תנו כבוד לדוכיפת

אנו מביאים כאן את כתבתו של יובל בן-עמי על ציפורים לאומיות ברחבי העולם:

רסיסים קרים של נהר קולורדו ניתזו לתוך הסירה. קיללתי את עצמי על שבחרתי לשבת בחזית. החותרים מאחור נשארו יבשים למדי, בלי טיפה אחת של מים על משקפי השמש שתסתיר מהם את הנוף. ואיזה נוף זה היה! הרים אדומי עפר שיערות מחט ירוקים עורגים עליהם, פסגות לבנות במרחק, ההמנון האמריקאי על ענף של עץ…

טוב, זה לא היה בדיוק ההמנון האמריקאי, אלא עיטם לבן ראש, "הציפור הלאומית" של ארצות הברית. הסרתי בחיפזון את המשקפיים כדי להביט בדורס המרשים הזה, לפני שיישא אותי הנהר על פניו. זה היה רגע קסום, ומצד שני – מעיק. לא הצלחתי להפסיק לזמזם לעצמי את ההמנון. במה חטאה הציפור האומללה הזאת שתלשו אותה מן הטבע והדביקו אותה ללאומיות האמריקאית? במה חטאתי אני שעכשיו דבוק לי למוח שיר מלחמה פטריוטי? נזכרתי ששמעתי תלונה כזאת בעבר גם מפי אמריקאים שראו עיטם בטבע. ככה זה כשמערבבים פטריוטיזם וזואולוגיה. תערובת שהיא לפעמים משונה, לפעמים מלבבת, ותמיד מעניינת.

העיטם אינו מרחף לבד בשמים הסימבוליים של העולם. אומות רבות שיבצו ציפור בסמל הלאומי שלהן, אולי כדי להביע את אופיין באמצעות בעל חיים אסתטי ובעל מעוף. אומות רבות עוד יותר, 103 במספר, בחרו "ציפור לאומית", סמל רשמי שאין בו כל שימוש מלבד ההנאה מיופיו. בקרוב אולי תצטרף אליהם ארץ נוספת, ועל כך בהמשך.

לפעמים ארץ מזוהה עם ציפור ממש בלי כוונה. תושבי ניו זילנד ידועים בעולם כולו בכינוי "קיווי", על שם הציפור המצחיקה, הביישנית ונטולת כושר התעופה, המדדה ברחבי ארצם. הניו זילנדים גאים בקיווי הנדיר, אבל הכינוי ניתן להם על ידי אחרים, לא הם בחרו בו.

העיסוק בצפרות לאומית – כלומר, ההתבוננות בציפורים המייצגות אותנו, הוא טיול במבוך של זהות, סימבוליזם והיסטוריה, שיטוט בין מושגים של אסתטיקה, פטריוטיזם וחיבור לטבע. הוא גם מאפשר לגלות לאילו אומות יש מעוף, ולאן בא להן להתעופף.

עיטם לבן ראש. הציפור הלאומית של ארצות הברית | צילום: פרנק לונג

תרנגול או נשר?
מעניין לדמיין איך היו נראות בעינינו אומות שונות אילו רק היו הציפורים המייצגות אותן אחרות. מסופר כי בימי הקמתה של ארצות הברית הציע בנג'מין פרנקלין שתרנגול הודו ישובץ בסמל האומה. עיטים הרי יש בכל מקום, ואילו את בעל חיים המוזר ומדובלל הכרבולת הזה היה אפשר למצוא בעבר רק בצפון אמריקה.

למותר לומר שהצעתו לא נלקחה ברצינות. העיטם צויד בצרור של חצים ובענף של זית, הועמד בתנוחה משונה ונשלח לייצג את הרוח האמריקאית. אולי היתה הרוח הזאת שונה אילו ייצג אותה תרנגול הודו. עופות דורסים מייצגים כוחניות. גרמניה הנאצית אהבה את הנשר, מצרים כינסה את העיט בין האדום והשחור בדגלה בשנת 1952, בעקבות המהפכה שבה עלה לשלטון גמאל עבד א-נאצר.

