בריסל: מוזיאון המלוכה הבלגית

לא קל להיות מלך במאה ה־21. אין גלימות פרווה, אף אחד כבר לא כורע ברך לפניך, מרבית הזכויות הכיפיות כבר נלקחו – אבל חובות יש בלי סוף. השרים רבי כוח, הנתינים דעתנים, לכולם יש ביקורת, וזה עוד בלי להזכיר את הפפראצי שמסתתרים בשיחים, את החובה שלא להשתכר בפומבי, לא לנהוג מעל למהירות המותרת ולהשתדל לא לפלוט איזו שטות מדי פעם, כאחד האדם. וגם אם אתה עומד בכל המטלות האלה, אחת לכמה חודשים קופץ מישהו ושואל בשביל מה צריך את המלך הזה בכלל, ועוד מתלונן שמוסד המלוכה עולה למשלם המסים יותר מדי כסף וכבר לא רלוונטי.
בימים הטובים ההם, היה צייר החצר מצייר פורטרט מחמיא של המלך והמלכה, לבושים מחלצות ועדויים במיטב תכשיטיהם. מה המקבילה בת זמננו לדיוקן המלכותי, בעידן של טלוויזיה ומדיה מתקדמת? מוזיאון המלוכה בבריסל מציג תשובה מרתקת לשאלה.
באופן לא מקרי נוסד המוזיאון בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, תקופה בעייתית מאוד מבחינת בית המלוכה הבלגי, שלא לומר תקופת שפל ומשבר ביחסיו של המלך, ליאופולד השלישי, עם בני עמו. בניגוד למלכת הולנד, מלך דנמרק ואחרים, שהביעו צורות שונות של מחאה כלפי הכובש הגרמני, המלך הבלגי בחר להיכנע בפני גרמניה הנאצית. היסטוריונים מודרנים נוטים להצדיק את החלטתו של המלך ולראות בה מהלך שחסך חיים רבים, אבל היא הפכה את המלך למאוד לא פופולרי בחוגים רבים, ובסופו של דבר הובילה להמלכת בנו, בודואן, במקומו ב־1951.
בימים אלה עובר המוזיאון תהליך של שינוי. סופו של התהליך צפוי ביולי 2005. אוצר המוזיאון, גארי דה פיירפונט, מספר שהוטלה עליו המשימה להעביר את המוזיאון לשנות האלפיים, ולשנות בהתאם את האופן שבו מוצג המלך. לא עוד פורטרטים חגיגיים ופירוט מדוקדק של שושלות מלכותיות מכל הצדדים (אף על פי שמקומם של אלה לא נפקד), אלא ניסיון לבדוק מה פשר התפקיד. "המשימה היא לתאר מה בעצם עושה מלך", אומר האוצר. "ממה מורכבת החובה המלכותית, איך קשור המלך לתהליכים של קבלת החלטות, קשרי חוץ, פרלמנט, צבא. זה ג'וב מאוד ספציפי", הוא אומר.
עם זאת, היתה כוונה להציג את המלך גם כבן אדם, ולא להתעלם מהצדדים הרגשיים הכרוכים בתפקיד וממה שהוא מסמל עבור אנשים רבים. הפתרון שנבחר הוא שילוב של מסמכים היסטוריים עם פריטים אישיים, והתוצאה פותחת אשנב, גם אם צר, לחייו הפרטיים של מלך.

שגיאות כתיב של נסיך
אחד החדרים המעניינים ביותר במוזיאון הוא זה שמוקדש לילדותו של המלך בודואן, שחלקה עבר בגלות, בשבי הגרמנים (גם אם הוחזקו המלך ומשפחתו בתנאי לוקסוס, עדיין לא היו חופשיים). על הקירות תלויים צילומים של בודואן הילד וציורים שהקדיש לאבא ולאמא. הקדשות אלה נוגעות ללב יותר, כשזוכרים שאמו נפטרה כשהיה בן שש. עוד מוצגים פתקים בכתב ידו, כולל שגיאות כתיב נסיכיות.
"מבקרים צעירים מבינים שהמלך היה ילד כמותם", אומר אוצר המוזיאון, "שהוא היה אמנם מאוד בר מזל בדברים מסוימים, אבל לא בכל. העובדה שגם למלך היו שגיאות כתיב בילדותו או טעויות בחשבון יכולה לעזור להם להתמודד עם הקשיים שלהם, ובכלל -להבין שגם המלך הוא בן אדם, ויכול לעשות שגיאות".
ציוריו של בודואן הילד ממלחמת העולם השנייה, בתקופה בה העבירו הגרמנים את המלך ומשפחתו לאוסטריה כדי "לשמור על בטחונם", מעידים עד כמה היו בני משפחת המלוכה מנותקים ממציאות המלחמה, בלי דיווחי רדיו ועיתונים. בודואן הילד הרבה לצייר תמונות מלחמה. כל כלי הנשק וצורות הלחימה נראים כאילו נלקחו ממלחמת העולם הראשונה.
כשגדל והיה למלך, היה בודואן גם לאסטרונום חובב (בחדר העבודה המשוחזר שלו במוזיאון שמור הטלסקופ שלו), טייס חובב, צלם חובב, אלוף גולף ואדם דתי מאוד.

הכוח המוסרי והזכות למות בכבוד
רשמית, המלך אינו מעורב בפוליטיקה. זה לא אומר שאין לו כוח מאחורי הקלעים. זהו סוד גלוי שהמלך, גם הנוכחי, נוהג לזמן אליו שרים ובעלי תפקידים בכירים ל"שיחות פרטיות", ובכך רומז רמיזות שקופות לגבי דעותיו על הדרך שבה אמורה המדינה להתנהל.
אין ספק שהמלך הוכשר מגיל צעיר מאוד להתמודד עם שאלות כבדות משקל בנושאי מדיניות, כלכלה ואחרים. האם הוכן כהלכה לתפקידו? האם היועצים שלו עשו עבודה טובה? למען מי? – אלו הן שאלות רגישות מאוד בבלגיה, ומעצם טיבן לא יכולה להיות להן תשובה מוסכמת אחת.
ההסכמה הרווחת היא שעיקר כוחו של המלך כיום הוא כוח מוסרי. הדברים נכונים במיוחד למלך בודואן, שרתם עצמו ואת המוניטין שלו למאבקים בעלי אופי מוסרי, במיוחד המאבק בזנות ונגד סחר בנשים. הוא היה איש עקרונות, וכאמור, אדם דתי. כשהונחה על שולחנו, ב־1990, הצעת חוק להתיר הפלות בבלגיה (עד אז הפלות התקיימו רק באופן בלתי חוקי, ולרוב בתנאים לא הולמים), סירב לחתום עליה מסיבות מצפוניות.
לפי החוק הבלגי, אי אפשר לשנות חוק אם המלך לא חותם על ההצעה, ומשום כך הודיע המלך על פרישה מתפקידו, והשאיר את הממלכה ללא מלך למשך יומיים. הצעד הזה הפתיע רבים. היו שחשבו שהמלך הלך רחוק מדי בביטוי דעתו הפרטית, והיו גורמים פוליטיים שניצלו את ההזדמנות כדי לשאול למה בכלל צריך מלך, ואולי מוטב שיישאר כבר בחוץ. אחיו הצעיר, המלך אלברט השני, מלך בלגיה כיום, חתם כבר על הרבה חוקים שנויים במחלוקת, בהם הזכות למות בכבוד.
כמו באנגליה ובמקומות אחרים, גם בבלגיה נשמעים מדי פעם קולות שתוהים אם מוסד המלוכה עדיין רלוונטי. באופן לא מפתיע, הם נשמעים יותר מכיוונם של אלה המצדדים בפירוק הברית המורכבת שבין הוואלונים (בלגים ממוצא צרפתי) לפלמים (בלגים ממוצא הולנדי) והתומכים ביצירת שתי מדינות לשני עמים.
"מוסד המלוכה הוא מה שמגן עלינו מפני צעדים קיצוניים", אמר לי בלגי אחד בשיחה בבר. "בבלגיה תמיד היה איזון, בלי שום דבר קיצוני: לא מהפכות, לא פשיזם ולא קומוניזם. את הכל אפשר לחלוק בין הוואלונים לפלמים: את הקרקע, אוצרות הטבע, הערים, המפעלים, המשאבים. רק את המלך אי אפשר לחלוק. מלך יש רק אחד".

> תודת המערכת ל: