תפריט עמוד

הודו – טיפוס לפסגת השיוולינג

משלחת טיפוס ישראלית ראשונה יצאה אל ההימלאיה ההודית כדי לכבוש את פסגת השיוולינג - אחד ההרים האתגריים ביותר לטיפוס, המתנשא לגובה של 6,543 מטרים. לא רק עם קרח, שלג וקור כלבים נאלצו המטפסים להתמודד, אלא גם זה עם זה. אלון הוד מסכם את החוויה

לפני כמה שנים הוזמנתי לצרפת לטקס בחירת הטיפוס החשוב ביותר של אותה השנה בעולם. מטפס בווארי ומטפס שוויצרי זכו בפרס היוקרתי על טיפוס השיוולינג (Shivling), הר המתנשא לגובה 6,543 מטר באזור הגרהוואל (Garhwal) שבהימלאיה ההודית. ידעתי שלא ירחק היום ואצא לטפס על ההר, הנחשב לאחד האתגריים ביותר לטיפוס: הר מחודד ותלול מכל קצותיו, צורה שהעניקה לו את שמו, שמשמעותו "הפאלוס של האל שיווה".

על כּנָפֶה מתוקה באבו גוש לא התקשיתי לשכנע את רן כגן להצטרף. רן, גיאולוג במקצועו, הוא מטפס מנוסה גם על מצוקים וגם על הרים. השיוולינג דורש מיומנות גבוהה בטיפוס מצוקים והרים, בטיפוס על קרח תלול ועל שלג, וכן בשימוש בציוד ובחבלים. מורן סגולי, ביולוג ושותפו לדירה של רן, מנוסה בטיפוס הרים אך אינו מנוסה מספיק בטיפוס מצוקים. בטיולים ובאימונים קודמים הוא הראה את כוחו ביכולת גבוהה בהליכה עם משקל רב ובתנאים קשים, והוא מבטיח להתאמן היטב על מצוקים בטרם הנסיעה. מורן הוא מסוג האנשים שייקח – ואכן לקח – להר את הספר "שר הטבעות", ואם מישהו יתלונן שהספר בא על חשבון משקל שקית אורז, הוא יוסיף לתרמילו עוד שתי שקיות.
זוהי גנגא (עינת גנות מבאר שבע), שחיה שלוש שנים במערה בגובה של כ-4,400 מטרים מעל פני הים. יישוב הקבע הקרוב ביותר למערה נמצא במרחק של 25 קילומטרים ממנה. מלבד גנגא ומטפסים החולפים במקום, חיים באזור כמה נזירים הינדים, הגרים אף הם במערות | צילם: אלון הוד
רביעי מצטרף גיא חסון. לגיא אין ניסיון בהרים גבוהים, אך הוא התמחה בטיפוס על קרח בחורף הקנדי והוא מנוסה גם בטיפוס מצוקים. אנחנו לא מכירים. נפגשים לראשונה באימונים לקראת הטיפוס: עליות ארוכות ותלולות בהרי ירושלים עם תיק כבד, טיפוס מהיר של קטעי סלע ארוכים במצוקים שונים בארץ, עם נעלי הרים כבדות ומגושמות במקום נעלי טיפוס.


החלטנו כי במקרה הצורך נתפצל לצמדים. רן ומורן רגילים לטפס זה עם זה, גיא ואני נהיה הצמד השני. לגיא זהו ההר הרציני הראשון שטיפס, ומעולם לא טיפסנו יחד. באימונים הבנו שכאשר אנו מטפסים יחד אנו צוות חזק וטוב. שנינו מתמודדים היטב עם האתגרים הטכניים בטיפוס על סלע, קרח ושלג. אבל בהרים המורכבוּת רבה הרבה יותר. שם עלינו להתמודד גם עם גורם הזמן, תנאי מזג אוויר קשים, חוסר חמצן, חוליי הגוף. עלינו להתמודד גם זה עם זה ולתקשר במצבי לחץ שבהם גם לזוגות ותיקים לא תמיד קל.

מטפסים חסרי מנוח

בגנגוטרי (Gangotri), היישוב האחרון בדרך להר, אנו פוגשים במשלחת מספרד. חבריה נראים כמו אחרי אסון. הם נמלטו מסופות על ההר, משאירים במחנה הבסיס, בגובה 5,000 מטר, אוהלים וציוד בשווי אלפי דולרים. כל מה שמעניין אותם זה לחזור הביתה כמה שיותר מהר. סיפוריהם מההר לא מעודדים.
טרק של יומיים מגנגוטרי מוביל לגאמוק (Gaumukh, "פי הפרה"), מקור הנהר הקדוש גנגס, ומשם למחנה הבסיס טפוואן (Tapovan), שלרגלי ההר.

במחנה הבסיס נפתחו מחדש דיונים אסטרטגיים שהחלו כבר בארץ: כיצד עלינו לטפס על ההר? קיימות שתי שיטות עיקריות. לפי "השיטה האלפינית", יש לטפס מהר ועם מעט ציוד – לסחוב כמה שפחות, לא לבזבז זמן, ולנסות להספיק לטפס על ההר לפני שנכנסת סופה. חסרונות השיטה הם שדרושה בשבילה יכולת אישית גבוהה, ובמקרה שהתנאים לא מאפשרים טיפוס מהיר, אין רזרבות של ציוד ואוכל וחייבים לנסות לרדת גם בתנאים קשים.

אלון וגיא מתקרבים לפסגת השווילינג בטיפוס על הרכס המושלג האחרון. רק בפסגה, אחרי טיפוס לא קל ועתיר חילוקי דעות ובעיות תקשורת, גיא אומר שהוא כבר לא כועס | צילום: רן כגן
"שיטת המשלחת", לעומתה, היא מגושמת ואטית, אבל יש לה יתרונות. סוחבים ציוד רב מאוד וכבד למחנות שנמצאים לאורך הדרך. לפעמים צריך לעלות ולרדת כמה פעמים כדי להביא עוד ציוד, כך שבכל מחנה יש תנאים טובים יחסית המאפשרים בעת הצורך המתנה סבלנית לתנאי טיפוס מתאימים. שיטה זו אומרת יותר זמן טיפוס, יותר זמן בתנאי חוסר חמצן ואולי גם פספוס חלון הזדמנות של מזג אוויר טוב.

אנחנו לא מגיעים להחלטה. נראה מה יהיה. חילוקי דעות מתגלעים גם בנושאים טכניים אחרים. השפעות התנאים ניכרות בכולנו. אנו ישנים בצפיפות באוהל, בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס, אוכלים מנות מהירות הכנה ומפשירים את השלג למי שתייה ובישול. הדיונים הופכים לוויכוחים קשים, ואני חש בנימה עוינת במיוחד כלפי מצדו של גיא. אני מבין שחייבים לפתוח את הדברים.
מתברר שגיא מרגיש שאני לא מכבד את האופן שבו הוא מנתח את המסלול. אני רק חשבתי שכמה מהניתוחים שהציע מוקדמים מדי. למרות הקור, הרוחות מתלהטות. גיא מסרב לקבל את הסברי ולא רוצה להשלים. הלחץ והתנאים הקשים מעצימים את הרגשות. התחושה אצל כולם קשה. מבטים זועמים, עצובים, גם מבולבלים: לא ברור אם יהיה בכלל המשך למסע המשותף. בגובה 5,000 מטר יש באוויר רק מחצית מכמות החמצן שיש באוויר בגובה פני הים. זה לא עוזר להירגע.
אנו ממשיכים בלי להחליט. גיא ומורן חסרי מנוחה, יוצאים לבדם בסופת שלג קלה ומטפסים קטע סלע תלול. הם מעלים תיק עם אוכל למחנה הבא, מחברים חבל בסוף הקטע הקשה וגולשים בחזרה לאוהל.

למחרת אנו עולים את הקטע עם התיקים הכבדים על הגב ומאובטחים לחבל. הגוף מכוסה היטב מהקור. הטיפוס מתבצע תוך כדי שימוש בידיים מכוסות בכפפות טובות בשילוב גרזני קרח וקרמפונים – תופסנים בעלי שיניים חדות הנתקעות ונאחזות בקרח. הקרמפונים מורכבים על נעלי טיפוס מיוחדות, המבודדות מהקור העז.
הלחץ והתנאים הקשים מעצימים את
הרגשות. התחושה אצל כולם קשה. מבטים
זועמים, עצובים, גם מבולבלים: לא ברור
אם יהיה בכלל המשך
למסע המשותף

מתגלעים חילוקי דעות חדשים. באיזו שעה לצאת? מורן רגיל להתעורר מוקדם מאוד, ואז הוא חייב לעשות משהו. הוא רוצה לצאת מוקדם. גם רן מעדיף לצאת בלילה, כשהכל קפוא ויציב ויש פחות מפולות. הוא חושש שיציאה מאוחרת תביא אותנו לסופה שמתחילה מדי יום בשעות אחר הצהריים. גיא נוטה אף הוא לעמדה זו. אני נותר לבדי בדעה שטיפוסבלילה, ב־25 מעלות מתחת לאפס, הוא לא רעיון טוב. זה מסוכן מדי.

סכנת הקור גבוהה בעיקר כשמטפסים בצוות של ארבעה, כי בדרך כלל חלק מהצוות מחכה ללא תנועה ומאבטח את המטפס המוביל באותו הרגע. הסופה מתחילה בדרך כלל מאוחר יחסית, ואני מעדיף להיכנס לתחילתה בסוף יום טיפוס, כשהגוף חם, מאשר לצאת בלילה בקור נורא. בקור כזה התפקוד נפגע, ואיברי הגוף קופאים עד כדי סכנת נמק.

בשש בבוקר, במחנה בגובה 5,350 מטר, אני נשאר באוהל, בעוד שהשלושה יוצאים לטפס ולהכין חבלים לחלק מהטיפוס מחר. אני שלם עם עצמי, מתעורר לאטי ליום יפה ובהיר, השמש מחממת את גופי ואני מפשיר את הביגוד והציוד הקפוא של כל הצוות.

ב־00:12 אני מחליט לעלות ולראות לאן אגיע. התנאים נוחים ומאפשרים לי קצב מהיר. אני נעזר בחבלים שהם הכינו, ובתוך שעתיים וקצת אני מצמצם את הפער ומדביק אותם.

שביב תקווה בדרך לפסגה
בערב, באוהל, גיא מספר שקצת קפאו לו האצבעות. הוא מוכן לנסות מחר את השיטה שלי. זה מחמם לי את הלב. שביב של תקווה שאנחנו חוזרים להיות ביחד, צוות.

למחרת רן ומורן מובילים יום ארוך, מכינים לנו תשתית של חבלים אך משאירים לכל אחד מאיתנו ציוד כבד, כעשרים קילוגרם, לסחוב על הגב בטיפוס תלול. גיא ואני יוצאים מאוחר במזג אוויר לא רע. אני מוביל ברוב הדרך, וגיא בעקבותי. אנו מטפסים במהירות דרך מצוקים תלולים וקטעי שלג וקרח. ביום שכזה מרגישים את החשיבות שבאימונים. אנחנו מוכנים ומתואמים, ובזכות קצב מהיר וריכוז אנו מגיעים למחנה הפסגה, בגובה 5,950 מטר, מיד עם פרוץ הסערה של אחר הצהריים. מורן ורן נאבקים ברוח החזקה ומקימים את האוהל. גיא נשאר רכון על השלג כמה מטרים מאחור. ברוח החזקה הוא לא שומע דבר, ואני ניגש לבדוק מה קרה. צרכים של הטבע. אני נושם לרווחה וצוחק, הכל בסדר.

בלילה הטמפרטורות צונחות ל־35 מעלות מתחת לאפס ומקפיאות כל דבר, כולל את

אלון על פסגת השווילינג: 6,543 מטרים מעל פני הים. פרץ של שמחה ורממות רוח, המלווה בתחושת קטנוּת וכבוד כלפי נוף פסגות ההימלאיה | צילום: גיא חסון

הגזייה. אנחנו לא מצליחים להפשיר את השלג למי שתייה, שלא לדבר על לחמם משהו לאכול, ונאלצים לדחות את הטיפוס לפסגה ביום. ימי פסגה בטיפוס הרים הם בדרך כלל ארוכים וקשים, אבל ללא חילוקי דעות אנו יוצאים כשעה לפני הזריחה.

סֶראק (Serac) – קיר קרח תלול ואדיר בקצה קרחון – מציב אתגר אדיר לכוח הרצון. אני רוצה, ומרגיש חזק ובריא. ברגע של משבר מורן שואל אם זה בכלל אפשרי. רן משתעל ללא הרף, אך אינו מוכן לוותר. מבט למעלה חושף קיר בגובה של כשמונים מטר הניצב בזווית של תשעים מעלות. כמו בניין לבן ורחב בגובה של עשרים קומות. חבלים של משלחות קודמות משתלשלים מקצה הקרחון. לְמה הם מחוברים? אולי הם חתוכים למעלה? האם הם יחזיקו?
אני מוביל, בוחר לטפס כמה מטרים בלי להיעזר בחבל, רק מתחבר אליו ליתר ביטחון. אחרי כמה מטרים אני מושך אותו בעוצמה, בודק, מתלבט. יש שני חבלים, והשמאלי נראה יותר טוב, מספיק טוב. אני נעזר בו ומטפס כמעט עד לקצה קיר הקרח. לרוע המזל, החבל נכנס לתוך הקיר כאשר הוא מכוסה בשכבת קרח שקפאה מעליו ובשלג. כעת הוא תקוע ואני איני יכול לטפס יותר. כל כך קרוב, רק עוד כחמישה מטרים.

רן מטפס על החבל השני כמה מטרים לידי. אני רואה שהוא מגיע לקצה. הוא מנסה לשלוח לי חבל מלמעלה, אך אין לו גישה נוחה. החבל שלי מחובר לתחתית מצוק הקרח. אני מבקש מגיא שיחתוך את הקצה התחתון של החבל שלי, יחבר אותו לעצמו, יטפס למעלה ויחבר אותו לקצה העיגון העליון. הוא עושה זאת ועוזר לי לבצע את המעבר המורכב מחבל לחבל. 6,000 מטר, כשליש מכמות החמצן באוויר של תל אביב, עייפות מצטברת, תזונה לקויה, קור עז. קל כל כך לעשות טעויות.

אני מכניס לקרחון ברגי קרח שישמשו לאבטחת המעבר. לפתע אני מרגיש בטעם שונה בפה. טעם של דם. אני מקרב אל הפה יד מכוסה כפפה ומגלה את צבע הדם. הדופק שלי מואץ. גיא מאשר שיש דם על שפתי. אני יודע שמחלת גבהים הפוגעת בריאות באה לידי ביטוי גם בדם ברוק. במצב כזה חייבים לרדת מההר כמה שיותר מהר.
חולף זמן מה עד שאני מבין. שגיאה מטופשת: במהלך הברגת ברגי הקרח, כדי ליישר את הקרח עם הגרזן, הכנסתי לרגע את בורג הקרח הקפוא לפה. המתכת הקפיאה את הרוק, נדבקה לשפה, וכששחררתי את הבורג נתלשה פיסת עור דקה משפתי. עניין פעוט. עוד כמה חיבורי חבל עדינים, שני צעדים של טיפוס קרח, ואני בראש הסראק.
מורן מתעכב ורן מבקש שנמשיך, מזכיר לנו כי עלינו למהר לפני בוא הסופה. לא ברור אם הם ימשיכו. מכאן עושה רושם שהדרך תהיה קלה יותר ברובה.    גיא ואני עולים יחדיו, אני מוביל מעל בקיע עמוק בקרח, ואנו מגיעים לאוכף שבין שתי פסגות השיוולינג. אנחנו ממהרים לגבוהה שבהן, כל שנייה יכולה להיות גורלית כעת.

העננים מתקרבים במהירות. קטע אחרון על רכס מושלג, חד ותלול, עוד צעד ועוד צעד בזוויות משתנות של ארבעים עד שבעים מעלות, ואנו בפסגה. פרץ שמחה וחיבוק חזק. תחושת האושר שלי מועצמת כשגיא אומר לי שכעת, כשלמד להכיר אותי, כשאנו מחוברים זה לזה בחבל החיים, הוא כבר לא כועס עלי.

אנחנו מביטים למטה ורואים תהום של שני קילומטרים המובילה ישר למחנה הבסיס. מדהים. נוף פסגות ההימלאיה סובב אותנו. אנו מצטלמים למזכרת עם דגל ישראל ומחכים לרן ומורן, אך הם לא מגיעים. סופה מתקרבת, תנאי הראות מידרדרים, ואנחנו מחליטים לרדת. בירידה אנחנו פוגשים את הצמד ומעבירים לו את הדגל. מטפסים שכמותם לא יוותרו בקלות. הם ממשיכים לפסגה.

תודת המחבר על העזרה: לחברת גרבי המטיילים S.F.P, לשחר רוזן מ־VF (יבואני The North Face), לדוגית (מפיצי שעוני הטיפוס Suunto), לאלדד ניר (יבואן חבלי Beal) ולאל על.

דלהי - הודו בזעיר אנפין

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.