תפריט עמוד

בתי כנסת בעולם – לא מה שחשבתם

שרידי בית כנסת בג'ונגל במרכז אמריקה, בית כנסת עתיק בהודו, בית כנסת מפואר אבל עם רצפת חול בקאריבים ואחד עם נוצות אינדיאניות בקליפורניה. מסע שורשים אחר, גם לחילונים ולאתיאיסטים גמורים

רגע לפני ראש השנה ויום כיפור, כדאי לנו שנתוודה על כל האמת: גם הישראלים הכי חילונים, גם אתיאיסטים גמורים, בית כנסת בחו"ל עושה להם "משהו". יש משהו מרגש ומרתק בפגישה עם ענפים אחרים של התרבות שלנו, שצמחו על קרקע זרה והם דומים ושונים בעת ובעונה אחת.

תנועת חב"ד כבר עלתה מזמן על הטריק הזה, ואנשיה גילו שהרבה יותר קל להם להידבר עם חילונים מחוץ לגבולות הארץ. לכן החבד"ניקים מרבים לפעול באתרים שמתרכזים בהם הרבה מטיילים, בעיקר תרמילאים (בהודו, למשל, פועלים תשעה בתי חב"ד, ממנאלי ועד גואה).

סדר הפסח של המטיילים הישראלים בנפאל הוא הגדול ביותר בעולם, ומהתחלה צנועה עם 300 תרמילאים הוא צמח ל-1,500 משתתפים ומשתתפות שנוהרים אליו מכל רחבי המזרח הרחוק. הרבה פעמים נצפו ישראלים בני גילאים שונים, במיוחד כאלה שרואים עליהם שלא ראו בית כנסת מאז הבר מצווה, שאין להם כיפה אלא מקסימום כובע קסקט או בנדנה, כשהם מתרגשים מאוד מהמפגש עם היהדות באיזה חור לא צפוי.

לפעמים מרגש אפילו יותר המפגש עם רוחות הרפאים של היהדות:
בית הכנסת העתיק בפראג (שנכנס לרשימה היוקרתית של נכסי תרבות לאנושות של אונסק"ו), בית כנסת בסין שהפך לבית מלאכה לתיקון אופניים, שרידי בית כנסת מהמאה ה-18 באמצע הג'ונגל בסורינאם שבאמריקה המרכזית, שכל מה שנותר ממנו הוא רק השלד, עטוף בצמחייה טרופית; בית כנסת בבורמה (מינאמר) שמתוחזק ומנוהל על ידי בורמזי מקומי, לא יהודי כמובן, שלמד איך להפעיל את המקום כדי שיישאר שם "משהו", כי קהילה יהודית כבר אין.

אז אם אתם בחו"ל בחגים – גם במקומות הרחוקים והנידחים ביותר – ומחפשים בית כנסת מיוחד, תרשו לנו להמליץ לכם על כמה בתי כנסת ואתרים יהודיים שהם חוויה, משהו אחר לגמרי מזה שעליתם בו לתורה בבר מצווה.

בית כנסת בקאריבים – רהיטים מפוארים בחול
לא רבים יודעים שיש בכלל קהילות יהודיות בים הקאריבי, אבל יש, ואלה הקיימות הן שרידים לתקופה שהיתה בקאריבים יהדות משגשגת ועשירה. מאיפה הגיעו יהודים לקאריבים? אלה היו היהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל ב-1492 וברחו מזרועה הארוכה של האינקוויזיציה הספרדית-קתולית. הם נמלטו כמובן לארצות הפרוטסטנטיות, האויבות של ספרד, בעיקר אנגליה והולנד.

בדיחה יהודית אומרת שלא במקרה גילה קולומבוס את יבשת אמריקה ב-1492. זו בדיוק אותה שנה של גירוש ספרד, כדי שיהיה ליהודים לאן ללכת. בעקבות קולומבוס יצאו משלחות גילוי נוספות, בעיקר הולנדיות ובריטיות, והאיזורים שגילו הפכו למושבות בריטיות או הולנדיות. אל המושבות האלה יצאו יהודים רבים מבין המהגרים גולי ספרד וצאצאיהם, והקימו שם קהילות יהודיות עשירות, משגשגות (בג'מייקה היה הפרלמנט סגור ביום כיפור) ואף דוברות עברית. כך ניתן למצוא בג'מייקה, למשל, לא פחות מ-14 בתי קברות ובהם מצבות כתובות בעברית, כך גם בסורינאם או באי ברבדוס.

אלא שהיהודים הספרדים, שחיו תחת אימתה של האינקוויזיציה סיגלו לעצמם כמה הרגלים של קהילה נרדפת, שמהם התקשו להיפטר גם כשאף אחד כבר לא רדף אחריהם. אחד המאפיינים של בתי כנסת של צאצאי אנוסים היה שהרצפה מכוסה בשכבה עבה של חול. בתי הכנסת עצמם מפוארים מאוד, אבל האדונים בחליפות והגברות בנעלי העקב החגיגיות מבוססים את דרכם בחול בדרך אל הכסא המגולף.

בתי כנסת כאלה אפשר למצוא למשל באי קוראסאו שבים הקאריבי (אי שגם היום שייך להולנד), שנמצא בסך הכל במרחק של כ-80 ק"מ מוונצואלה הסמוכה (ויש אפילו מעבורת). בית הכנסת הזה מתגאה בכך שהוא העתיק ביותר בחצי הכדור הצפוני, ועל כך מתקיים ויכוח סוער בין בתי הכנסת בקאריבים, במיוחד בין בית הכנסת של האי סנט תומאס שבאיי הבתולה (שייך לארצות הברית, ליד פורטוריקו) לזה שבקוראסאו.

גם בסורינאם, שהיא אמנם יעד פחות מתוייר על ידי ישראלים, אבל בהחלט שווה ביקור אם אתם כבר בסביבות אמריקה המרכזית. בעיר הבירה שלה, פאראמריבו, שוכנים זה לצד זה בית כנסת ומסגד בשלום ובאחווה. רק בשביל לראות שכנות טובה כזו שווה להרחיק עד סורינאם.

הודו – עיר היהודים אשר בקוצ'ין
גם בהודו יש מסורת יהודית עשירה, בלי שום קשר לחב"ד. במדינת קראלה שבדרום הודו, חוץ מאשר חופים מדהימים, נוף טרופי של דקלי קוקוס, שיחי אננס ותבלינים, יש חיים יהודים כנראה מאז ימי שלמה המלך. בספר מלכים א', פרק י', מסופר על האוניות שמביאות לבית המקדש "זהב וכסף, שנהבים וקפים ותוכיים". המלים האחרונות – שנהבים, קופים ותוכיים – הן מלים ממקור דרום הודי, ויש הרואים בהן עדות לקשרי מסחר שהתנהלו בין הודו לארץ ישראל הקדומה כבר במאה השישית לפני הספירה.

מאוחר יותר הגיעו יהודים להודו בתקופת גלות בבל; קבוצה אחרת של יהודים, צאצאי אשור, הגיעה לצפון שפלת החוף דרך תימן, ויש עדויות גם על הגירה של יהודים ממיורקה במאה הרביעית. כשכבשה פורטוגל את מדינת קראלה הגיעו גם משפחות של פליטי גירוש ספרד ופורטוגל.

הגירה זו יצרה הפרדה בתוך הקהילה: הוותיקים נקראו מָלָבּארים, שם שאמור היה להעיד על שייכותם העמוקה למקום; החדשים כונו פרדֶסים, כלומר זרים.

בית הכנסת של הפרדסים ("הזרים", "החדשים") הוא היחיד הפעיל היום בקראלה. הוא יפה להפליא, מקושט במרצפות מצוירות ביד שהובאו מסין במאה ה-18 ובמנורות שמן צבעוניות. בחצר, שדקלי קוקוס ועצי בננה מצִלים עליה, מצבות ישנות כתובות עברית. את הכתוב בחלקן אפשר לקרוא אך בקושי: "לציון הלוז של הזקנה מרת רחל אשת יוסף כדיור שנפטרה ביום ג', ט"ו לחודש תמוז שנת התרס"א והיו ימיה שבעים שנים תנצב"ה".

בית הכנסת נמצא בשכונה שנקראת "עיר היהודים" שהוקמה באי מטאנצ'רי ב-1567, וקיימת עד היום. בימינו חיות בה ארבע או חמש משפחות בסך הכל, אבל יש בה סימנים לעבר יהודי: מגיני דוד מעטרים חלק מסורגי החלונות ועל המשקופים קבועות מזוזות, שלא הוסרו מהם זמן רב לאחר שהבתים התרוקנו מתושביהם.

בראשית האלף השלישי רחוב עיר היהודים הוא בעיקר אטרקציה תיירותית. סביב בית הכנסת של הפרדסים, הנפתח לתיירים כמעט מדי יום, יש המון חנויות של מזכרות לתיירים, וסוחרים ממולחים המשחרים ללקוחות.

רוחניות נוסח קליפורניה
"החוף האבוד" הוא כינויה הרומנטי של רצועת חוף מיוחדת במינה בצפון קליפורניה. בגלל הטופוגרפיה המיוחדת שלו, היה האיזור למקום האחרון שמופה בארצות-הברית; ונשאר יחסית איזור פראי של טבע ירוק, נחלים ופלגים ויערות והרים- מקור עשיר למסלולי טרקים שגם הרבה אמריקאים לא מכירים. האיזור כולו מיושב בדלילות, ומרבית האנשים שגרים בו הם אלטרנטיביים למדי, היפים מזדקנים שמוצאים מרגוע בחיק הטבע ומגדלים מריחואנה לפרנסתם. זה נחשב כמעט חוקי שם.

אפשר להגיע לשם בשתי דרכים: כביש 101 החוצה את קליפורניה מצפון לדרום, וכביש מס' 1 שמסלולו היפהפה נמתח לאורך קו החוף, ואשר מסתיים ליד העיר לֶגֶט, שם הוא מתחבר ל-101.

מתברר שגם באיזור הנידח ודליל האוכלוסין הזה יש קהילה יהודית, החיה במפוזר ובמספרים מצומצמים למדי, והיא מתאימה לאווירה האלטרנטיבית. הקהילה נפגשת בעיר הקטנה רדוויי (Redway) אחת לכמה שבועות, בבית כנסת שלא מזכיר במאום את אחיו הקונוונציונליים, אפילו לא את זה של ההומוסקסואלים בסן-פרנסיסקו. בבית התפילה יש נרות בשלל צבעים וכלי נגינה בשלל סגנונות מזרחיים. כאן מחברים את היהדות לטבע.

כך, למשל, בחלון תלוי מגן דוד המקושט בנוצות אינדיאניות. על ארון הקודש תלויה פרוכת מבד הודי, ובחדר התפילה פזורות כריות. בחדר הסמוך ניתנים טיפולים אלטרנטיביים – מיוגה ועד הילינג – והכל הולך ביחד, בהרמוניה מופלאה. אגב, אם אתם מתכוונים להגיע, לא כדאי לעשות מאמץ לראש השנה או ליום כיפור דווקא. החג החשוב של השנה בעיני הקהילה האקולוגית הזו הוא דווקא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.