). |
| סלע הבס, מושבת הסולות |
סלע הבס: אי הסוּלות
בשל קרבתו לחוף, היה סלע הבס מיושב אדם בעבר, והיום בולטים בו מגדלור ושרידי מבנים עתיקים. הקדום שבהם הוא קאפלה מן המאה ה־14, שיסודותיה במאה השביעית לספירה. בסמוך, שרידי מבצר מסוף המאה ה־11, אשר שימש מאוחר יותר ככלא. בסוף המאה ה־17 היו עצורים בו היעקוביטים הנחושים בדתם ובדעתם. ב־1691 הצליחו האסירים להערים על סוהריהם, הוציאו אותם אל מחוץ לכלא והסתגרו במקום עד 1694, אז ניתן להם לעזוב את האי על נשקם. המבצר נהרס לחלוטין ב־1701, וכמה שנים אחר כך רכשה את האי משפחת דרליימפל (Darlymple), ולה הוא שייך גם היום.
זכיון ההסעה לאי והעגינה בו נמצא זה כמה דורות בידי משפחת מר (Marr), המתגוררת סמוך לנמל הדיג הקטן בנורת' ברוויק. ההפלגה מנמל הדיג, שנמשכת כחצי שעה, מותנית בתנאי ים נוחים. הבעיה העיקרית היא בנחיתה,
 |
| מיסטר מר, שומר הסולות. סלע הרוק הוא אי פרטי, וזכיון ההסעה לאי והעגינה בו נמצא זה כמה דורות בידי משפחת מר |
שכן יש צורך להיצמד למצוקי האי. כבר במהלך ההפלגה צפינו בעופות ים שונים מעלינו והתרשמנו מלובנו של ההר; אבל דבר לא הכין אותנו לנחיתה בצד הדרומי של האי, סמוך למגדלור.
מרגע שדרכה כף רגלנו על קרקע מוצקה, אפף אותנו ריח חריף של אמוניה, שמקורו בלשלשת העופות, והוא ליווה אותנו בכל מקום באי. חשוב לא לשכוח לחבוש כאן כובע; אחרי שלוש שעות באי (השהות מוגבלת בזמן, כדי למנוע מן העופות מטרד) מכוסה הכובע בלשלשת סולות ובפרש של שחפים. בעבר, שימשה הלשלשת כמחצב – גוּאַנו – שהועבר ליבשה כדשן לשדות.
מאתר נחיתת הסירה מוליך שביל בטון לפסגת האי. זהו המדרון היחיד המתון יחסית שבו אפשר לעלות. לשביל הבטון מקביל צינור מתכת, המוביל אוויר דחוס לתותח הערפל שבפסגה. המראה מראש האי סוריאליסטי: עשרות אלפי סולות מסתחררות סביב, מעל ומתחת לפסגה, מי הים הכהים, לובן הכנפיים, המצוקים השחורים…
שמירת הטבע ואיסור הציד הביאו לגידול במספר הסולות המקננות באי: ב־1977 נמנו כאן 13,500 זוגות, וב־1988 הגיע מספרם ל־50,000 זוגות ועוד כ־10,000 מתבגרים. צפיפות הקינים רבה מאוד, וגם שביל הבטון הפך למשטח דגירה. ההולך שאינו נזהר ומתקרב קרבה יתרה לקן, מסתכן במכת מקור מכאיבה. למי שמורגל בעופות החששנים שבמקומותינו, מזומנת כאן הפתעה: אפשר לעמוד על שביל הבטון או במשטח פנוי אחר ולהתבונן בעופות ללא משקפת.
קשה להישאר שווה נפש; הנה, סולה זכר השב עם אצה במקורו. הוא יורד בזהירות רבה, שמא ינחת בקן אחר וייענש בנקירות ובחבטות עד זוב דם. הנחיתה והמפגש עם הנקבה מלווים בתנועות חיזור חינניות, כאילו זה עתה נפגשו לראשונה. כאן דוגר שחף שחור גב (Larus fuscus), שם אנו רואים את האוּריָה (Uria aalge) ואת הריסה (Rissa tridactyla), אבל
 |
| סלע הבס, סולה בנחיתה |
הדומיננטיות הן הסולות (ראו מסגרת בעמ' 78). אויבים טבעיים לסולות לא ראינו כמעט, למעט השחף הכספי
(Larus argentatus) שאף הוא מקנן באי במושבה קטנה. השחפים מרחפים ממעל ועיניהם סורקות את השטח; גוזל כי ינטוש את הקן או ביצה הנשארת חשופה – דינם להיתפס במקורו של חמסן זריז זה.
בירידה מן האי פגשנו יסעור שחפי (Fulmarus glacialis) שקינן בקרבת השביל. נזהרנו, שכן בעת סכנה הוא יורק נוזל שמנוני עם ריח דוחה. להפתעתי, בחר יוסי אשבול לצלם את היסעור דווקא עם עדשת מקרו. הוא נשכב והתקרב אט־אט אל היסעור הדוגר, עד למרחק של סנטימטרים ספורים. עצרתי את נשימתי ועקבתי בתימהון אחר מהלכיו. לך תבין צלמי טבע. התפללתי שהוא לא יספוג את יריקת המחץ ופצצת הסירחון היישר לתוך עדשת הניקון 5־F היקרה לו. לבסוף הוא הזדקף, והבעת שביעות רצון מרוחה על פניו. אגב, בחוף של העיירה נורת' ברוויק עתיד לקום מרכז צפרות, שבו אפשר יהיה לראות על מסכים, באמצעות מצלמות וידיאו, את המתרחש באי. העלייה לאי תהיה אז מוגבלת ביותר, לשמחתן של הסולות ולמגינת ליבם של חובבי הצילום.
איי פארן: נזירים וכלבי ים
לאחר הביקור בסלע הסולות, חשבנו כי קשה יהיה להפתיע אותנו, אך טעינו. איי פארן אמנם אינם אתר נופי מרשים כמו סלע הבס, אך עבור חובב הטבע והצלם זהו אתר מרתק; הן מבחינת שפע בעלי החיים והמגוון, והן בשל רמת התחזוקה המרשימה וההקפדה על שימור הטבע במקום.
ב־1925 רכשה את איי פארן קרן נאמנות מיוחדת, במטרה להגן על קינון עופות הים באיים וכן על כלבי הים השוכנים בהם. "הקרן הלאומית למקומות בעלי עניין היסטורי ויופי טבעי" (Beauty The National Trust of Places of Historic Interest or Natural) נוסדה ב־1895 על ידי קבוצה קטנה של חסידי שימור אתרים היסטוריים ונופיים. בשונה מקבוצות דומות במטרותיהן, לא פעלה הקרן במישור התחיקתי, אלא כגוף הרוכש, מתחזק ומנהל את האתרים. זו קרן ציבורית, שהחברות בה
 |
| סנט אבס הד, זוג אלקות. אפשר לעמוד קרוב, ולהתבונן ללא משקפת |
 |
| אינר פארן, תוכי ים. חיכוך המקורים הוא חלק מהחיזור החינני |
פתוחה לכל אחד. היום היא בעלת הקרקעות הגדולה ביותר באנגליה, המטפחת ומנהלת אחוזות, מבצרים, ארמונות, כפרים, אתרי טבע ונוף.
כדי למנוע עומס מבקרים והפרעה לקינון, מוגבל מספר הסירות המגיעות לאיים לשבע בלבד. העלייה מותרת רק לשניים מהאיים – סטייפל (Staple Island) ואינר פארן (Inner Farne) – וגם כאן, לשלוש שעות בלבד. כך נותרות לעופות 21 שעות ביממה ללא הפרעה. התנועה באיים מוגבלת לשבילים מסומנים, ופקחים אדיבים עונים לשאלות הקהל.
כבר במהלך ההפלגה מנמל הדיג של העיירה סיהאוסס
(Seahouses) שבצפון אנגליה, אפשר לראות כי חלק מהאיים היה מיושב בעבר; נראים שרידים של מבנים עתיקים ומגדלורים. מתברר כי האיים שימשו למגורי נזירים החל מהמאה השביעית לספירה, והנזיר סנט קותברט
(St. Cuthbert), שהתגורר במקום במאה השביעית, נחשב לראשון שומרי הטבע באנגליה. לפי המסורת המקומית, הוא קבע חוקים מיוחדים לשמירה על העופות באינר פארן, וברווזי אִדְרִיָה שחורת כיפה
(Somateria mollissima), מין של ברווז ימי, קיננו על המדרגות במזבח הכנסייה שלו. עם הזמן נזנחה שמירת העופות, והנזירים נהגו לאסוף ביצים ואף לצוד את כלבי הים שבמקום. הנזירים נטשו את האיים סחופי הרוח במחצית המאה ה־16, ומאז שימשו האיים והחי שבהם מקור מזון לתושבי החוף הסמוך, עד מסירתם לקרן הנאמנות ב־1925.
 |
| סלע הבס, סולות בחיזור. בני הזוג נשארים נאמנים זה לזה כל חייהם, והזכר והנקבה לוקחים חלק כמעט שווה בקינון, שנמשך שישה עד שבעה שבועות |
אינר פארן: תוכי ים
אינר פארן היה כמרקחה. עונת הקינון היתה בעיצומה: שחפיות למיניהן הסתחררו ממעל, עפו ושבו, צרחו בקול ונחתו בקינים המוסתרים בעשב, כשבמקורן דגיגים עבור אפרוחיהן; ברווזי אדריה התהלכו באי בכבדות; קורמורנים ימיים (Phalacrocorax aristotelis) שלווים נחו בקיניהם; ובעיקר שבה את עינינו תוכי ים (Fratercula arctica).
על אף שמו הציורי, אין לעוף זה כל קשר לתוכים (באנגלית הוא נקרא Pufin). הוא יפה להפליא וקשה לטעות בזיהויו: גודלו כגודל יונה, גבו שחור, לחייו אפורות בהירות, חלקיו התחתונים לבנים, רגליו כתומות, ואת תשומת הלב מושך מקורו המיוחד: משולש גדול ועליו פסים בגוני כחול, אדום וצהוב.
לתוכי הים כנפיים קצרות והוא מעופף גרוע. הוא צולל במים וחותר בכנפיו,
 |
| מצוקי איי פארן. כדי למנוע עומס מבקרים והפרעה לקינון, מוגבל מספר הסירות המגיעות לאיים, העלייה מותרת רק לשניים מהם |
כשרגליו משמשות לניווט. המקור המיוחד "מפצה" על קשיי התעופה ומשמש אותו ביעילות רבה בעת הציד. בעוד שהשחפית, למשל, תופסת דג אחד במקורה ושבה איתו לקינה, חוזר תוכי הים מכל מסע ציד עם כמה וכמה דגיגים. אחרי שהוא תופס דג, הוא שומר עליו כשראש הדג בתוך המקור וזנבו כלפי חוץ, וכך הוא חוזר ועושה עד שמקורו גדוש בדגיגים. רק אז הוא חוזר בתנועות כנף מהירות לקינו.
תוכיי הים מקננים במושבות, בקינים שבתוך מחילות רדודות בקרקע. הם מקננים באיים, אבל גם במצוקים יבשתיים הרחוקים מעין האדם, ולעיתים, הם מאמצים מחילות נטושות של ארנבות. תחילה הם נאספים סביב האיים בקבוצות, ורק לאחר כשבועיים הם נוחתים באתר הקינון. צפינו בתוכים מגיעים בתעופה נמוכה, נוחתים ליד פתח המחילה ונכנסים פנימה, להאכיל את אפרוחיהם.
חלק מהתוכים נמצא מחוץ לקינים, בקבוצות או ביחידים, ואפשר לצפות בחיזור החינני – חיכוך המקורים הצבעוניים. ההזדווגות עצמה נעשית בים. נקבת התוכי מטילה ביצה יחידה, ושני ההורים משתתפים בדגירה. לאחר כשבעה שבועות בוקע האפרוח מהביצה, ומזונו הראשון הוא הדגיגים שהוריו משליכים על רצפתה של מחילת הקינון. בגיל שישה שבועות האפרוח ננטש. הוא נשאר כשבוע במחילה, ללא האכלה, ואז עושה את דרכו החוצה וממריא לים.
בתחילת אוגוסט נעזבות המושבות, באותה מהירות שבה הגיעו הבוגרים שלושה חודשים קודם לכן. את החורף הקר מבלים תוכיי הים בים. רובם נשארים בים הצפוני, ומעטים נודדים עד מצרי גיברלטר ומגיעים אף לים התיכון.
בעת ביקורנו באי נמנו בו כ־40,000 זוגות, אך רק מעט מהם השלימו את הקינון; שטפונות עזים גרפו את הקרקע והרסו את מחילות הקינון, בדיוק כפי שקרה בשנה שעברה.
באינר פארן אפשר לצפות גם במגוון מרשים של שחפיות – שחפית סנדוויץ' (Sterna sandvicensis), שחפית ורדרדת (Sterna dougallii), שחפית מצויה (Sterna hirundo) ושחפית ארקטית (Sterna paraclisaea), המפורסמת בעיקר בזכות מסלול הנדידה הארוך שלה. מדי שנה היא עוברת כ־35,000 קילומטרים – מצפון אירופה לאנטארקטיקה ובחזרה – וכך זוכה לשעות אור בשנה יותר מאשר כל בעל חיים אחר.
אי אחרון ופרידה
שלוש השעות באינר פארן חלפו להן ביעף. נפרדנו מהתוכים, מהשחפיות ומשאר בעלי הכנף, והמשכנו לאי סטייפל. במהלך השיט סביבו אפשר לצפות
 |
| סנט אבס הד. סלעים כהים מכוסים חזזיות ולהקות של אוריות במצוקים התלולים |
בכלבי הים הרובצים על דרגשי הסלע. באי עצמו התקרבנו למרחק נגיעה בקורמורנים הימיים שדגרו בשלווה. בשולי המצוקים צפינו באוריות ובאַלְקוֹת (Alca) שאף לא טרחו להתרחק מאיתנו.
לקינוח, חזרנו לסקוטלנד, לסנט אבס הד. בניגוד למקומות הקודמים, שחייבו הפלגה יקרה יחסית, הגישה לאתר זה היא רגלית והכניסה אינה כרוכה בתשלום. הגענו לעיירה קולדינגהאם (Coldingham), ויצאנו ממרכז המבקרים הצנוע בשביל הולכי רגל לכיוון מצוקים תלולים הנופלים אל הים. ההליכה נוחה והנוף מרתק: סלעים כהים מכוסים חזזיות בגוונים שונים ועופות למיניהם מקננים במצוקים. מצידו השני של השביל, הפונה ליבשה, מוריקים כרי מרעה ושדות בר פורחים.
עצרנו עם קבוצת צפרים מול מושבת דגירה של ריסות ולהקות של אלקות ואוריות. נעים להתיישב בעשב הרך, מטרים ספורים מהקינים, ולהתרשם מן הטבעיות שבה מקבלים אותנו בני הכנף, בלי לשנות דבר בהתנהגותם. הבטנו בעופות, במצוקים התלולים, בכבשים הרועות סביב ובארנבונים המקפצים. באור אחרון עזבנו את המקום, עסוקים כבר בתכנון הביקור הבא בחופי הים הצפוני של אנגליה וסקוטלנד.
