תפריט עמוד

תרפיה עם בעלי חיים: עם הארנבת קל יותר לשבת

תרפיה עם בעלי חיים: עם הארנבת קל יותר לשבת

תרפיה בעזרת בעלי חיים הולכת ותופסת מקום של כבוד במערך הרפואי והשיקומי בישראל ובעולם. ילדים אוטיסטים, היפר־אקטיביים, נכים מלידה, פצועים, קשישים במוסדות סיעודיים, כל אלה ורבים אחרים זוכים לעידוד, לכוח ולשלווה. חוקרים ומטפלים מכירים עתה ביכולתם של בעלי החיים לחולל ניסים, ונס הוא לפעמים חצי שעה רגועה, ללא תרופות

איציק עמד על שפת הבריכה וקרא בקול רם אל הדגים. להקת אווזים לבנים הידסה על שפת המים, והוא הרים ראשו וחייך. כל הפעולות הפשוטות הללו לא היו ראויות לציון מיוחד, אלמלא היה איציק אוטיסט, ואלמלא היתה הבריכה ושוכניה – הדגים, הברכיות, האווזים – חלק מבית החולים הפסיכיאטרי גהה.
"בפעם הראשונה שהביאו את איציק לכאן, הוא היה מנוכר לגמרי", אומרת אינגה מינץ, מרכזת פינת החי בגהה. "הוא לא דיבר בכלל, לא יצר קשר, רק שר לעצמו. המטפלת שהביאה אותו לפינת החי חשבה שהוא לא מודע בכלל למקום שהוא נמצא בו, ולא מבחין שיש פה בעלי חיים. אבל אני הייתי משוכנעת שהוא מודע לנוכחות החיות, משום שמלות השיר ששר דיברו על נגיעה בחיות. עכשיו איציק כבר הפסיק לשיר, הוא מסתכל על החיות, מדבר איתן, מסתכל אלי, מדבר אלי. זה המון בשביל ילד כזה".
אחרי איציק הגיעה דינה (שמות בדויים), נערה יפה ועצובה, שישבה על כיסא בגו נוקשה ובפנים נטולות הבעה. היא ענתה בצייתנות לכל מה ששאלו אותה, בקול לחשושי ועיניים כבושות ברצפה. רק כשהגיעה לפינת הארנבות התרככה ואפילו חייכה חיוך מהוסס. כשאינגה הניחה בחיקה ארנבת, התרחב החיוך, ובפנים הקפואות נוצרו לפתע שתי גומות חן.
פינת החי בגהה הוקמה לפני כחצי שנה בלבד. אינגה מינץ, היוזמת והרוח החיה בפרויקט, אומרת שבהתחלה בכלל לא היו לה יומרות תראפויטיות. כל מה שרצתה היה להעניק לחולים, בעיקר לילדים, שעה של נחת ואושר במחיצת בעלי החיים. זה לא מעט, במקום עצוב כמו בית חולים לחולי נפש. "ידעתי שזה יכול להיות גם כלי טיפולי", היא אומרת, "אבל לא ציפיתי להצלחות כל כך ברורות ומהירות, גם מצד הילדים וגם מצד החיות.
"ילדים היפר־אקטיביים, שלא יכלו לשבת יותר מעשר דקות בשקט, ישבו רגועים 45 דקות וליטפו ארנב. ילד עם חרדות קשות הצליח להתגבר על הפחדים ולהחזיק שרקן. ילדים במצבי דיכאון קשים העלו כאן חיוך ראשון. גם החיות הפתיעו אותי. לא האמנתי שהן יתרגלו כל כך מהר לילדים, ולא יברחו. החיות מתקשרות אפילו לילדים הכי מנותקים, ואולי דווקא לילדים כאלה. הן באות למי שהכי זקוק, כאילו קלטו איתותים של מצוקה פנימית".
