אדריכלות בעולם העתיק: למי חשוב הגודל?

נגד רוממות הפרט
רשימת "פלאי עולם" אינה מבחינה בין מקורותיהם של המונומנטים. לא אכפת לו לאנטיפטרוס איש צידון, האם מדובר במפעל קהילתי־אזרחי או במפעל שמטרתו להאדיר את השליט המורם מעם. אבל חוסר אכפתיות זה מעיד על שינוי, וכדי להבינו יש לדעת מה היתה מטרת המונומנטים והיכן נוצרו.
כדי להבין את הבדלי הגישה, ניקח לדוגמה את האורקולום של אפולון בדלפי. פרט למקדש של האל, שהיה משותף לכלל העולם היווני, נבנו במשך מאות שנים לאורך "דרך הקודש", העוברת במתחם המקודש בדלפי, עשרות "בתי אוצר". כל אחד מהם היה שייך לעיר־מדינה מסוימת. בבית אוצר כזה – מעין מקדש מוקטן עם עמודים בחזית ויצירות פיסוליות – נהגו לאחסן הקדשות מפוארות ויקרות. דלתותיו נפתחו בימי הפסטיבלים הגדולים, כדי שהמבקרים ישזפו בהן את עיניהם וייווכחו עד כמה נדיבה, מוצלחת ועשירה היא עיר־המדינה שהעניקה לאל את המתנות.
כאשר במאה השישית לפני הספירה גילו אנשי האי הקטן סיפנוס עורק של מתכת יקרה, הקדישו מעשר מההכנסות לאל אפולון ובנו לו את "בית האוצר של אנשי סיפנוס", שעליו מתנוססים כמה מהתבליטים הנפלאים ביותר ששרדו מהעולם העתיק. עבור סיפנוס היה זה רגע קצר של תהילה. הקהילה אמנם נעלמה ממרבית המקורות הידועים לנו, אך ההקדשה והבנייה המשותפת המייצגת אותה (ולא שליט יחיד כלשהו) היא המאפיינת את "התפיסה המונומנטלית" בתקופה הארכאית.
דווקא בית האוצר הראשון בדלפי היה יוצא דופן. הוא נבנה על ידי רודן העיר קורינתוס, ששבר את כללי המשחק הפוליטיים של עיר־המדינה ושלט באנשיה לא כבאזרחים אלא כבנתינים. מעל למשקוף הכניסה חרט הרודן את הכתובת: "זהו בית האוצר של קיפסלוס בן אאיטיון". אולם, עם הדחת הרודנים, מחקו אנשי העיר את הכתובת ובמקומה חרטו: "בית האוצר של אנשי קורינתוס". היתה זו מחאה פוליטית; ייחוסו של בית האוצר לקהילה כולה, במקום קריאתו על שם הרודן, היה בעל משמעות עבורם.
התפיסה היוונית הארכאית של עיר־המדינה פעלה נגד ההתייחסות המרוממת את הפרט מעבר למידה הראויה. הזדמנות לרוממות כזו נמצאה, למשל, בעת לוויה, וגילומה העיקרי היה במציבה המוקמת על גבי הקבר. מובן שהאריסטוקרטים חפצו ללוות את מתיהם בלוויה מפוארת ולהאדיר את קבריהם במונומנטים. גילויים פומביים של עושר (המלה "פומבי", אגב, מקורה במלה היוונית פומפה POMPE, "תהלוכה") היו האמצעי העיקרי לעילוי מעמדו של הפרט מעבר לזה של האחרים.
אך עיר־המדינה פעלה, כאמור, כנגד התייחסות מרוממת כזו. סולון איש אתונה קבע תקנות ברורות נגד לוויות מפוארות מדי, והגביל את גובהן של מציבות הקבורה. המציבה, המונומנט, סימלה אם כן את ייחודו של האדם שלו הוקדשה; אך בו־בזמן גם הכניסה את אותו אדם למסגרת השותפות הקהילתית.

מיהו גיבור?
השינוי חל כאשר נסקה חשיבות הפרט מעלה. כך קרה, למשל, בימיו של אלכסנדר הגדול, "כובש העולם", אשר כבר בחייו ראו בו אל או בנו של אל. אלכסנדר תבע מעמד של הרוס (HEROS), גיבור בן אל, ואף קיבל לכך אישור באורקולום של האל זאוס אמון, בסיווה שבמצרים.
מהו הרוס? "העולם מלא אלים", קבע הפילוסוף היווני תאלס איש מילטוס, אולם בין האלים לבני האדם יש קטגוריה נוספת של "גיבורים", הרוסים. אלה נחשבו בני תמותה (לעיתים צאצאי אלים), שחיו ופעלו על פני האדמה, עשו מעשים "גדולים" (כמו המסע אחרי גיזת הזהב, מלחמת טרויה, ועוד) ונעלמו מן העולם.
מעצם ההגדרה, הרוס הוא אדם שמת ונפטר מן העולם. אולם בתקופה ההלניסטית, מימי אלכסנדר הגדול ואילך, החל המושג הרוס

מראה כללי של דלפי, ובו שרידי בתי האוצר, המונומנטים השונים, מקדש אפולו והתיאטרון. גבוה יותר נמצא האיצטדיון שבו נערכו תחרויות הספורט והמוזיקה

והפולחן הקשור בו להופיע גם ביחס לבני אדם חיים. פולחן שהוקדש בעבר על ידי אזרחי עיר־המדינה לגיבורים (מתים) משותפים הוקדש כעת על ידי נתיני הממלכות ההלניסטיות לשליטיהם.
פולחן ההרוס מאפשר לנו להתבונן לרגע בתפר שבין שתי התפיסות של המונומנטים, זו הקהילתית־אזרחית וזו השליטית־נתינית. במאה החמישית לפני הספירה ייסדה אתונה עיר־מדינה בשם אמפיפוליס (AMPHIPOLIS) באיזור תראקיה. היו אלה ימי המלחמה הפלופונסית בין ספרטה לאתונה, ואמפיפוליס העניקה לאתונה יתרון אסטרטגי חשוב: היא חלשה על מכרות זהב ומקורות אספקת עץ לבניין ספינות, והיוותה בסיס לפעילות האתונאית בצפון הים האגאי.
מייסד אמפיפוליס בשם אתונה היה הָאגְנוֹן. בעולם היווני נהוג היה שמייסדה של עיר־מדינה חדשה נקבר לאחר מותו בכיכר הציבורית של העיר (אגורה), והוא זוכה בפולחן גיבורים. אך כעת היו אלה ימי מלחמה סוערים, שבהם מעמדם האישי של מנהיגים עולה לעיתים במידה מסוכנת. האגנון עשה את הלא־ייעשה: הוא קרא לעיר על שמו, גדש אותה במונומנטים שפיארו אותו, תבע לעצמו פולחן גיבורים בעודו בחיים, ובהוסיפו עלבון לפגיעה אף לא טרח להתגורר בעיר אותה ייסד.
הספרטנים שלחו לאיזור מפקד מבריק בשם בראסידס, ולהפתעת כולם הצליח זה לכבוש את העיר בקלות יחסית: בני המקום פשוט פתחו את שעריה בפניו. זמן־מה אחר כך נהרג בראסידס בשדה הקרב. על קבורתו מספר ההיסטוריון תוקידידס (שהיה מפקד אמפיפוליס והפסיד אותה לספרטני): "בעלי הברית קברו את בראסידס על חשבון הציבור במקום הנשקף כיום אל כיכר השוק, כשכולם מלווים אותו במלוא תחמושתם. ואנשי אמפיפוליס גידרו את מצבתו והקריבו לו מעתה תקרובת כמו להרוס, חלקו לו כבוד וערכו לזכרו תחרויות וקורבנות מדי שנה. הם אף אימצוהו להם כמייסד עירם, הרסו את בנייניו של האגנון [או 'מחקו את הכתובות שהציב האגנון', ע.מ.], והמירו כל דבר, שהיה בו כדי להזכיר, אילו נשאר, שהוא היה המייסד". (תוקידידס, ה' 11, תרגום א.א. הלוי).
הסיפור ממחיש את העוינות שחשו בני המקום כלפי מייסד חצוף כמו האגנון איש אתונה, עוינות שהיא מעבר לנסיבות הפוליטיות. הוא עשה כל דבר כדי לרומם את מעמדו, ועל כך נענש על ידי בני הקהילה במחיקת זכרו. בראסידס, לעומתו, נקבר בלוויה פומבית וזכה למונומנט ולפולחן של הרוס. בראסידס, יש לשים לב, זכה בפולחן זה כשלא היה כבר בין החיים.
כל זה שונה מאוד מסיפורו של הקולוסוס מרודוס, אחד משבעת פלאי עולם. הקולוסוס היה פסל ברונזה שהוקדש לאל השמש, וגובהו היה כשלושים מטרים. הפסל הוקם לכבוד אחד הגנרלים ההלניסטים, דמטריוס פוליורקטס (DEMETRIOS POLIORKETES), שצר על רודוס בין 305 ל־304 לפני הספירה. הפסל הוקם בשנים 280 עד 292 לפני הספירה, נפל ברעידת האדמה של 225 לפני הספירה, פורק ונמכר כגרוטאות מתכת על ידי הערבים בשנת 653 לספירה. מטרת מונומנט זה היתה לרומם את דמטריוס (שהיה אחר כך למלך מקדוניה).
התייחסות מרוממת לאישיות מסוימת עמדה גם מאחורי הקמת מונומנט אחר, המאוזוליאום של מאוזולוס, שליט קאריה שבאנטוליה. במחצית המאה הרביעית היתה קאריה תחת שלטון פרסי, ושליטיה חיקו את מעמדו המורם מעם של "מלך המלכים". המאוזוליאום של מאוזולוס היה מונומנט קבורה, שנבנה בהאליקרנאסוס שבאסיה הקטנה. וכך מתאר אותו הסופר לוקאנוס: "מעלי בהאליקרנאסוס ניצב מונומנט ענקי, כזה ששום מת לא זכה לו מעולם, מקושט כולו באורח מופלא בפסלי סוסים וגברים הנראים כה מציאותיים וחרוטים באבן שיש משובחת ביותר". אין ספק, לא היה זה מונומנט קהילתי שמקומו בכיכר הציבורית, כמו במקרה של בראסידס.

מצא את ההבדלים
אבל ההבדל הבולט ביותר בין התייחסותו של האזרח למונומנט לבין להתייחסותו של הנתין יתבהר עם השוואתם של שני מפעלים מרשימים: הפרתנון באתונה, שנבנה על ידי פריקלס, וכתובות בהיסטון (BEHISTUN) של מלך פרס.
בהיסטון נמצאת במרכז אסיה, כ־23 קילומטרים ממזרח לעיר קרמנשה (KERMANSHAH) שבאיראן. דרייווש הגדול יצר שם מונומנט מופלא, הכולל כתובות בשלוש שפות ותבליטים פיסוליים באבן. התבליטים נחקקו באבן כמאתיים מטרים מעל לקרקע, על גבי סלע אדיר, שהתנשא לגובה של כ־600 מטרים, והגישה אליו היתה קשה.
התבליט מראה את דרייווש (שמלך בסוף המאה השישית ותחילת המאה החמישית לפני הספירה) מציב את רגלו על גופו של שליט נכנע; לפניו ניצבים כנועים תשעה מנהיגים שמרדו בו, ידיהם כפותות מאחורי גבם, וחבל כרוך סביב צווארם. מעל כולם מרחפת דמותו של האלוהים אהורא מזדא. הכתובות מופיעות בשלושה סוגים של כתבי יתדות (פרסית עתיקה, שפת עילם ואכדית), ומסופר בהן על דיכוי המרידות נגד דרייווש, וכיצד "בעזרת סוסו הטוב והסייס שלו זכה בממלכת פרס כולה".
מי, בעצם, היה אמור לקרוא כתובות אלה? ניכר בעליל שאינן מיועדות לכל אחד המפנה את ראשו לעברן, משום שהן נמצאות בגובה בלתי אפשרי. הטקסט הוא במובהק עניין שבין השליט לבין אלוהים, לא בין השליט לבני האדם. זוהי גישה הפוכה לזו העולה משפע הכתובות שמוצאים בעולם היווני במאות השישית והחמישית לפני הספירה; עניינן של אלה הוא העברת מידע לאזרחי עיר־המדינה. אחת הכתובות, למשל, מדווחת על בניית מקדש הפרתנון באתונה. כתובת זו מכילה מידע יבש ו"משעמם": כמה משכורות שולמו, מי אחראי להוצאת הכספים, מי הפועלים וכיוצא באלה. כולם צריכים לדעת זאת, כי כולם שותפים.
בשנת 480 לפני הספירה פלשו הפרסים לאתונה והחריבו את האקרופוליס עד היסוד. ההריסות עמדו בשממונן כמה עשרות שנים, עד מחצית המאה החמישית. בעת זו היתה אתונה, לאחר נצחונה על הפרסים ועמידתה בראש הברית האטית־דלית, בשיא עושרה. תרומות (או מיסים) מבעלות הברית מילאו את קופתה, ומנהיגה הכריזמטי, פריקלס, החליט לבנות מחדש את המקדשים החרבים. הוא גייס את טובי הארכיטקטים, האומנים, הפסלים והחרשים. מקדש הפרתנון, על עמודי השיש שלו, ניצב עד היום על האקרופוליס.
היו שזעקו על כך חמס, משום שהמימון לבניית המקדש בא מתקציב ההגנה של המדינות החברות בברית. פריקלס הדף את הביקורת: מה שטוב לאתונה – טוב לברית. תפקידן של בעלות הברית לשלם, ותפקידה של אתונה להוציא את הכסף. היתה זו אמירה צינית, שחשפה את מעמדה של אתונה ביחס למדינות האחרות.
אולם משמעותו של הפרתנון עבור בני אתונה היתה שונה. בהיותו מורם מהעיר, עם תבליטי הפסלים הנפלאים שלו, אך בו־בזמן שייך לה, היה הפרתנון מונומנט משותף לכולם. הוא לא היה "של פריקלס"; שום כתובת אישית לא התנוססה עליו, שום יצירה פיסולית לא ייצגה מסר היסטורי מיידי, אלא רק מוטיבים מיתולוגיים מוכרים ומשותפים.
אבל החל מסוף המאה הרביעית לפני הספירה השתנו הדברים. תפקיד האישיות הועצם, מצביאים ומלכים שלטו כעת באימפריות כבירות ממדים, ונעלמה עיר־המדינה כיישות פוליטית ריבונית. לא מקרה הוא, שהמחבר הידוע ביותר של "רשימת שבעת פלאי עולם" היה איש המזרח.
התמונה, כמובן, אינה דיכוטומית: האתוס, סולם הערכים האזרחי, לא נעלם מיד. במקדשה של ארטמיס מאפסוס, אחד משבעת פלאי עולם, אפשר לזהות הרבה מן הערכים של המקדש הקלאסי הקדום יותר. מעבר לכך, כל המבקר באפסוס אינו יכול שלא להתרשם משפע הכתובות הממחישות כיצד – אפילו בעידנים מאוחרים יחסית, כמו בעת שלטונה של רומא – המשיכו אזרחים לתרום לבניית מונומנטים כדי לזכות בהערכתם של תושבי העיר האחרים.
אולם, יחד עם זאת האקלים הפוליטי הבינלאומי כבר השתנה, ומחברי הרשימה של "שבעת המופלאים" לא הבחינו בין מונומנטים יווניים (כמו מקדש ארטמיס), מצריים (הפירמידות) או בבליים (הגנים התלויים); העיקר עבורם היה שזה מונומנט נפלא. השאלה מה עמד מאחוריו – יחס של שותפות חברי הקהילייה הפוליטית או הרצון להאדיר את השליט מול נתיניו – נעשתה חשובה פחות.