תפריט עמוד

תרמילאיות בהודו. עושה לך כנפיים

תרמילאיות בהודו. עושה לך כנפיים

מדוע נשים מחליטות פתאום, באמצע חייהן, שהגיעה השעה לנסוע, נפרדות מהבעל והילדים וקונות כרטיס חד-כיווני להודו? דריה מעוז פגשה עשרות נשים שארזו את המשבר בתרמיל ונסעו לחפש בהודו את מה שאיבדו בישראל. תרמילאיות בעקבות עצמן

חייה של לאה (שם בדוי וכך גם כל שמות המרואיינות בכתבה זו) היו בעיקר עצובים. עד גיל חמישים עשתה בדיוק מה שהסביבה ציפתה ממנה. אביה החורג החליט מה תלמד ואילו בן זוגה החליט על החתונה. "אני לא כל כך רציתי להתחתן, לא אהבתי אותו, אבל חשבתי שצריך להתחתן כי כולם מתחתנים. החיים היו בסדר, אבל בלב היה חסר הרבה. לא נתתי לדברים לצאת החוצה. פעם בחצי שנה הייתי נכנסת למשבר, בוכה." לאה מספרת שבעלה כמעט ולא קיים איתה יחסי מין, ואחת לכמה זמן נעלם לזרועות המאהבת שלו. בגיל חמישים גם העבודה החלה לשעמם אותה והחיים נראו לה מעייפים. שום שינוי לא נצפה באופק, עד שיום אחד החליטה לערוך מסע תרמילאי להודו. בתוך שנה מחזרתה משם מצאה אהבה, עזבה את בעלה ועברה לגור בבית בלב יישוב ירוק במרכז הארץ. מסתבר שהמשבר של לאה שהוביל לנסיעה מפתיעה מבחינתה להודו, חוזר בגרסאות כאלה ואחרות אצל לא מעט מבנות דורה.
נשים ישראליות בשנות הארבעים והחמישים שלהן החלו לנסוע להודו כתרמילאיות רק בשנים האחרונות, בדרך כלל לבדן או בלוויית חברה, והמסע שלהן שונה מזה של הצעירים. הוא מעניק להן דברים שהבעל, הקריירה והילדים לא יכולים להעניק. הוא גורם להן להתגבר על קשיים ומעצורים. הוא מעניק להן כנפיים. 

נשים במשבר
"לעתים רחוקות הצליחה לגרש את המחשבות מראשה. בדרך כלל הן פשוט הציפו אותה. היא הרהרה על חייה המבוזבזים, על הקן המשפחתי שהתרוקן ועל העתיד"
(ההתלבטות של הילה, מתוך הספר "הודו תאהב אותי", עמ´ 19)

במסגרת עבודת הדוקטורט שלי שעסק בחוויות התרמילאים הישראלים בהודו בשלושה שלבי מעבר בחיים ראיינתי עשרות נשים באמצע החיים שלהן שערכו מסע תרמילאי בהודו. מלבד ראיונות עומק בני כמה שעות גם ערכתי שלושה ביקורים בהודו שבהם צפיתי בתופעה. הנשים שפגשתי הקימו משפחות לתפארת, גידלו ילדים, פיתחו קריירות מרשימות וטיפחו בתים יפים. כלפי חוץ הכול היה מושלם, אבל בפנים כרסם תסכול רב.
דליה, 53, צעדה כל חייה בתלם והתחתנה בגיל מוקדם. "ההורים אמרו – גרת איתו, חיית איתו, ואיך אנשים יגיבו ואיך זה נראה?" כשעמדה מתחת לחופה רצתה לצרוח "לא", אבל שום בת קול לא יצאה. אורה, 49, יצאה לקורס קצינות "כי אבא שלי אמר לי ´את הולכת להתחתן ויש משכנתא´," ורק לפני שנה פרשה מהקריירה הצבאית שפיתחה בעקבותיו.
החיים של לאה, דליה ואורה אינם שונים בהרבה מחייהם של ישראלים וישראליות אחרים. נדמה לנו אולי שאנחנו מרדנים, אינדיבידואליסטים וחופשיים,

צילום: אורנה פסח

אבל מחקרים מראים שעם ישראל הוא צייתן, קונפורמיסט ומשועבד לנורמות ולציפיות של החברה. הנשים שבחרו לנסוע להודו מספרות שלקחו על עצמן כל חייהן מחויבויות ומטלות, רק מפני שהורגלו לציית, ומעולם לא שאלו את עצמן מה הן רוצות, מה יעשה להן טוב. "הייתי מלאת פחדים, מצאתי את עצמי נשואה מפחד להגיד לא," מספרת לי לאה כשאנחנו מכרסמות סלט רוקט במסעדה של האשראם של אושו בפונה בין שיעור קונדליני לסדנת צחוק, "זה היה טבוע בי להיות בסדר. יש לי ילדים. להתגרש? מה פתאום? לא עלה על דעתי בכלל. יש חובות. צריך למלא את התפקיד וזה תמיד בא לפני השאלות: מה חשוב לי, מה אני רוצה, מה אני אוהבת, מה מעניין אותי. זה אחרון-אחרון וגם מודחק. כי ככה חינכו אותי, דיכאו אותי. זה היה משהו שאי-אפשר לתאר בכלל. כשאת בכלל לא מעזה להגיד מה את רוצה או מה את חושבת."
פעם סיפרו לנו שמשבר אמצע החיים מגיע בגיל ארבעים, ואנשים היו מחכים בחרדה מגיל שלושים ותשע למשבר המפורסם. היום זה קורה מאוחר יותר, אבל עדיין מתבטא באותם תסמינים – חרדות, עצב ודיכאון. נשות קריירה עלולות לחוות משבר חריף יותר מנשים אחרות, כך קובעים מחקרים, מאחר שהן עסוקות במרוץ שאפתני שלא מאפשר להן לטפח את הנפש. מגיע שלב שבו האישה זוקפת את ראשה ותובעת את חלקה. רוב הנשים שנוסעות להודו הן קרייריסטיות ואמביציוזיות, כאלה שתיפקדו תמיד בכל החזיתות – כאם, כרעיה וכאשת קריירה. באמצע החיים הגיע רגע משברי מכריע, שדחף אותן לקום ולעשות מעשה. בפעם הראשונה בחייהן שברו את הכלים, עזבו את הבעל ואת הילדים וחתכו להודו. הנסיעה להודו באמצע החיים היתה המעשה העצמאי והפרטי הראשון בחייהן. מינורי ככל שהוא עשוי להיראות לנו, היתה לו משמעות עצומה בחייהן. 

גבירותי, מהפך!
"בגיל 49 מצאה את עצמה הילה בלי עבודה, בלי חברים ועם בעל כמעט לא מורגש. שבועיים אחרי הפיטורים כבר היתה על מטוס לדלהי, משננת כל הדרך את המנטרה ´אני אוהב את הודו והודו תאהב אותי´".
("הודו תאהב אותי", עמ´ 19)

מהרגע שהחליטו לנסוע להודו, הכול התהפך בחייהן. בספרות הפסיכולוגית תהליך כזה מכונה "היפוך" והוא אכן אמור להתרחש באמצע החיים. כל דבר השתנה אצלן במאה ושמונים מעלות. אם היו קודם אחראיות, קונפורמיסטיות ומרובעות, הרי שפתאום הפכו, לפחות בעיני עצמן, לקלילות, זורמות וחופשיות. ההיפוך הראשון שהן מספרות עליו היה עצם ההחלטה לנסוע להודו. המשפחה, החברה והבעל חשבו שהן משוגעות והפעילו מכבש לחצים נגד, אבל הן החליטו בכל זאת לנסוע. תוך שבוע-שבועיים מרגע ההחלטה מצאו את עצמן על המטוס לדלהי, משאירות את כל התפקידים מאחור. דליה, בת החמישים ושתיים מתארת את השינוי: "בבית אני צריכה להיות יותר עצורה. אמא. חיה לפי הציפיות של האנשים שסובבים אותי – אמא של, אשתו של, מורה של, כל התפקידים האלה. פתאום לא צריך את כל התפקידים. זה אני נטו."
בהודו המשיכו להיות קלילות ולא דאגניות. אילנה, 46, סופרת מפורסמת, נסעה להודו עם בעלה והצליחה להשתחרר בפעם הראשונה מסדר יום מאוד קפדני: "פה בארץ הכול אצלי מאוד מוכתב, מאוד מאורגן, הזמנים, איזה ימים אני נוסעת, איזה ימים אני כותבת, יש לי מכסות, אני מאוד אחראית… ככה הייתי. השתניתי לגמרי בטיול הזה. אני זורמת וסומכת. מהרגע שהבנתי שזה לא יעזור מה שאעשה, כי אם, למשל, אני עולה על אוטובוס ובמושב של שניים יושבים חמישה, אני לא אשנה את הכללים של הודו, מקסימום אני יכולה להגיד לגברת שיושבת עלי שתזוז קצת כי כואבת לי הרגל."
עבור שירלי, גרושה בת 43 מירושלים, היתה הנסיעה להודו דרך להשתחרר מאחריות מוגזמת לסביבתה. היא מגדלת שני ילדים לבד, תומכת באביה הזקן, משמשת אוזן קשבת לחברות בעת צרה ובה בעת עובדת במשרה מלאה. היא סיפרה שבזמן שהיתה בהודו הודיע לה בנה החייל שיש לו מסדר קבלת כומתה בטירונות וביקש ממנה להקדים את חזרתה לישראל בכמה ימים. היא בדיוק היתה אז בצפון הודו, צופה מחלון חדרה על הרי ההימלאיה, וממש לא התחשק לה לחזור. היא הפתיעה אפילו את עצמה כשאמרה לבנה"לא". היא אמרה לי: "הודו גרמה לי להיות יותר אנוכית, לחשוב על עצמי, קטע של אגואיזם. הלגיטימציה של – זה מה שאני רוצה לעשות, וזה בסדר." שאלתי אותה אם היו לה רגשות אשמה והיא ענתה: "היו לי עשר דקות… זה חלק מהפרופורציה שהודו עושה. המסדר יתקיים גם בהעדרי."
מרבית הנשים בגיל הזה נוסעות להודו לכמה שבועות ושוהות בעיקר באשראם של אושו בפונה או באזורים אחרים הנחשבים "רוחניים" כמו דרמסלה ורישיקש. הן מרבות בלימוד ובתרגול רוחני, במנוחה ובהתבוננות פנימית ולעתים עושות גם טרקים קצרים. למרות שרובן ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, הן מסתפקות לרוב בתנאי מחיה פשוטים מאוד, ירודים מאלה שבחרו גברים בגילן. הן חיות בגסט-האוס או במלון זול, נוסעות בתחבורה המקומית ואוכלות ברחוב.
גילה, 56, מצאה חדר באחד הרחובות הצרים והמלוכלכים של מקלאוד גאנג´, דרמסלה, וגרה בו במשך חודשיים. היא סידרה וטיפחה אותו, קישטה כל פינה בבדים הודיים, בכריות ובפסלונים. חודשיים השתמשה ב"הוט באקט" (דלי עם מצקת) כדי להתקלח, נתקלה בעכברים, בחולדות ובפשפשים, חוותה פריצה וגנבה, ולמרות כל זאת דיווחה על אושר גדול. בעת הריאיון שהתקיים במרפסת חדרה קיפצו לידינו כמה קופים לצלילי הסיטאר שבקעו מהטייפ הקטן שלה, ואחד מהם חשף כלפינו שיניים. היא לא התרגשה. כששאלתי אותה מה הודו עשתה לה, ענתה: "כמה נשים בגיל שלי עושות דבר כזה? זאת הרגשה נפלאה. אני גאה בעצמי. אני מרוצה מעצמי. אני עוד יותר אוהבת את עצמי. אני אומרת וואו, את נפלאה, את מדהימה, את מקסימה, תראי מה שאת עושה. את בסוף העולם בלי תנאים."
ההתמודדות עם התנאים הקשים, עם דרישות הגוף והנפש, העניקה לרובן תחושת אופוריה. לאה חייכה בגאווה כשאמרה: "אין לי גבולות. הרגשה שאין לי גבולות, שצמחו לי כנפיים זאת ההגדרה המדויקת…"
גילה, לאה ואחרות פשטו מעליהן את סמלי הסטטוס והסתובבו בהודו עם טרנינגים, שיער פרוע וללא איפור. בהודו הן חשות צעירות, יפות ומושכות, כאילו הזמן עצר מלכת והן לא חייבות להזדקן. עדיין לא. כמה מהתרמילאיות שראיינתי ניהלו רומנים בהודו, תמיד עם גברים צעירים מהן, ברוב המקרים – מקומיים. פניה של אורה זרחו כשסיפרה לי בסלון ביתה על הרומן שניהלה בהודו עם ישראלי שצעיר ממנה ב-15 שנה. פסיעות בעלה שנשמעו מהחדר הסמוך לא הפריעו לה להמשיך ולספר על הרומן הסוער. "אני לא תמיד ככה," לחשה, "בארץ לא הייתי מתחברת אתו. הוא ממוצא אחר, נמוך. אבל שם ממש התאהבתי בו. הייתי כותבת לו שירים על גדות הגנגס. בחיים שלי לא כתבתי לפני כן שירים לאף אחד." גילה ניהלה רומן ממושך בהודו עם הודי הצעיר ממנה בעשרים ואחת שנה. היא סיפרה בגאווה שכשהתארחה בבית הוריו נאלצו להסתיר את הרומן מאמו הצעירה ממנה.

השיבה מהודו
רוב התרמילאיות רואות בנסיעה להודו חוויה טרנספורמטיבית, והן לא היחידות. ישראלים רבים שחוזרים מהודו מצהירים על שינוי, וזה קשור לדימוי שיש לנו עליה. הודו נתפסת כמקום קסום, מיסטי ורוחני שמאפשר שינויים נפשיים, לרוב חיוביים. כמעט כל מי שחוזר משם אומר שהפך לסבלני יותר, רגוע יותר, מאושר יותר. נשים באמצע החיים מספרות שבהודו יצרו זהות חדשה ושונה וכי הטיול איפשר להן להתמודד עם תסכולים, משברים ותכונות שלא היו מרוצות מהן. אבל עם השיבה לישראל, כשהן שבות למשפחה, לעבודה, לחברה ולנורמות החברתיות הישנות המוצבות כלפיהן, לא נותר כמעט זכר לאותה זהות חדשה. בישראל מצפים מהן שיסיימו לחוות את המשבר ואת ה"משחק הקטן" עם הזהות, ויחזרו לתלם. הבעל מחכה שאשתו תסיים את העיסוק עם ה"קשקושים הרוחניים", שהציפורים שיש לה בראש יתעופפו סוף-סוף והיא תחזור לקרקע. כדי לשוב ולהרגיש את מה שהרגישו בהודו הן צריכות לנסוע לשם שוב, ולכן לא מעט נשים חוזרות להודו  בקביעות.
אילנה מספרת: "אני מרגישה שאני מגיעה למצב שעוד פעם נוצרת סחרחורת בחיי, אני מסתכלת ביומן מתי אני נוסעת עוד פעם, ואני לא צריכה להילחם בזה כי זה יישבר מעצמו." ושלומית, 55, פרופסור באוניברסיטה, מפנטזת על שבתון בהודו: "אני חיה פה, אני אסע כמה שאני יכולה לשם. אולי לעשות שם איזשהו שבתון, לא לחיות שם. גם גיחה של שבועיים-שלושה ממלאת לי מצברים."
נשים בנות חמישים שבחרו לנסוע להודו כתרמילאיות הן ללא ספק אמיצות. לרוב הן נוסעות לבד או עם חברה, סופגות ביקורת מהחברה, נאלצות להסתדר לבד במדינת עולם שלישי ולעתים קרובות חוות משבר אחד לפחות בזמן הנסיעה. צילה, 48, למשל, מספרת כי: "היה קשה, היו לי שתי נקודות שבירה. ביום הראשון הגענו לבומביי. המלון היה בשכונה הכי ענייה בבומביי, עם ג´וקים… הגסטהאוסים היו מזעזעים, נורא עלובים, מלוכלכים…" ההתמודדות עם תנאי מחיה ירודים היא מעין מבחן אומץ יזום, שאם יעמדו בו יוכיחו לעצמן שהן מסוגלות. אילנה אמרה: "אחרי שהגעתי להתרחץ בדלי ולישון בלי מים ובלי חשמל אז אני כבר לא צריכה להוכיח לעצמי." את המבחן הזה הן עברו בגדול. הן גילו שהן מסוגלות לצאת מהחממה, לחיות בלכלוך, להסתפק במעט ולהרגיש מאושרות. הן גילו שצמחו להן כנפיים, ולו לזמן קצר.

הודו-לייט- נשים בקבוצות מאורגנות
יש נשים באמצע החיים שרוצות לחוות את הודו באיזי. עבורן קמו בשנים האחרונות חברות שמוציאות טיולים מאורגנים לנשים בלבד. החלה בכך נוגה לוזיה ואחריה הוציאו טיולים

צילום: הראל סטנטון

רבים אסטה וסורנגה. אחת החברות החדשות יחסית מכונה "מסע נשי" ומנהלות אותה ריקי כהן, רותה פוזמנטיר וגלית ברוך, שלוש נשים בשנות השלושים עד החמישים שעוסקות בחינוך מיוחד. הן הוציאו כבר שני טיולים של חמש-עשרה עד עשרים נשים לאזורים שונים בצפון ובמרכז הודו ועל הפרק עוד שלושה. הרעיון שלהן הוא להפגיש נשים ישראליות עם הודו בצורה מאורגנת ומתווכת. מדוע דווקא להודו, ולמה רק לנשים? ריקי: "הודו מרתקת לנשים בגלל הצבעוניות שלה, המגוון, האתגר הרגשי שהיא מציבה. אין פה אתגר פיזי, כי אנחנו מפנקות אותן, אבל יש פה אתגר רגשי של לעמוד מול העוני והלכלוך ולהסתדר עם קבוצת נשים."
ריקי חיכתה בחשש במשך כל הטיול הראשון ש"הנשים ישלפו סוף-סוף את הציפורניים," אבל לשמחתה התבדתה. עיקר ההנאה והשמחה של טיול מהסוג הזה, מסתבר, הוא דווקא בחברה הנשית.
שושי, 52, נשואה + 4 מתל אביב לקתה בהלם עם הנחיתה בהודו. "רציתי הביתה כאן ועכשיו," היא מספרת, "הייתי בטראומה קשה. לקחו אותנו למיין בזאר בדלהי, והריחות, הילדים, העוני – הכול היה נורא." אבל הנשים שנסעו אתה התגלו כתומכות מאוד: "זה מה שהחזיק אותי בטיול, אם לא הן הייתי חוזרת. הן עטפו אותי."
גם ארנה קשטן, פסיכולוגית קלינית מאזור המרכז נהנתה מהביחד: "היתה לנו קבוצה מקסימה ותומכת שעזרה לנו לעבור את הודו. כולן באמצע החיים, די משכילות, ממעמד בינוני-גבוה. נשים בטיול זה כמו גברים במילואים. הרבה צחוקים ואינטימיות. היו לנו שיחות נפש ברבדים עמוקים." קשטן לא יכלה לנסוע עם בעלה "כי זה לא בשבילו," ולא העזה בשום אופן לנסוע לבד או עם חברה. אבל גם היא, כמו התרמילאיות שהוזכרו בכתבה, נזקקה לטיול הזה "כי אני מגרדת את החמישים והיו לי הרבה סימני שאלה. מיציתי הרבה דברים, ומה אני עושה הלאה?" שושי גם היא רצתה "לברוח קצת", ובפעם הראשונה בחייה עזבה את בעלה ואת הילדים (הקטן בן 11) לתקופה ארוכה.
2,700 דולר עולה טיול כזה. יש בו קצת יוגה, קצת מדיטציה, מפגש עם נשים הודיות, ובעיני אחת המארגנות, ריקי, הוא מעניק לנשים העצמה "כי מסע כזה עושה בקיעים בתקרת הזכוכית של הנשים, מאפשר להן להעז לצאת מהמסגרת המוגנת, להעז לעשות דברים אחרים, לעשות בדיקה מחודשת של החיים.
 

דריה מעוז היא אנתרופולוגית וסופרת, חוקרת תיירות ותרמילאות. ספרה "הודו תאהב אותי" (הוצאת כתר) מתאר את החוויה התרמילאית הישראלית בהודו.
mdarya@bgu.ac.il

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אודישה: הודו שלא הכרתם

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות