איי ונואטו – הקפיצה הגדולה

שם למעלה, על רקע השמים הכחולים, לא ניכרה כל מתיחות. אפילו לא מעט. אצל המתבונן נוצר הרושם שעמידה בראש מגדל עשוי עץ, שגובהו 40 מטרים והוא בנוי על גבעה תלולה, הוא עניין של מה בכך עבורו.כאילו הנוף המרהיב, צמרות עצי הקוקוס והים הכחול והרוגע הם כל מה שקיים. למרגלות הגבעה שרו אנשי הכפר בקולות רועמים. הם זימרו כך משך שעות, ועתה המשיכו בכוחותיהם האחרונים לאמץ את מיתרי הקול שאיימו לפקוע. קריאות העידוד, השירה, הצעקות – כל אלה יצרו סביב המגדל ערבוביה אקסטאטית.

הוא עמד שם למעלה, רגליו נעוצות במשטח העץ הצר, והחל לנוע בתנועות גוף קלות לפי הקצב הקודח. קרן ממנו שקט מנותק, מלא שלווה.הג'ונגל, עצי הקוקוס והבננה, הים הכחול והחלק – הכל היטשטש ויצר תערובת של מציאות, דמיון, מסורת, אלים, סיפורי עם וטכסים עתיקים.הוא התמתח לאחור בידיים פרושות. הילדים כוססים ציפורניים. אולי תיגמר דווקא הקפיצה האחרונה באסון. שרירי הגוף דרוכים, בוהקים בשמש. אווירת הטראנס למטה, בקרב אנשי הכפר המזמרים, גואה. הנשים חשופות השדיים רוקדות. הגברים,כיאה למעמד, כיסו את איבר מינם באריג עלי קוקוס. הילדים מתבוננים בראש המגדל בעיניים גדולות ובדריכות רבה.הקופץ עצמו, שם למעלה, נראה מנותק מכל זה. כאילו קפיצת ראש מגובה 40 מטרים, כשחייך תלויים בשני שריגי ליאנה הקשורים לרגליים,היא עניין של מה בכך.

הוא קופץ. הגוף מתמתח. הוא בדרכו לאדמה. השירה מסביב גוברת. מיד לאחר הקפיצה הוא נראה עדיין על הרקע הכחול של השמים, אחר כך על רקע ראשי העצים. הוא מתקרב לאדמה במהירות, ראשו למטה ורגליו למעלה. השירה נמשכת ואיתה גם ריקודי הנשים ודפיקות הלב של הילדים.

פרבר של פורט וילה, עיר הבירה של ונואטו | צילום: Phillip Capper, flickr

קפיצה לאחור
הכל החל בנקודת הזמן הנפלאה, המדויקת והמטושטשת הנקראת "פעם". פעם חיו להם בעל ואשה בכפר קטן באי ראגה (Raga) – אי קטן בקבוצת איי ונואטו (Vanuatu) שבאוקיינוס השקט, כ-2,500 קילומטרים מזרחית לאוסטרליה. ככל הגברים נהג הבעל לשתות קאווה, המשקה המסורתי הידוע בהשפעתו הנרקוטית.
אותו גבר נהג להכות את אשתו מכות נמרצות לאחר ששתה. כך היה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, עד שהאישה קצה בסבל ובהשפלה והחליטה לברוח. היא יצאה לה בריצה מן הבית אל תוך מעבה הג'ונגל, נחושה בדעתה לנטשו לעולם. חיש מהר יצא בעלה בעקבותיה, ודילג אחריה לתוך סבך העצים. כשהרגישה האישה שהנה הוא עומד להשיגה, טיפסה בזריזות ובמיומנות אל ראש עץ קוקוס.

אך לא עץ קוקוס יעמוד למכשול בפני גבר אלים שגאוותו פגועה. מצמרת העץ ראתה האישה את בעלה מטפס במהירות על הענפים ומתקרב אליה. בייאושה פנתה כה וכה, וראתה שריגי ליאנה ארוכים שהיו מלופפים על גזעו ועל ענפיו של עץ הקוקוס. מבלי לאבד את עשתונותיה קשרה במהירות את קצותיהם של שני שריגים לקרסולי רגליה, ואת הקצה השני קשרה לצמרת העץ. כשעמד בעלה לשים עליה את ידו, קפצה מראש העץ וצללה לעבר האדמה. מבלי לחשוב לרגע קפץ גם הגבר בעקבותיה. האשה האמיצה ניצלה הודות לשריגי הליאנה שבלמו את נפילתה לפני הפגיעה באדמה. בעלה התרסק למרגלות העץ ומת מיד.

את הסיפור הזה מספרים באי הקטן עד היום. מדי שנה, בעונת הסתיו של הפסיפיק (האביב שלנו), שהיא עונת קציר שורשי היאם (פקעות או קני שורש עשירים מאוד של עמילן), נערך בוונואטו פסטיבל קפיצות מגבהים שונים. בימים הקודמים לטקס הקפיצות בונים אנשי הכפר את המגדל. כל חומרי הבנייה, התמיכות והקשירות עשויים מחומרים טבעיים – ענפים,עצים, שריגים וחבלים. הם מודדים את הגבהים ומחפשים שריגי ליאנה מתאימים. יום אחד לפני הטקס הם חותכים את השריגים וקושרים אותם לנקודות הקפיצה השונות. הדבר חייב להיעשות סמוך ככל האפשר לקפיצות, כיוון שאסור שהשריג יתייבש. טעות קטנה בגמישות השריג, בחוזקו או באורכו עלולה להסתיים במותו של אחד הקופצים. עבודת ההכנה היא טקס הסגור בפני זרים, ותוך כדי ההכנה נשמעים קולות שירה בכל רחבי האי.

צילום לווייני של ונואטו. המדינה כוללת יותר מ-80 איים ירוקים | צילום: NASA

בבוקר יום הקפיצות האירה השמש פניה והים היה שקט מתמיד. הילדים התעוררו מוקדם מהרגיל, דרוכים בציפייה ליום החג. הלכנו לאט אל עבר מעבה הג'ונגל, וטיפסנו על גבעה שבראשה, בקרחת יער קטנה, ניצב המגדל שהשקיף על הנוף השליו של האי. שריגי הליאנה נעו ברוח והשקט היה טעון מאוד. "יהיו 25 קופצים", אמר לי מורה הכפר. 25 התגרויות במוות, 25 ילדים ונערים שישימו את מבטחם בשריגי הליאנה שהוכנו יום קודם לכן.

בשלב מסוים נשמעו מתוך הג'ונגל קולות שירה גבריים, קולות עמוקים מאוד, רמים, נישאים למרחקים. לפעמים נשמעה השירה כדו שיח בין שתי קבוצות, לפעמים קרא אחד מהקבוצה והאחרים ענו לו. אווירה אקסטאטית הלכה והשתלטה על הכל. היתה תחושה של רעידת אדמה מתקרבת. הקולות הפכו רמים יותר ויותר. אנשי הכפר שעמדו לידי הביטו לעבר סבך העצים. הגברים הופיעו וההתלהבות אחזה בכולם. חלק מן הגברים אחזו ענפים וחניתות, והשירה הלכה וגברה. כולם היו מוכנים כבר לטקס. בזה אחר זה קפצו ילדים ונערים מגבהים שונים על מגדל העצים. שני שריגי ליאנה נקשרו לרגליו של כל אחד מהם – תפקידם לעצור את הקופצים בזמן כדי שראשם לא יוטח באדמה.

מפרץ חולי באי סנטו, הגדול מבין איי ונואטו

נשים לא קופצות
טקס הקפיצות משמש מספר מטרות. בעזרתו מציגים בני הכפר את החלק המרתק ביותר בסיפור האשה שקפצה מראש העץ. בכל התרבויות שבהן מהווה "הגדת הסיפורים" חלק חשוב מהוויית בני המקום, נוצר קשר חשוב בין הסיפור למספרו. קוראי סיפורים בני זמננו אינם שומעים את נימת קולו של המספר, אינם רואים את מבט עיניו, את תנועות ידיו, את הירח ברקע, הכוכבים, נשימות המאזינים, תגובותיהם ודברים רבים אחרים. באי ראגה חשובה לא רק האינפורמציה, אלא גם כיצד מספרים אותה. המספר הוא חלק בלתי נפרד מן הסיפור. במקרה שלפנינו זוכה ההמחשה להקצנה: חלק מהסיפור מבוצע על ידי אנשי הכפר כדי להמחיש את הדרמה הטמונה בו.

שאלתי את מורה הכפר: "האם נשים קופצות?" והוא ענה שאסור להן בשום פנים ואופן להשתתף בטקס. "אבל בסיפור המקורי אשה קפצה", הקשיתי. "מדוע שיניתם ומתי?" איש אינו יודע את התשובה, אבל כולם יודעים – לנשים אסור לקפוץ. אולי מפני שהאשה הפגינה כבר את אומץ ליבה, ועתה צריכים לעשות זאת הגברים. אולי הגברים לקחו על עצמם את תפקיד החזרת כבודו האבוד של הגבר הפזיז שקפץ אל מותו.

כאמרו, בני ונואטו קופצים בעונת קציר שורשי הים. התרבות המקומית קשורה בטבור לטבע, לים, לאדמה, והאנשים אינם מעיזים להרעיד את אל האדמה בזמן הקציר ולהחריד אותו משלוותו ללא בקשת מחילה. על מנת שאל האדמה יישאר רגוע והאדמה תמשיך להיות פורייה בעונה הבאה, מבצעים הקופצים פעולה הבאה לסמל את האיחוד איתו. במעשה הקפיצה הם מוסרים את נפשם לאל. הגוף הפיזי אמנם נעצר סנטימטרים מעל פני האדמה, אולם הרוח ממשיכה, חודרת אל האדמה, מתאחדת עם האל האדמה ומרגיעה אותו. הקפיצות מהוות גם מבחן אומץ כחלק מטקסי חניכה עבור ילדי האי העוברים מילדות לנערות, ועבור נערים ההופכים לבוגרים. שיאו של טקס החניכה הוא מבחן האומץ הבא לידי ביטוי בקפיצה המפחידה.

אי קטן. שפע של אוכל. הצמאים שותים חלב קוקוס, הרעבים אוכלים פפאיה, בננה, פומלה, אגוזי יער, דגים. העייפים ישנים. שום דבר שחייבים לעשותו. את הכל אופף שקט מרופד בקולות: אוושת עלים, ציוץ ציפורים, רחש גלי ים הלוחכים את החוף, חבטת הנפילה של אגוז קוקוס.לאדם כמוני, שבא מבחוץ, נדרש פרק זמן כדי להיפטר מן הזמזום העירוני הטורדני השוכן בראשו דרך קבע. אך לאחר מכן המבט בעיניים משתנה, מתרגל להתבונן בתמימות הגדולה שמסביב.

שוק בעיר הבירה פורט וילה | צילום: Phillip Capper, flickr

איי ונואטו – היכרות ראשונה
ונואטו היא מדינה צעירה, היא השיגה את עצמאותה במאבק אלים בשנת 1980, ונולדה מתוך המערכת האנגלית-צרפתית של איי ההיברידים החדשים. ונואטו שייכת לחלק המלנזי של איי הפסיפיק, והיא שוכנת מערבית לאיי פיג'י ודרומית-מזרחית לאיי שלמה. המדינה מורכבת מ-82 איים ירוקים, מעל 12,000 קילומטרים רבועים של שטח יבשתי ועוד יותר מחצי מזה – שטח ימי. בכל האיים האלה חיים כ-221,000 תושבים. הבירה היא פורט וילה (Port Vila) ששוכנת באיי אפטה (Efate).

התושבים הראשונים הגיעו לוונואטו בערך 3,000 שנה לפני הספירה. בשנת 1606 הגיע האדם הלבן הראשון מספרד, ועזב לאחר כשלושה שבועות. הקשר הבא עם האדם הלבן היה לאחר יותר מ-160 שנה, ורק ב-1774 חקר קפטן קוק לראשונה את קבוצת האיים, וכינה אותה ההיברידים החדשים.

בוואנואטו ידועות כיום 115 שפות (לא דיאלקטים), עובדה ההופכת אותה למדינה עם מספר השפות הגדול ביותר בעולם יחסית למספר התושבים. השפה הלאומית – בישלמה – נוצרה בעיקר כתוצאה מחילופי כוחות עבודה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה הנוכחית, כאשר אלפי ונואטים נלקחו לעבודות באוסטרליה ובניו זילנד. תושבים רבים בוונואטו מדברים שלוש שפות או יותר: בישלמה, אנגלית, שפת האי שממנו הם באים, ולפעמים גם צרפתית או שפת אי אחר.