ראשיתם של הגנים הסיניים באגדה על איים של בני אלמוות. הגנים היו אמורים להוות שחזור או מחווה לאותם איים של אגדה. גנים אחרים היו אמורים לסמל את גן העדן הבודהיסטי. מאוחר יותר נפטרו המעצבים מן הצורך להעמיס סמליות על הגן, ופנו אל הטבע עצמו כמקור השראה. הגנים חיקו את הנופים הדרמטיים של דרום סין, למשל, את הפסגות התלולות, המתנשאות אל הערפילים המסתוריים בגווילין. קיימים סגנונות שונים של גנים סיניים, אך ברובם אפשר לזהות את הנטייה לחקות טבע פראי, דרמטי, נטייה שבאה לידי ביטוי בבחירה של סלעים בעלי עיוותים וצורות גרוטסקיות, כמו חפצו המעצבים לכלוא את פראותו של הטבע בתוך הגן. אומנות הגנים ביפן היתה מפותחת כבר במאה השמינית. הפגישה עם הגנים הסיניים התקבלה בברכה על ידי דת השינטו הקדומה ופולחן הטבע שלה; מאז ומעולם נתפס הגן כהשתקפות מוקטנת של הטבע. תחילה הקיפה האצולה היפאנית את בתיה בגנים בסגנונות שונים: חלקם גני שעשועים בסגנון סיני, חלקם חיקוי למנדלות בודהיסטיות, המסמלות את גן העדן של בודהא אמידה. הגנים היו בארוקיים, צבעוניים, ושלבו עצים, מים ופרחים. אלא שהתגברות השפעת הזן מן המאה השלוש עשרה מיתנה את הצורות והצבעים. במונחי הזן גדלה נוכחות הריק או ההיעדר בגנים, כך שרוחו של המשוטט תוכל לנוע חופשייה מכפייה צורנית או צבעונית. הגנים נתפסו כמקום למדיטציה, ועוצבו לעיתים קרובות כהמשך של הטבע, ולא כניגודו האנושי, הגיאומטרי. במאה השלוש־עשרה אנו מבחינים כבר בגנים בעלי אופי יפאני מובהק, משוחררים מן המסורת הסינית. בערים קאמאקורה וקיוטו נבנו הגנים היפים ביותר במנזרים ומקדשים, ולא בבתי אצילים. אפשר לזהות שני סגנונות עיקריים בגני הזן היפאניים: האחד הוא גני הנופים, והשני הוא גני הסלעים, או הגנים היבשים. גני הנופים היו, בעצם, תפיסה של ציור נוף תלת־מימדי, המבקש, דוגמת הציור הדו־מימדי, לרמוז על נופים: הרים, פלגים, אגמים, מפלים וכדומה. מעניין לציין שעיסוקם של מעצבי גני הנופים היפאנים בבעיות האמנותיות של הפרספקטיבה (למשל, הצבת עצמים קטנים, האמורים לייצג נופים רחוקים) ובבעיית הצבעוניות, היה מקביל בזמן ודומה בחלקו לעיסוק של הציירים הפלורנטינים בבעיות הפרספקטיבה של ציורי נוף (למשל, אוצ'לו, מאות 14־15). מעבר לפתרון בעיות אלה, הקפידו המעצבים להעניק לגן תחושה של טבעיות ושל מהלך הזמן: הטמנת הסלעים עמוק באדמה, טיפוח הטחבים סביבם, עירוב של סלעים, מים ועצים באופן "לא סדיר", ויצירת גן, הממשיך אל תוך חורש טבעי. כל אלה יצרו סגנונות של גנים, שהיו ללא ספק פחות פורמליים מן הגנים הסיניים, גדושי החלונות, המסדרונות והמחיצות. נדיר היה, למשל, לראות חומות בגנים יפאניים, ואם היו חומות, היו המעצבים מנטרלים את הגיאומטריות שלהם על ידי טיוח "טבעי". הסלעים היו מתונים, וחלקם עוצבו ועוגלו במשך שנים רבות של שהייה במי נהרות זורמים. הם לא היו מוזרים או גרוטסקים, ולא אפיינה אותם גם הסימטריה, שאפשר לראות בגנים הסיניים. נעדרת היתה גם הפגנת המלאכותיות והפגנת יכולת המעצב. תפיסת הזן "מחקה" את האמן מיצירתו. יצירתו לא היתה "מלאכה", אלא תנופת המשך לטבע. גן הזן יוצר תחושת אינסופיות בתוך שטח קטן להפליא. הגנים המייצגים ביותר בסגנון גני הנופים הם גן סאיהוג'י, גן טנריוג'י, גן קינקאקוג'י (מקדש הזהב) וגן גינקאוקוג'י (מקדש הכסף) – כולם גנים של מקדשי זן בקיוטו. הסגנון השני של גני הזן – גני הסלעים (או הגנים היבשים) מהווים ללא ספק שיא באסתטיקה של הגן היפאני ושל האמנות היפאנית בכלל. כאן הסתלקו המעצבים מכל סמליות ומכל חיקוי של צורה חיצונית, סילקו את העצים והמים והותירו סלעים, חול וטחבים בלבד, במונוכרומיות, שיש בה שלל גוונים מעודנים. גודלם של הגנים צומצם, ורובם נבנו כך שיש להתבונן בהם ולא לשוטט בהם. הבה נבקר ביפה שבהם – גן ריואנג'י שבקיוטו.
| ||||
חידת הגן נתאר לנו משטח חול מלבני, מוקף חומה נמוכה משלושה עברים ומהעבר הרביעי מרפסת. החול מגורף כך שהוא דמוי גלים, בעצם אדוות, ועליו מונחות חמש קבוצות סלעים. החומה עשויה טיט, ויש בה סימנים של שמן, שניגר בה ללא צורה מוגדרת לפני חמש מאות שנים. ויש בחומה סימנים של זמן. ויש בסלעים סימנים של זמן. ועל הסלעים כתמים של טחב, שיוצרים ריפוד עדין ומגוון של ירוקים, הבולטים על רקע לובן החול וצבעי הסלעים. שלא כמו בגנים יפאניים אחרים, מסגנונות אחרים, אין בגן עצים או שיחים, אין בו פרחים, ואין בריכות ודגי זהב ששטים בהן. אי אפשר לראות בו גשרים אדומים, קטנים ומקומרים. אולי אין זה גן בכלל. נשב על המרפסת ונתבונן במקום הזה. היפאנים קוראים לו גן ריואנג'י. הוא מצוי בפאתי קיוטו. הוא חלק ממנזר ריואנג'י, שנמצא על מורדות הגבעות הצפון מערביות של העיר. ספרי ההיסטוריה מספרים, שנוצר ב־1490 על ידי אומן הגנים סומאי. אלא שלגן זה אין זמן בכלל. ואולי הוא לא בזמן בכלל. נשב על המרפסת ונתבונן בו. דוגן, חכם זן גדול, שחי לפני שבע מאות שנים, אמר שאדם מקבל את אישור קיומו מן הדברים כולם. אם אני מתבונן בדברים אני מתבונן בי. כי הרי אני והדברים אנו השתקפותנו ההדדית ברגע ההתבוננות. אני מתבונן בגן הזה, שהוא ריק כביכול. אבל יש בו חמישה עשר סלעים, מרופדי טחבים וחול גלי. אין אני יכול לחפש בו "משמעות", ואין אני יכול למצוא בו משמעויות. הוא חף ממשמעויות, ולכן הוא מכיל את כולן. הגן מיועד למדיטציה. כלומר, להתבונן בו ודרכו להתבונן בי. הגן מדויק מאוד וגם טבעי מאוד. יש בו חמש קבוצות סלעים. כל אחת מכונסת סביב מרכז כובד משלה, וכולן מאוזנות זו לעומת זו. שתי קבוצות בנות שני סלעים, שתי קבוצות של שלושה סלעים, וקבוצה אחת ובה חמישה סלעים. כל אחת מהקבוצות יוצרת מבנה פנימי של מתחים בין סלעים, שניצבים כמו להבי סכינים לעומת סלעים נמוכים, עגולים, שלפעמים ראשם שטוח ולפעמים עגלגל, לעיתים חלק ולעיתים מחוספס. חלקם כמו משיחת מכחול רכה. חלקם כמו חרב חדה. יש בגן תנועה. נטייתם של הסלעים היא כזו, ששדרתם מקבילה לצלע הארוכה של הגן. גם צורת הגירוף של החול מושכת קו לאורכו, אלא שזו מתעדנת על ידי הגירוף שסביב הסלעים, וכאן היא הולכת עם מתאר הסלעים. ולכן, גם אם הגן נועד לשבת מולו, להתבונן, ולהיספג בשלוותו, יש בו מתח של תנועה עזה, כמו מפלים מהירים, ששואפים אל תחתית הנקיק.
למה חמש קבוצות סלעים? אילו היתה בגן קבוצת סלעים אחת, אולי היינו מחפשים בו את האחדות, ואילו היו בו שתי קבוצות היינו מותחים קו וחוצים את הגן לשניים. שלוש קבוצות היו נעשות סמל של שילושים למיניהם וארבע קבוצות היו מתוות ריבוע, שיש בו סימטריה, שאינה חביבה על אמני הגנים. רק חמש קבוצות סלעים היו יכולות להיות סדר וגם תוהו. אבל השינויים האמיתיים, שחלים בו מביקור לביקור וממבט למבט, הם השינויים שחלים בי, במתבונן. החול הלבנבן סופג אותי פנימה, אולי בגלל שאין בו משמעות, אולי בגלל שהפרטים בו מעטים. הוא משמש לי מדריך לחלל הרוח החופשית. הוא מוליך אותי אל ממלכת הצורות שאין להן סוף; נצלבים בו אינסוף גוונים ואיכויות: סלעים שטוחים מול סלעים עגולים; אנכיים לעומת אופקיים. הוא מכריח אותנו לשתוק. הוא לא יוביל אותנו לתהומות, שנרצה להימלט מהם ולא לזוהר של צבעים, שיטביעו אותנו. הוא אינו אומר דבר. הוא מזמין. שלא כמו ספר או ציור או יצירה מוסיקלית, אין הוא מוליך אותנו במשעול של גירויים אל תכלית סיפורית, מוסיקלית או ויזואלית.
אולי לזה מתכוונים היפאנים במלה "יוגֵן". יוגן הוא אותו עומק, אותו מסתורין, שאינו תוצאה של הצפנה של משמעויות בצורות אסתטיות, אלא צורות שסופגות אותנו, מביאות את רוחנו לנוע, אבל אין לדרך סוף ואין לגן גבול. יוגן הוא עמימות המשמעות בתוך מוצקות הצורה החד פעמית, של היות הסלע בתוך החול. יוגן קרוב לריקנות, אלא שאין זו ריקנות של משהו שהיה ואיננו עוד. לא משהו ש"התרוקן" (מאדם, מחיה, מצמחייה). אין אלה הרחובות הריקים של צ'ירוקו, שמובילים אותנו לגעגוע לאדם שהיה והלך. לכן אין ריואנג'י מעורר בי שמץ של עצב, געגוע או קווים רגשיים של משהו שאבד לי. אין לי תחושה סוריאליסטית של היותי קטן בתוך חלל אינסופי. |
גני הזן היפניים זכו לתיאורים מפי סופרים ומשוררים. יש בהם הרבה יותר, אומרים, מעיצוב נוף. האם חלקת חצץ ובמרכזה כמה סלעים היא גן? פורסם 17.4.08 |
תגובות
תגובות
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3474
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 397
[name] => יפן
[slug] => japan
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 397
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 119
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 399
[name] => קיוטו
[slug] => %d7%a7%d7%99%d7%95%d7%98%d7%95
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 399
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 397
[count] => 9
[filter] => raw
[term_order] => 0
))
שיר הגיב:
מדהים! כתיבה מרתקת!