דרום אוסטרליה: שיר הלל לטבע

בלילה עוד התלבטתי יחד עם שלושה אוסטרלים צעירים שפגשתי בדרך איך נתארגן לטיול בדרך האוקיינוס הכבירה (Great Ocean Road) – מסע מאורגן, מסע מאורגן פחות, ואולי לשכור רכב, האם לחזור לישון במלבורן או לישון בדרך, כמה ימים להקדיש לטיול, איך נספיק להגיע לוואראנבול, עיירה לחוף האוקיאנוס, כדי לראות את הלווייתנים המתקרבים בתקופה זו לחוף כדי להמליט ולגדל את הוולדות במפרץ שקט ומוגן. אחרי דיונים ודיבורים החלטנו להחליט בבוקר.

לאן נעלמו ארבעה שליחים?

בשעה 6:30 ההחלטה נפלה: טיול מאורגן. טלפון מהיר לסוכנות הנסיעות, וחצי שעה אחר כך אנחנו כבר בתחנת האיסוף. אפילו הנחה הצלחנו לקבל, למרות שטרם הספקנו לרכוש מנוי לארגון אכסניות הנוער. פוגשים את המדריך הנחמד פיטר ויוצאים לדרך. לאן שלא מסתכלים אינספור גוונים של ירוק – מירוק בקבוק ועד ירוק שיחים בהיר, אפילו הסוסים מכוסים בשמיכת לבד ירוקה, שמקנה להם מראה אצילי. הכביש עובר במקביל לאוקיאנוס, צוקי סלע מצד אחד נושקים לירוק השדות, ומצדם האחר נושקים לכחול הים. מפרץ ועוד מפרץ, בתים נושקים לים ולבי הומה. אני מודה לאלוהים שלא שכרנו רכב, כיוון שהייתי עוצר בכל מפרץ ומפרץ. עיניי תרות אחר לווייתנים, אך לשווא. עוצרים לארוחת בוקר מעשה ידיו של פיטר: תה רותח בתוך קופסת פח הקשורה בחוט מתכת, קרקרים מרוחים בוגימייט, אותו ממרח חריף ומוזר בעל צבע חום כהה, העשוי מירקות ותמצית שמרים, שרק האוסטרלים יכולים לאכול ועוגיות קוקוס קשות לעיכול.

לונדון ברידג'. חלקים מהסלע הנקרא על שמו של הגשר הלונדוני המפורסם צנחו אל מצולות הים | צילום: Christoph Settgast

חוזרים לדרך ולפתע מתוך הים, קרוב מאוד לחוף, צומחים שמונה צוקי סלעים פראיים. האתר נקרא 12 השליחים (The Twelve Apostles) , על שמם של שליחיו של ישו מהברית החדשה. אני מצלם מכל זווית אפשרית את תופעת הטבע המדהימה ותוהה לאן נעלמו ארבעת הצוקים הנדרשים להשלמת התריסר. אנחנו ממשיכים במסע היופי הבלתי נגמר ומגיעים לגשר לונדון ( London Bridge), מערכת סלעים המזכירה בצורתה את הגשר המפורסם בבירה האנגלית, אלא שכאן חלקו של הגשר קרס וצלל במי האוקיינוס, ולאחרונה עוד קטע קרס הימה כאשר טיילו עליו כמה מטיילים. שעה ארוכה הבטתי אל משברי הים שאיימו לנגוס במה שנותר מגשר לונדון. ושוב אנחנו ממשיכים בין מפרץ למפרץ, הכביש מתפתל ביערות צפופים של עצי אקליפטוס כסופי גזע. נזכרתי שקראתי שיש 700 זנים של עצי אקליפטוס בעולם, מתוכם 698 מקורם באוסטרליה, ורק שניים מחוצה לה.

צוקי הסלע המכונים 12 השליחים. יופי עוצר נשימה | צילום: אריה רוזנברג

אל אי הקנגורו
אנחנו נפרדים מקו החוף וחוזרים בדרך הארוכה חזרה למלבורן. חושך, גשם, קר. המזל עומד לצדנו ואנחנו מצליחים להשיג את המקומות האחרונים באוטובוס לילה לאדלייד, נסיעה של 800 ק"מ בקירוב. אנחנו ישובים במושבים צפופים, תחנת עצירה באמצע שום מקום להעלות תרמילאי הזוי, וממשיכים לנסוע. שרעפי בוקר, החשיכה טרם נמוגה, בחוץ יורד גשם, כשאנחנו יורדים בתחנה מרכזית באדלייד ומתחילים בסדרת החיפושים הרגילה – מגורים, טרקים ועוד. מישהו מציע לנסוע לאי קנגורו (Kangaroo Island). עוד החלטה מהירה ואנחנו ממהרים להעמיס את התרמילים על אוטובוס ברציף המקביל. לא צחצחנו שיניים, לא שתינו קפה, רק ביקשנו מפקיד הנסיעות שימצא לנו מקום ללילה כי נחזור מאוחר. אני מביט בקנאה בקבוצת הצעירים הנרדמים שוב ושוב לאורך הקילומטרים הרבים המובילים למעבורת שתיקח אותנו לאי. מעבורת סי-לינק יציבה חוצה את המים, רוח קרירה מאוד מכה בפנים. אנחנו נוחתים באי ומעבירים את התרמילים לאוטובוס נוסף, שיוביל אותנו בכבישי האי. עדרי כבשים מנקדים בלבן את ירוק השדות מלוא כל העין. כ-4,000 אנשים חיים על האי, שאורכו כ-155 ק"מ ורוחבו 20 ק"מ. החשמל הגיע לאי רק בשנת 1960, והחוות הבודדות והמרוחקות זו מזו נראות כאילו מישהו שיבץ אותן במקומן באקראי.

אריות ים על החוף בסיל ביי. עיניים ענקיות ושובות לב  | צילום: Didier B, GFDL

תחנה ראשונה, סיל ביי (Seal Bay). שביל חולי יורד לחוף הים, אריות ים שוכבים על החול ואני נרגש כמו ילד קטן שנכנס לחנות צעצועים ולא יודע להחליט במה לבחור… מולי אריה ים קטן עם פנים מקסימות ועיניים ענקיות ששבו את לבי. המדריכה במקום הנחתה אותנו כיצד לעבור ביניהם מבלי להפריע, אך ההתרגשות שלי גאתה וגעשה, הרגשתי כמו בקבוק שמפניה לפני שהפקק נחלץ. כשהתקרבתי ליצורים הימיים הגדולים הופתעתי לגלות כמה הם שונים זה מהזה. הייתי נותן הרבה כדי להישאר שם, אך יש עוד הרבה מקומות להספיק לראות ולגעת. ממשיכים בנסיעה באי אל עבר שדרת עצי אקליפטוס יפהפייה. בצמרות העצים ישנות קואלות, ומה הפלא – הקואלה ישנה כ-20 שעות ביממה! ככשל שמתקבים אל חוף הים הצמחייה נעשית פחות ופחות גבוהה. אנחנו שומעים סיפורים רבים, המגובים במראות של אוניות טרופות ומגדלורים עזובים. מרחוק מצטמחים לשמים גושי סלע מרשימים.

קשת האדמירל. על הסלע רובצים כלבי ים | צילום: Stephen West, GFDL

עם הראש למטה
Remarkable Rocks, סלעים בלתי נשכחים, זהו כינויים של סלעים געשיים שמתפרצים מתוך האוקיינוס השקט. מרחוק הם נראים כסלעים רגילים, מקרוב הם נראים כיצירות אמנות של האמן הספרדי סלבדור דאלי – סלעים מגולפים בצורות אמנותיות מדהימות על רקע צבעי הטבע המגוונים. נוסעים הלאה למונומנט טבעי נוסף הנקרא קשת האדמירל (dmiral’s Arch). סלעי הים נראים פזורים בקשת, וכלבי ים ניו זילנדים שחורים וקטנים רובצים עליהם, במרחק קטן מהגלים הענקיים המתנפצים בקצף לבן. מעל הים גוש ענני גשם אפורים ומתחתיהם קשתות- קשתות. אפשר היה להישאר עוד זמן רב בנוף הזה, אך השעה דוחקת וצריך להספיק למעבורת הלילית שתחזיר אותנו ליבשת. השמש שוקעת אל תוך המרחבים האינסופיים. מנקודת מבט של תושב ישראל, אנחנו נוסעים עם הראש כלפי מטה, כאן בארץ downunder.

לקריאה נוספת:

צפון אוסטרליה: שמורות טבע הכביש בין אליס ספרינג לדארווין נמתח לאורך יותר מאלף ק"מ, בלי פיתולים, בלי צמתים, בלי הפסקה. אבל בסופו מתמקמים ויוצאים לטיולים קסומים בשמורות טבע שופעות מים וצמחייה. חלום אוסטרלי רטוב