תראפיה בעזרת בעלי חיים קיימת במרכזים פסיכיאטריים נוספים בארץ ובעולם; אבל דומה שהמרכז בגהה הוא היחיד שבו החיות משוטטות חופשיות, ואינן סגורות בכלובים. אינגה מפקחת על הנעשה כמעט ללא מלים, ומתערבת רק במקרה של סכנה לילד או לחיה. "קל מדי ללטף חיה בכלוב", היא אומרת, "זה לא דורש הרבה. לילד עם קשיי תקשורת, החיה היא כמו חפץ. עם חיה חופשייה הוא צריך לפתח איזושהי מערכת יחסים. אחר כך זה עשוי לעזור לו ליצור קשרים גם עם בני אדם".

חולים, בריאים וחיות אחרות
מחקרים רבים מחזקים את הטענה בדבר ההשלכות שיש לקשרים עם חיות על התפתחות קשרים עם אנשים אחרים. אחד המחקרים הראשונים שבדקו את ההשפעה של חיות מחמד על חולים פסיכיאטריים מאושפזים התחיל באופן מקרי, כשקבוצה של חוקרים מאוניברסיטת אוהיו בדקה התנהגות של כלבים דווקא. הם שמו לב, שנביחות הכלבים גרמו להתעוררות ולתגובות בקרב חולים פסיכיאטריים במוסד השכן, שנחשבו לבלתי מגיבים לשיחה או לגירוי אחר. בשלב הבא הם בחרו 50 מאושפזים, מאלה שנחשבו למסוגרים ולבלתי מגיבים ביותר, ואיפשרו להם לתקשר עם הכלבים. להפתעתם, 47 מהם הראו שיפור ניכר בהתייחסות לעולם החיצוני, וחלקם אף שוחרר לבסוף מבית החולים.
מחקר אחר בדק את השפעת נוכחותן של ציפורים על חולים בבית חולים פסיכיאטרי. ההשערה היתה שאם חיות מחמד אכן תורמות להליך הטיפולי, נוכחותן של ציפורים בחדר הטיפול תעודד את המטופל להגיע לפגישות עם המטפל לעיתים קרובות יותר, להשתתף בתהליך ולהפיק ממנו יותר. החוקרים בחרו 17 אנשים שהוגדרו סכיזופרנים, ואשר שהו בבית החולים הפסיכיאטרי בין שלוש לחמש שנים.
הם חולקו לשתי קבוצות, שטופלו באותה צורה ועל ידי אותו צוות. ההבדל היחיד היה שחברי הקבוצה הראשונה טופלו בחדר שבו היה כלוב ציפורים. ואלה התוצאות: בקבוצה עם הציפורים, לעומת הקבוצה השנייה, נרשמה השתתפות פעילה וערנית יותר וכן ירידה משמעותית במידת העוינות והחשדנות. יתרה מזו, כעבור עשרה חודשים שוחררו ארבעה משמונת המטופלים בקבוצת הציפורים. כל החולים בקבוצת הביקורת נותרו בבית החולים.
גם אם עדיין לא ברור איך משפיע הקשר עם החיות על הבריאות הנפשית והפיזית, שורה ארוכה של עדויות ומחקרים מצביעה על קיומו הוודאי. ממחקר שערכו ב־1980 קצ'ר ופרידמן, מהחוקרים הבולטים בתחום, התגלה בבירור, כי בקרב חולי לב שלא גידלו חיות מחמד היתה תמותה רבה יותר במידה משמעותית ביחס לחולי לב שגידלו חיה. 50 מתוך 53 בעלים של חיות מחמד היו בין החיים שנה לאחר התקף לב (כ־94 אחוזים), לעומת 17 מתוך 39 שלא גידלו חיה (כ־44 אחוזים). כל המשתנים האחרים – משקל, תזונה, רמת כולסטורול ומאפיינים פסיכולוגיים – היו דומים בשתי הקבוצות. משערים כי ההשפעה החיובית של הקשר עם החיות היא בעיקרה פסיכולוגית; מגדלי החיות חרדים פחות, מתוחים פחות ומדוכאים פחות – גורמים משמעותיים ביותר בהחלמה ממחלות בכלל וממחלות לב בפרט.
הממצאים הללו אינם מפתיעים. גם בקרב אנשים בריאים נמצאו השפעות חיוביות של חיות מחמד. ילדים שגידלו בביתם חיות מחמד התגלו כפופולריים יותר בחברה, ומבוגרים שהיו קשורים נפשית אל חיותיהם התמודדו טוב יותר עם מצבי לחץ בהשוואה לחסרי חיות.
למשל, נבדקו תגובות לחץ אצל עקרות בית, לאחר שהוטל עליהן לפתור בעיות חשבון פשוטות. הן ביצעו את המשימה שלוש פעמים: בנוכחות החוקרת, בנוכחות חברה ובנוכחות כלבן. ואכן, נמצאו הבדלים של ממש בלחץ הדם, הדופק ובמספר השגיאות במבחן. לנוכחות הכלב, התברר, היתה ההשפעה המרגיעה ביותר, הרבה מעבר להשפעתה של החברה. במחקר אחר נמצא כי די בליטוף פשוט של חתול אהוב להוריד את העוררות הגופנית לרמה המושגת בדרך כלל רק לאחר אימון בטכניקות הרפיה או מדיטציה.
הגישה המשלבת תראפיה וחיות מחמד עשתה עם הממצאים הללו צעד נוסף. אם לחיות כפי שהן יש השפעה כה מבורכת, הבה נשלב אותן עם עבודת המטפל וכך תגבר האפקטיביות של הטיפול. בתחילת יולי נערך באוניברסיטת תל אביב יום עיון, מטעם הפרויקט לחקר יחסי גומלין בין אנשים ובעלי חיים בראשותו של פרופ' יוסף טרקל ראש המחלקה לזואולוגיה. בזה אחר זה תיארו מטפלים עבודה שיקומית בסיוע חיות מחמד: אוטיסטים עם אוגרים, עבריינים עם חיות משק, פגועי מוחין ושרקנים, חתולים וקשישים; וכולם תיארו הישגים משמעותיים מאז התחילו להסתייע בחיות.
אנשי מקצוע מונים כמה סוגים של תראפיה עם חיות. הסוג הראשון: טיפול סביל, למשל שימוש באקווריום דגים למטרות צפייה פאסיבית. התבוננות בדגים המשייטים באקווריום יכולה, כך התברר במחקרים, להוריד את לחץ הדם במידה השווה לזו של פעילות ביופידבק אינטנסיבית. אפילו להתבוננות באקווריום מדומה במחשב היה אפקט מרגיע. אולי הרוגע שהוא משרה הפך את האקווריום למתקן פופולרי בבתי חולים, מרפאות שיניים ומרפאות בכלל.
סוג הטיפול השני רגשי יותר, ומשתמש בחיות כמטאפורה או השלכה בטיפול בעל אופי פסיכולוגי. חני ריב, פסיכולוגית בבית החולים "זיו", לקחה ילדה מוכת חרדות קשות לגן החיות הסמוך לבית החולים. הילדה המפוחדת ערכה הקבלה בינה לבין במבי קטן, שברח מכל מי שניסה להתקרב אליו. "הוא לא יודע שאנחנו טובים", היא אמרה, וחייכה חיוך ראשון זה זמן רב. "הקליק נוצר", אמרה חני ריב, "והחיוך הזה הוא נקודת התחלה".

הרפיה על סוס
הסוג השלישי של תראפיה באמצעות חיות הוא טיפול מפעיל, פיזי יותר; בעיקר רכיבה על סוסים, המשלבת טיפול רגשי־נפשי עם טיפול בתנועה. רכיבה למטרות שיקומיות־טיפוליות היא אמנם כלי עתיק (אפילו היוונים הקדמונים המליצו עליו כטיפול לנכים), אבל השימוש השיטתי בה למטרות שיקום התחיל כנראה בדנמרק בשנות החמישים. מי שפיתחה את התחום הזה היתה ליז הרטל, נכה בשל שיתוק ילדים, שזכתה במדליית כסף ברכיבה ייצוגית באולימפיאדת הלסינקי.
"הישיבה על גבו של סוס הולך היא כבר תראפויטית", מסביר גיורא שקדי מחוות הרכיבה הטיפולית במושב בית־יהושע. "היא יוצרת תנועה שיש בה הרפיה, ויש לה אפקט מאוד מרגיע על תופעות ספאסטיות, כיווץ שרירים לא רצוני. לכן זה ספורט אידיאלי לנכים ולפגועי מוחין. יש לנו הרבה רוכבים מאקי"ם, ורבים מהם מגיעים להישגים מרשימים: יותר תנועתיות, יותר קואורדינציה, ואפשר לראות אפילו שינוי באישיות ובאופי".
בזמן ביקורי בחווה, הגיעה מכונית וממנה נפרק כיסא גלגלים ואחריו מיכל, נערה כבת 16, שנישאה בזרועות אביה לשיעור הרכיבה שלה. מיכל סובלת משיתוק מוחין מולד ופיגור פסיכומוטורי עמוק. היא אינה מסוגלת ללכת ומוסעת ממקום למקום בכיסא גלגלים; אבל על הסוס היא יושבת טוב יותר מאשר על הכיסא. במאמץ להעלות אותה אל גב החיה היא משתפת פעולה עם המאמנים, שמסייעים לה להעלות רגל כושלת אחרי רגל מתקפלת, עד לרמפה מיוחדת בגובה הסוס. שם מפשקים את רגליה עד שהיא נוחתת על גב הסוס.
"בגלל שהיא לא הולכת, שרירי הגב לא מתפתחים כמו שאר הגוף", אומר גיורא שקדי תוך כדי הולכת הסוס של מיכל בחצר החווה, "ויש סכנה של התקשתות. קשה לתקשר איתה במלים, לכן אני נותן לה גירויים להפעלה: מניח פרחים באוכף שלה, כדי שתתכופף להריח אותם, מלמד אותה לחבק את צוואר הסוס, לשכב עליו – הכול כדי שתניע את שרירי הגב".
אחת התקוות היא שיצירת גירוי ההליכה באמצעות תנועות הרכיבה תשפיע גם על מרכז הדיבור במוח, ומיכל תתחיל לתקשר עם סביבתה באופן מילולי. הליכה ודיבור נשלטים על ידי אותו מרכז במוח, ולא במקרה מתחילים תינוקות לתרגל הברות וצעדים ראשונים בערך באותו זמן. ההתקדמות של מיכל איטית, היא מתרגלת רכיבה כבר ארבע שנים, ולמרות שחל שיפור ניכר ביציבה שלה ובביטחון העצמי, היא עדיין אינה הולכת ואינה מדברת. הוריה מספרים שבהתחלה פחדה מאוד מהסוס, אבל היום היא מתרפקת עליו באהבה, וכשהם נוסעים לשיעור היא מוחאת כפיים ופולטת צווחות עונג מרגע שהיא מזהה את כיוון הנסיעה.
מחקרים בתחום זה נותנים מקום לאופטימיות: הרכיבה מעבירה לרוכב רצף של תנועות הרמוניות, ולכן יש לה השפעה מארגנת על השרירים ועל התנועה. היא משפרת את התפקוד של המערכת העצבית־שרירית ואת השליטה בה, ומחדדת את הגירויים החושיים. מחקר רחב היקף עקב אחרי אוכלוסיית ילדים פגועים נפשית וגופנית במשך כשבע שנים של רכיבה טיפולית. אצל יותר מ־80 אחוזים מהילדים הרוכבים חל שיפור משמעותי בכישורים מוטוריים ובכישורי שפה, וכן בשליטה רגשית, מודעות חברתית ודימוי עצמי. לגבי אוטיסטים, סכיזופרנים וילדים שסבלו מפיגור שכלי נצפו גם השפעות נפשיות ולימודיות חיוביות.
יום בחוות הרכיבה הטיפולית של גיורא ואניטה שקדי הוא חוויה קשה, גם אם בסופה אתה יוצא מחוזק ובעל אמונה רבה יותר ברוח האדם. קשה שלא להעריץ את הרוכבים – כולם בדרגות שונות של שיתוק – והמאמצים העל־אנושיים שהם עושים כדי להעפיל אל האוכף, לשבת זקופים על גב הסוס ולתמרן רכיבה במשך כחצי שעה. כשהם יורדים מגב הבהמה, לכולם אותו חיוך – תשוש אך מלא סיפוק.
טל סיני, בן 29, היה סמג"ד בגבעתי, קצין מצטיין וספורטאי פעיל. טיל סאגר שירו מחבלים על שיירה שליווה בלבנון, לפני כשלוש שנים, גרם לו לשיתוק ביד שמאל וברגל שמאל, להעדר שיווי משקל ולקשיים בדיבור. חודשיים היה שרוי בחוסר הכרה, ורק הודות לכוח רצון עז הצליח להשתקם. אל גב הסוס הוא הגיע לפני כמה חודשים, בתקווה שהרכיבה תסייע לו לחזור וללכת.
"הוא ילך", אומר שקדי הרחק מאוזניו של טל, "הדרך עוד ארוכה, אבל הוא ילך. אנחנו לא קוסמים, אבל כבר ראיתי שקורים דברים, שמתחוללים שינויים אדירים. את רואה את הבחור הזה?" הוא שואל ומצביע על צ'יקו, בחור נאה בן 24, שצורת ישיבתו הנינוחה והבוטחת על הסוס אינה מסגירה שום רמז לקושי גופני או אחר. "כמו שאת רואה אותו, הוא משותק בצד השמאלי. חטף בעזה שלושה כדורים בראש, ושכב חמישה חודשים ללא הכרה. כשהתאושש, הוא סבל מפגיעות קשות בזיכרון. כשאמרנו לו לרכב בעיגול, הוא לא היה מסוגל לתכנן צורה של מעגל. באמצע אוגוסט הוא נסע לאטלנטה, לייצג את ישראל באולימפיאדת הנכים ברכיבה ייצוגית. ארבעה רוכבים יצאו מהחווה הזו לאטלנטה: אחד עיוור, ושלושה פגועי ראש".

מזכיר את הנכדים
כל מקלטי הטלוויזיה במחלקה הסיעודית בבית האבות "עד מאה ועשרים" בראשון־לציון דלקו, וכולם היו מכוונים לקליטת השידורים מאולימפיאדת אטלנטה. הפער בין הגופות הצעירים והשריריים שעל המרקע לבין הגופות התשושים והשמוטים שבהו בהם היה שובר לב. מרביתם ישבו בכיסאות גלגלים, או נעזרו באחות ובהליכון לדידוי איטי וכאוב לעבר חדר השירותים הסמוך.
אל תוך אווירת הנכאים הזו צעד דרור בן־מרדכי מהארגון "נפש חיה", העוסק יחד עם ד"ר אברהם שליו, מקים הארגון, בתראפיה עם בעלי חיים. בידו הימנית של דרור היה כלוב תוכים צבעוניים ובשמאלית – כלוב ארנבות. בנוסף לכך, אחז בכלוב קטן ובו נחש. במאסף של קרנבל החיות היתה כלבה. בזו אחר זו נשלפו הארנבות, כמו מתוך כובע של קוסם, והונחו על ברכיהן של קשישות. תוכי הוצב על כתפו של אחד הישישים, ונחש בחיקו של אחר. היו שמיהרו להאכיל את החיה ולשחק איתה, היו שליטפו את הפרווה מכנית, והיו שהמשיכו לבהות בחלל במבט כבוי.
"זה אמנם נדיר", אומר דרור, "אבל היו מקרים דרמטיים של קשישה שחזרה לדבר אחרי שהתחילה בפעילות עם חיות מחמד. בדרך כלל אנחנו מסתפקים בחיוך, בהרגשה טובה; וזה לא מעט במקום כזה. הפעילות עם החיות מפיגה מעט את הבדידות ומעוררת ביושבי בית האבות תגובות, חיוכים, זכרונות. אפילו פעילות בסיסית כמו האכלה של כלב, חתול או אוגר חשובה למי שמטופל בדרך כלל בידי אחרים. הטיפול והנתינה לחיה מעניקים תחושה של יכולת ושל שליטה במצב".
"רבים מהזקנים הללו די מוזנחים", אומר ד"ר אברהם שליו. "גם אם באים לבקר אותם, הרבה פעמים זה רק כדי לצאת ידי חובה, ולא מתוך רגש אותנטי. המשפחה לא תמיד יוצרת קשר רגשי אמיתי, אלא מתמקדת בסיוע טכני של חיתול או כוס תה. גם הצוות מתייחס אליהם כאל יצורים שצריך להשגיח שלא יברחו ולא יהפכו את קערת הדייסה. בגלל שהחיה נוגעת בנימים הרגשיים העמוקים של הנפש, נוצר איתה לא פעם קשר של חום, של רגש, שמזכיר קשר עם ילדים או נכדים. היתה זקנה ששרה שירי ערש לתוכי, ואחרת שאמרה לנו שאנחנו והחיות קרובים אליה יותר מאשר משפחתה האמיתית".
בספרו "הַמְרַפֵּא הפרוותי" (יצא בהוצאת צ'ריקובר) מביא שליו מחקרים המספקים דוגמאות להשפעות החיוביות של החיות על מטופלים. למשל, נמצא כי ביקורים קבועים עם חיות מחמד אצל קשישים הסובלים מדיכאון היו אפקטיביים יותר מאשר שיחות עם מטפל אנושי. במיוחד צוינה ההשפעה החיובית של הטיפול בקשישים, שלא הגיבו לצורות טיפול אחרות.
 
ארנבת במקום ואליום
"הקשר בין האדם ובעלי החיים עתיק יומין, ואינו מותנה במקום, בזמן או במצב הרוח שלנו. החיות מקבלות אותנו כמו שאנחנו, עם קשיינו ומגבלותינו", נכתב על פלקט בחדר הטבע שמְרַכֵּז אורי לין בבית הספר "שפרירים" בקיבוץ גבעת־חיים. לצד כרזות על נדידת עופות ותזונת חיות משולבים משפטים כמו "עם הארנבת קל יותר לשבת".
במרכז הזה לומדים ילדים בכל הרמות, בהם גם כאלה עם פגיעות מוחיות, בעיות נוירולוגיות, קשיי למידה והפרעות התנהגות. לגידי (שם בדוי), ילד היפר־אקטיבי, באמת קשה לשבת בלי ארנבת. "הכול רץ אצלו במוח במהירות", אומר אורי לין, "ואז הוא יכול לפרק את כל הכיתה. אז אני מצמיד לו ארנבת או תוכי, ונותן לו זמן רגיעה לא תרופתי, והוא יושב עם כל הכיתה בלי להפריע. אם הוא מתחיל להפריע בכל זאת, אני מציע לו לקחת את אוּלָה הכלבה לסיבוב. במקום לחזור על הדפוס המתסכל של הוצאת ילד מהכיתה, הוא יוצא, נרגע וחוזר".
כשמוטי (שם בדוי) – נער מגודל הסובל מהתפרצויות זעם ואלימות – התחיל להתרגז לפתע, אמר לו אורי: "אם אתה שקט, גם התוכי שקט". מוטי נרגע, כדי לא להניס את התוכי. צביקה: "לפעמים גם אני מתרגז נורא, מה לעשות. אז בעצמי אני קם ואומר: 'אני אביא את התוכי, כי אני מרגיש שאני כבר לא יכול'".
כל החיות במרכז הטבע מאולפות ורגילות לחברת אדם מגיל צעיר. גורי חתולים עזובים, גוזלים פגועים שהוריהם השליכו אותם מהקן, ארנבות שנולדו בבית הגידול, צ'ינצ'ילות ואפילו נחש ואיגואנה. הרעיון הוא ליצור חוויה מתקנת ללמידה בעזרת הקשר עם החיות. "קשר ואהבה הן מלות המפתח", אומר לין, "המגע והקשר הם אולי הדברים שהכי חסרים בתרבות שלנו. אני לא עובד עם הילדים האלה בצורה מילולית. החיות הן השפה שלי. אנשים וחיות מדברים ביניהם בשפת גוף – עיניים, תנוחה, ישיבה. זה לא תמיד מצליח, אבל זה כלי עבודה מצוין, שאם יודעים להשתמש בו, אפשר להגיע איתו רחוק".
לא רק התסריטאים של וולט דיסני סבורים שיש קשר ספונטני עמוק בין ילדים לחיות. גם מדענים מגיעים לאותן מסקנות. תינוקות בני חצי שנה עד שנה וחצי הגיבו בחיוך למראה חיות אמיתיות, ואף ניסו ליצור איתן קשר. התגובה כלפי חיות מכניות היתה שכיחה פחות.
ילד המבקר בפעם הראשונה בגן חיות, כותב הסופר הארגנטיני לואיס חורחה בורחס, מביט מוקסם בחיות כמו יגואר, אריה, פיל או היפופוטם, ואינו מראה שום סימני פחד או הפתעה. מדוע? האם הוא מזהה את החיות כחלק מעולם הִיולי של ארכיטיפים שכבר מצויים בתוכו? פרויד טען כי ביחסו של הילד לחיה יש הרבה מן המשותף עם האדם הפרימיטיבי. לילדים אין הצורך שיש למבוגרים – להעמיד מחיצה ברורה בינם לבין החיות, בינם לבין הטבע, בינם לבין היצרים.
אחד ההסברים לקשר שבין ילדים לחיות מבוסס על התפתחותו האבולוציונית של המוח. בראשיתו, דומה מוחו של העובר האנושי מבחינה אנטומית למוח של זוחל או ציפור. עם התפחותן של שכבות נוספות, הוא נעשה דומה יותר לזה של יונק מצוי. ורק עם התפתחות המוח והלמידה יגיע הילד ליכולות בוגרות של חשיבה מופשטת. עד אז הוא מזדהה אינטואיטיבית עם ההתייחסות החושית והלא־שכלתנית של החיה לסביבתה, הדומה לדרך שבה הוא חווה את העולם.
ההפרדה הברורה בין הזהות החייתית לזהות האנושית חלה באופן נורמלי בערך בגיל שבע. ייתכן שזה ההסבר לכמה עדויות כמעט מופלאות, כמו זו שמביא דייוויד גרין בספרו "לא סתם חתולים". הוא מספר על ילדה שנפגעה בתאונת דרכים ושקעה בתרדמת למשך חודשים. חתול חוצות פשוט, שנכנס דרך החלון, התמקם במיטתה והתרפק עליה. האם, שעמדה לגרש את הפולש, הבחינה לפתע שהחתול מלקק את אצבעותיה של הילדה, וכי לראשונה מאז התאונה היא מניעה אותן. החתול נשאר, כמובן, בבית. כעבור זמן לא רב החלה הילדה להגיב לגירויים נוספים, ואף חזרה לדבר.
קשה מאוד למצוא לסיפור זה הסברים, מלבד איזה קשר עמוק, לא מילולי ולא מובן לנו, בין האדם לבין החיה; אולי שריד מהימים הפרהיסטוריים, שבהם היה האדם קרוב הרבה יותר לעולם הטבע.
בוריס לווינסון, מייסד הטיפול התראפי באמצעות חיות מחמד, כתב: "ההתנכרות נפוצה בחברתנו. האדם איבד את המפתח להבנה עצמית. חרדתו נובעת בחלקה מנסיגתו מהכוחות המרפאים של הטבע ונציגיה הבולטים, ממלכת החיות. חיות מחמד הן מעין תחנת ביניים בהיסטוריה האנושית, בדרך השיבה לבריאות רגשית ונפשית. הן מאפשרות למיליוני אנשים מנותקים לשמור על קשר עם הטבע, על החיוניות של האינסטינקטים ועל צלם האנוש הפנימי שלהם".


תודה לפרופ' יוסף טרקל ראש המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, לשני דורון ולעירית גזית מהפרויקט לחקר יחסי גומלין בין אנשים ובעלי חיים במחלקה לזואולוגיה ותודה מיוחדת לאברהם שליו, אשר ספרו "המְרַפֵּא הפרוותי" סייע רבות בהכנת כתבה זו.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *