן, ומקבלות את שם המשפחה של בעליהן. בתום הטקס נערת המסאי היא יוצאת מבית אביה, כדי להינשא לגבר וללדת לו ילדים.
מציד אריות לסחר במזכרות בשנים האחרונות תהליך הגזל של הממשלות הלאומיות מהמסאי ממשיך ואף מתגבר, לצד תהליכים אחרים, כמו עתודות מסחריות לגידולים חקלאיים וחוואים פרטיים המשתלטים על שטחים. מאות אלפי דונמים נמכרים כל שנה על ידי ממשלות קניה וטנזניה לחברות מסחריות וחוואים פרטיים. חוות אלה נבנות לא פעם ליד מקור קבוע של מים ומונעות גישה לצאן של המסאי. בנגורונגורו ושמורות רבות אחרות, שפעם היו ביתן של שבטים פסטורליים ולקטים, מתפנים לגמרי מאנשים בתואנה לשמירה על אוכלוסיות חיות הבר. גם החינוך שהמסאים זוכים לו בשנים האחרונות גורם לנטישת הדרגתית של המסורת. אזורים, שהיו פראיים בעבר, מפנים את מקומם לשדות מגודרים שבהם מגדלים חיטה, תירס, מעט סורגום ואפילו תפוחי אדמה. בעלי הקרקע הם בדרך כלל מסאים אמידים יותר, שנטשו את סוכות הבוץ המקוריות לטובת בתים גדולים, מכוניות ומשאיות. המסאים, שסלדו מגדרות, התחילו לגדר את חלקות הענק. הצטמצמות הקרקעות השייכות למסאים הפכה לבעיה העיקרית המכבידה על המשך אורח חייהם המסורתי. המסאים ויתרו על שטחים גדולים שהיו שייכים להם – הם מכרו או השכירו אדמה לשבטים אחרים, אולם המשיכו לרכוש עוד ועוד בקר, וכך לא נותרו להם די שטחי מרעה. כיוון שהמסאים אינם יכולים לרכוש בחזרה את האדמות שמכרו או לקבל שוב את האדמות שהשכירו, הם החלו לנגוס בהדרגה משולי השמורות. בשנות ה-70 ניסתה הממשלה, בעקבות לחץ של גורמים בינלאומיים, להשפיע על המסאים שלא יחכירו את אדמותיהם וישמרו אותן למען חיות הבר. כחלק ממסע השכנוע הזה הם קיבלו מהממשל נתח גדל והולך מרווחי התיירות. מגמה נוספת היא הגידול ביוזמה המסאית. אם בעבר המסאים התייחסו בבוז ובעוינות לזרים ולא נטו לסחור איתם, הרי שבעשורים האחרונים הם מתקרבים אל התיירים מיוזמתם והחלו גובים כסף עבור ביקור בכפריהם. בני המסאי הקימו חניונים וחנויות מחוץ לשני הפארקים, והתיירים הפכו מקור ראשי של תעסוקה למשפחות שמתגוררות ומהגרי מסאי לאורך צירי התיירות ממומבסה ועד זנזיבר, המוצאים שם לקוחות טובים לסחר חליפין של מוצרים וסחורות בשווקי המסאי הססגוניים. אופיר מיטרני – חי כשנתיים בטנזניה, במהלכן התנדב בבית יתומים בארושה |
.jpg)
שי הגיב:
אשמח לדעת מתי הכתבה נכתבה.