תפריט עמוד

המחוז הצפוני: מאת יגאל צור

ספר חדש של הסופר יגאל צור: המחוז הצפוני. מפקח נימר בקרמן, בן לאב בדואי ואם יהודייה, מוזעק בסיום פרשת הרצח שאירעה ב"המחוז הדרומי", כדי לפענח מיהו הרוצח החכם והנקמן שמטעה את החקירה בעקביות ומחסל באופן שיטתי את מיטב בנינו. סמלת סטלה מבורך, שותפתו לחקירה, היא שוטרת קשוחה ואם יחידנית, שחשבה שפצע אפל מהעבר נותר מאחור ובנתה לעצמה חיים חדשים רק כדי לגלות שאירועי ההווה שואבים אותה חזרה אל העבר, התהום העמוקה והדם שבא יחד עימם... אנו מגישים לכם פרק מתוך הספר

"אבו זבייד, ווין אינת, איפה אתה?"

"איפה שבדואי, כמוני וכמוך, צריך לחיות."

"אבו זבייד בבקשה ממך בלי לחרטט לי. איפה אתה?"

"ליד הסוסה שלך. כשתחליט שאתה צריך פסק זמן, לעזוב את הזבל שאתה מתעסק איתו תבוא. אנחנו כאן".

"כמה שאתה צודק," נאנח נימר. "מה היית עושה אם היית מרגיש שכולם מסתירים ממך דברים, מספרים חצאי אמיתות, לא רוצים שהאמת תצא."

"דווקא מתאים לערבים התיאור שנתת, אלופי ההסתרה וההליכה מסביב", צחק אבו זבייד, "כנראה שהיהודים למדו מהם דבר או שניים עם השנים. זאת שאלה טובה. אתה זוכר מה שאבא שלך נהג לומר?" קולו של אבו זבייד נשמע מהורהר, "תתרחק מן היהודים, יא איבני. הם יקלקלו אותך. מה יש להם ללמד אותך? ולא אישי. כלום. תשאיר את העיניים והאוזניים פקוחות רק למה שהאדמה אומרת לך. שלא תשכח את מקורך. תזכור, אתה הגשש הכי טוב שיש. לך בעקבות העקבות ואל תאמין לאף אחד, רק למה שאתה רואה, מגלה ומבין."

"העקבות מוליכות אותי במעגל. כרגע אני לא מבין כלום. הכול קשור אחד בשני במחוז, טרור, פשע, רצח. האנשים אחוזים בעבותות של שנאה יוקדת שנמתחת אל מקומות שאני לא מבין אותם. כל מי שאני מסתכל בו אני רואה מעליו גבנון, כמו דבשת של גמל, משא של רגשות טעונים. ואללה, מעיק פה."

"יא איבני," אמר אבו זבייד, "כשגבר מדבר ככה סימן שהוא צריך לשחרר לחץ, לצאת לרכב עם בני שבטו או לקחת אישה."

"יקח זמן עד שנרכב שוב ובעניין האישה זאת ששמתי עליה עין עדיין לא נתנה סימן. בינתיים תשמור לי על הסוסה."

נימר הניע את האופנוע ויצא לרכיבה לנקות את הראש. הוא עלה על כביש 85 לכיוון מזרח והחל לטפס בפיתולים, נהנה לאמץ את האופנוע הישיש ולראות שעדיין הוא מגיב בקלות. לפניו נפרש עמק רחב ידיים של כרמי גפנים, מטעי עצי הדר וזית. הכביש היה כמו סהר מושלם והוא פשוט התגלגל לתוך הבקעה העמוקה ועלה בצד השני. לקראת סוף העלייה היה שלט שהפנה ליישוב בית-אלה.

בהחלטה של רגע פנה והגיע לחנייה רחבה. הוא הוריד את הקסדה ודומם את האופנוע. ההפתעה הייתה גמורה, שקט מדהים. שקט כפי שחווה רק במדבר. מסביב עושר של צמחייה, מינים ים-תיכוניים שצמחו לגודל מפתיע, שפע עצי תות ולימון ושסק, יוצרים סבך הרמוני וגדוש. הוא השאיר את המעיל והקסדה על האופנוע ובחר את אחד השבילים שהובילו לתוככי היישוב. הוא חצה גינה קטנה, חלף על פני גן ילדים, על פני בתי עץ צבועים בצבעים כהים ועזים של חום, אפור וכחול וכולם טבולים בעצים וצמחייה. השביל המתפתל הוביל למדשאה פתוחה. הוא התיישב על ספסל מתחת לעץ זית.

ממולו היה שער עץ מקורות רחבות וממרכזו תלוי פעמון מתכת גדול. מהמקוש השתלשל כבל דק ובקצהו כדור מתכת כסוף ובוהק. מעולם לא ראה מראה שכזה. כך ישב ונהנה מן השקט שסביב.

על השביל הופיע גבר, שלמרות מזג האוויר הסגרירי, נראה היה כאילו יצא בחיפזון מהבית, לבוש חולצה אדומה ארוכת שרוולים, מכנסיים קצרים וכפכפי גומי. הוא נעמד בתווך בין הקורות, חפן את כדור המתכת בין שתי כפות ידיו, סגר עליו בצורה מושלמת. הוא עמד כך למשך דקה או שתיים ואז משך אותו כלפי מטה, מפעיל את הפעמון, תחילה באיטיות ולאחר מכן במשיכות קצובות ומהירות. הצליל נקי ורך הדהד וחזר מההר ונימר תהה למי צלצל הפעמון. האיש עצר בעדינות את המקוש, הכדור נותר תלוי ללא תנועה. הוא הצמיד את כפות הידיים, האצבעות פונות כלפי מעלה והאגודלים קרובים לבית החזה, החווה קידה קלה של נמסטה ופסע מבין הקורות. חננאל, זיהה נימר, אחד מהחבורה שהייתה בלוויה והופיע בצילום המשותף של החזרה משדה הקרב. חננאל נראה שקוע ומכונס בעצמו.

נימר קם מהספסל והלך לקראתו, "חננאל, מה אתה עושה כאן?"

הפנייה הפתיעה את חננאל. העיניים שלו היו מרוחקות, בוהות בנקודה מסויימת בחלל. "לא הבנתי את השאלה שלך. אם השאלה היא לעניין הפיזי אז אני גר כאן ביישוב," הריחוק שהיה בעיניו נעלם והוא הביט בנימר במבט יוקד, "אם השאלה היא למהות אזי אני בא לכאן עדיין מתוך אמונה שבכל אחד מאיתנו יש ניצוץ אלוהי".

"מה הקטע עם הפעמון?"

"כול משיכה של כבל המתכת חותכת את היסוד הקשה שבי כדי להגיע למודעות חדה ובהירה, צלצול הפעמון מזכיר לי את האמת שלא ניתן לחמוק ממנה." חננאל החל לצעוד על השביל.

"אכפת לך אם אתלווה אליך?" נימר תהה כיצד לדובב את האיש המשונה, נמשך בצורה לא ברורה לדעת עליו יותר. הם פנו לשביל בין עצים, שהלך ונהייה צר ודחוס יותר כשהתקדמו. על ענפים משני צידי השביל היו תלויים חישוקים, עיגולי עץ ומתכת בגדלים שונים, ארוגים עם רשת שממנה השתלשלו חוטים מקושטים בנוצות וחרוזים. נימר הסתכל בהם בסקרנות. "ראיתי את הצילום. אני יודע שהיית שם," אמר לפתע.

"הייתי," ענה חננאל בשקט. העיגולים השונים שעל העצים נעו, זעו ברוח הקלה. "החיים מעמידים אותנו בנסיונות קשים. הדרך שבה אני גדל מלמדת שיש בחירה בין מה שחשבתי שאני לבין האני האמיתי שהוא הרבה יותר טוב וזך, או לפחות שואף להיות כך." חננאל העביר את כף ידו על עיניו, כאילו מוחה קורי שינה שעדיין נותרו, "לקח לי הרבה זמן להבין. הייתי צריך לנסוע הרחק מכאן."

לרגע קט חוט סמוי, אנושי ועמוק, חיבר פתאום בין שניהם. נימר מעולם לא חש משהו דומה, והחיבור המשונה הזרים אליו עכשיו, הציף אותו במידע. "למה שינית את השם לחננאל? ראיתי ברישומים שאחרי שחזרת מהודו והגעת לבית-אלה שינית את השם מחיים לחננאל."

"השם חיים כבר לא הייתי אני. היה מישהו זר שנשא את שמי, השם שנתנו לי הורי. חז"ל אמרו שהשם הטוב הוא מה שאדם קונה הוא לעצמו."

נימר הביט לעברו תוך כדי הליכה, ראה את הגו השחוח, הכתפיים השמוטות, "שינוי השם לא הפך אותך למאושר."

"לא. אבל עם יכולת להתבונן בכאב ביושר."

"בלוויה של יקיר ראיתי אותך עומד בודד."

חננאל משך בכתפיו, "כן."

"הבן שלך ניגש אל הבת של סטלה, הוא רצה לדבר איתה."

"אולי."

"סטלה הרחיקה אותו וכעסה עליך. למה?"

חננאל זרק לעברו מבט, "סטלה היא בן אדם לא צפוי."

"חננאל," נימר היה נחרץ, "גנדי סיפר לי שחזרתם מפעולה, חיסלתם בהצלחה חוליה של חמישה מחבלים. רגע מכונן ללוחמים הצעירים שהייתם."

"היינו באופוריה, חשבנו שמותר לנו הכול. החופש האישי שלנו הוגש על מגש ועשינו את הבחירה הלא נכונה." חננאל החיש את צעדיו.

"למה אתה מתכוון?"

"לאשמה. לכאב."

"זאת הסיבה שסטלה כועסת עליך?"

"כי לא הייתי שם בשבילה," חננאל השתתק, דמעה אחת גדולה הופיעה בזווית עינו, התגלגלה על פני לחייו הזיפיות, גלשה אל השביל בו הם צעדו.

"אתה רוצה לספר לי?" נימר לא הרפה.

חננאל תחב את ידיו בכיסי מכנסיו, כאילו הוא מסתיר אותן. כשדיבר נשמע חנוק מעט, לא ברור, ספק מדבר לעצמו, "הכול חוזר על עצמו, העבר משתכפל ואין לחמוק ממנו. ההווה הוא עבר ואין עתיד." האיש נראה לפתע עייף, האנרגיה שהייתה בו כשעזב את כדור המתכת התפוגגה כלא הייתה. "אם לא שליו, הבן שלי, אולי הייתי עושה בחירה אחרת. היו רגעים שחשבתי לסיים עם העניין. אולי אני צריך."

הם הגיעו לקצה השביל. בית עץ קטן ניצב מולו, זוג אופניים היו שעונות על גזע עץ. על ענף שבלט ממנו היה תלוי חישוק גדול עמוס נוצות וחרוזים.

"מה העיגולים האלו שתלויים מהעצים?"

"לוכדי חלומות," ענה חננאל.

"ולמה הם טובים?"

"הם כמו מסננת, לוכדים את הסיוטים של האדם ונותנים רק לחלומות הטובים לעבור אליו. החלומות הרעים ישארו ברשת ויעלמו באור היום."

"וזה עובד?"

"לוכדי החלומות שלי הולכים ומשתפרים," חיוך כאוב עלה על פניו, "יום אחד, אולי, אצליח להכין את האחד שיעלים את הסיוטים הפרטיים שלי."

"אתה יודע בדיוק מתי הדבר יקרה," אמר נימר, "טעויות נעשות, לומדים מהן, לא תמיד די בכך. על טעויות צריך לשלם. אחרת המרחב כאן," הוא עשה תנועה עם היד לעבר השביל, אל עבר לוכדי החלומות שנעו עם הרוח הקלה, אל עבר העצים והשיחים הירוקים הפזורים במרחבי היישוב השקט והרוחני בית-אלה, אל השמים הכחולים שבצבצו מעבר להם, "לא שווה כלום. זאת עדיין אותה מערה להסתתר בה."

הם עצרו לפני הבית. הוא עמד לשוב ולשאול את השאלה שזמן רב חשב עליה, מאז שראה את הצילומים, מאז שהכיר את סטלה – מה בדיוק קרה שם? – תנועה קלה מעבר לווילון בחלון הבית הסיחה את דעתו והשאלה שלא נשאלה גם לא זכתה לתשובה, הרגע שבו עמדה לצאת לאוויר העולם חלף. חננאל נכנס לבית וסגר את הדלת אחריו.

פניו של שליו, הנער, הופיעו בחלון. הוא חייך את החיוך המעוות שלו עד שנשמעה הקריאה, "שליו, בוא הנה. עכשיו." הנער ניסה לקרוץ לו בעין אחת, לא הצליח והפנים נעלמו מן החלון.

מתוך המחוז הצפוני, הוצאת בזלת.

המחוז הצפוני

המחוז הצפוני

לרכישת עותק מודפס עם הקדשה מהמחבר

לרכישת עותק דיגיטלי

המחוז הדרומי

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.