נשר בעל שני ראשים
היום העיט המצרי פורש כנף מול עיני בחנות הדגלים ויצמן לימן שברחוב ברנר בתל-אביב. כשאני מבקש מישראל, המארח אותי בחנות, להציג בפני ציפורים, הוא ממהר להסיר מן המדפים עטורי הבדים הססגוניים את דגל שכנתנו הדרומית. העיט שעליה נראה גדול ומאיים במיוחד בממדים האלה. אני מבקש משהו רך יותר, וישראל מפשפש בין המדפים ומחפש את דגל אוגנדה. בינתיים מעוררים אותי קולות המתפרה, ואני פוסע לעברה במורד מסדרון צר. פתאום רגלי נעצרות. מולי ניצבים שני נשרים כפולי ראש. האחד מעטר יריעת בד גדולה, וישראל מסביר לי שזו תהפוך בקרוב לדגל סרביה. האחר צובר אבק זה שנים, תלוי על ידית של דלת, והוא חלק מדגלון של התאחדות הכדורגל הרוסית. מהי המפלצת הזאת ומה היא עושה כאן בכל כך הרבה התגלמויות?

הנשר כפול הראש הידוע ביותר מופיע על דגל אלבניה. גיירגי קַסטריוֹטי סקַנְדֶרבֶּג, "הדרקון של אלבניה", הוא שצייר אותו במהלך המאה ה-15, לפני שיצא בשם עמו להילחם באימפריה העות'מאנית. אבל סקנדרבג לא היה מקורי לגמרי. נשרים דו-ראשיים הופיעו לראשונה על סמלי מדינות בתקופה הביזנטית, וייצגו את שליטתה של האימפריה החולשת על מזרח ומערב כאחד. הם נותרו עד היום בסמליהן של סרביה ורוסיה, ארמניה ומונטנגרו וגם קוסובו. מופלא הדבר שאפילו למוטציה מחודדת מקורים שכזאת אפשר לתת פרשנות שוחרת שלום. בתקופה הקומוניסטית ראו בנשר של סקנדרבג סמל לאחדות העם ולמפגש בין מזרח למערב המתקיים בתרבות האלבנית.

את הפופולריות של הנשר כפול הראש מנצח רק הנשר המוכר, בעל הראש האחד. בחנות הדגלים התל אביבית אפשר למצוא אותו על דגלי מולדובה, מקסיקו, איי הבתולה שבחסות ארצות הברית וזמביה. נשרים מעטרים גם את סמליהן של סוריה, אוסטריה, ירדן, בוליביה, פנמה, עירק, אינדונזיה, גאנה, פולין, רומניה, תימן, ואפילו של ליכטנשטיין הזעירה והשקטה.

איי בהאמה בחרו בפלמינגו לציפור הלאומית שלהם | צילום: אלנה וורקמן

הקשר בין ציפור לאומית לבייסבול
עם כל הכבוד לתדמיתו היוקרתית של הנשר, הסמל נועד בין השאר לבטא ייחוד ולהביע את זהותו של המקום. ארצות רבות ויתרו על הדרמה שבנשר או על החן שביונה, ואימצו להן ציפורים מקוריות ומיוחדות כאמצעי של הבעה עצמית: תוכים בצבעים שונים מעטרים את סמלי גרנדה ודומיניקה. השחף מעופף בשמי דגלה של קיריבַּטי, ובדגלו של האי המבודד טריסטן דה קוניה מופיעים שחפים לצד חיה שאינה נוכחת בשום דגל אחר: החסילון. ברבדוס בחרה בשקנאי, איי בהאמה – בפלמינגו, ועל דגל אוגנדה מופיע עגור כתר יפהפה.

גם לארצות שאין שום ציפור על סמלן או על דגלן יש ציפורים קטנות בלב. מנהג בחירת ציפור לאומית נפוץ ברחבי העולם, וכמוהו גם המנהג לבחור ציפורים שייצגו מדינות או פרובינציות בתוך הארץ. ארצות הברית, למשל, מתגאה לא רק בעיטם לבן הראש, אלא גם בציפור המייצגת כל אחת ממדינותיה. ולא זו בלבד, אלא שהמדינות עצמן מחולקות למחוזות, וגם כמה מהמחוזות בחרו להם ציפורים. הצפרייה האמריקאית הולכת ותופחת. בקצב כזה ספק אם יתגלו די זנים חדשים לספק את הביקוש (אם כי יש גם כפילויות: קנזס, מונטנה, צפון דקוטה, ויומינג, נברסקה ואורגון בחרו כולן בעפרוני).

דווקא בבחירת ציפורי המדינות הראו האמריקאים גמישות ודמיון מהסוג שהפגין פרנקלין. מדינת דלוור, למשל, בחרה בתרנגולת, ורוד איילנד – בזן אחר של תרנגולת. ואולם יש טעם לבחור בציפורים לא מגוחכות במיוחד, מכיוון שלפעמים ציפור המדינה נותנת את השם לקבוצת הבייסבול שלה. האוריאולז מבולטימור, למשל, נקראים על שם זהבן בולטימור, ציפורה של מדינת מרילנד. הקרדינלים מסנט לואיס שואבים את שמם לא מן הכמורה הקתולית בעיר אלא מן הקרדינל, ציפורה של מדינת מיזורי.

במקומות שהבייסבול נפוץ בהם פחות אפשר שוב ללכת על עופות מוזרים, או לחלופין להתפשר על עופות שאין בהם ייחוד או יופי. את צרפת, וגם את חבל ולוניה הדובר צרפתית שבבלגיה, מייצג תרנגול הבית. אמנם התרנגול הזכר גדול וססגוני מן התרנגולות של דלוור ושל רוד איילנד, אבל בכל זאת מדובר בתרנגול. בּוּטאן בחרה בעורב כציפור לאומית, ובחריין – בבולבול; השוודים מעדיפים את השחרור, שאינו מרגש הרבה יותר משני אלה. כששאלתי ידידה הולנדית אם היא יודעת מהי הציפור הלאומית של ארצה, היא השיבה שזה מוס (זן של סנונית), "ציפור קטנה ומשעממת", כדבריה. התברר לי שהיא טועה, ולהולנד אין ציפור רשמית. אבל משחק הסמל המכונף מתרחש גם בדמיוננו. לכל איש יש ארץ, ולכל ארץ יש ציפור.

הציפור של ישראל
ומה אצלנו? בחברה להגנת הטבע גילו לאחרונה את החסר בציפור לאומית, והבינו שמדובר בדרך נפלאה לחשוף אנשים לעולם המתעופף מעל לראשם. הקמפיין לבחירת ציפור לאומית לישראל, מיזם חינוכי והסברתי, גירה את דמיונו של הציבור. התוצאות יתגלו בטקס שייערך בבית הנשיא בסוף חודש מאי. בינתיים אני פוגש את עמיר בלבן, מנהל התחנה לחקר ציפורי ירושלים, בצאתו מבית הספר התיכון "בליך" ברמת גן שבו נערך מדגם, כמקובל בתקופת בחירות. "העניין תפס מעל ומעבר לכל מה שציפינו", הוא מספר. "בהיסטוריה של החברה להגנת הטבע יש קמפיין אחד שייזכר תמיד, ושמולו משווים פרויקטים דומים – המסע להצלת פרחי הבר. בבחירת ציפור לאומית לישראל יש התרגשות והתלהבות דומה".

אם ציפורים אמורות להעיד על אופיין של אומות, אין פלא שהן מעידות על אופיים של אנשים, אומר בלבן. "כל אדם מתחבר לציפור שהיא מתאימה לדעתו", הוא אומר, "ואנשים מאוד אמוציונליים בעניין הזה. אתה רואה פילוח על פי אופי: אנשי תקשורת רוצים את הסיקסק כי הוא קולני, אגרסיבי ותל אביבי מאוד. לעומת זאת ילדים ואנשים מעודנים אוהבים את הפשוש, ואילו ישראל הבדחנית והבדרנית הולכת חזק מאוד על הבולבול. איך אומרים באנגלית? May the best bird win". ומהי הציפור המועדפת על בלבן עצמו? "אסור לי להגיד", הוא מצהיר בחצי רצינות, "אבל אומר בכל זאת – אני בעד הבולבול. גם כי כשאתה אומר את זה ישר מתחילים לצחוק, וגם כי זו ציפור שיודעת להסתדר נפלא: היא גונבת חומרי קינון מצופיות".

אבל מתברר שיש לציפורים גם פן של פוליטיקה פנימית. סמל תחנת המחקר והחינוך של החברה להגנת הטבע בירושלים, שבה עובד בלבן, הוא הבולבול. "אם הבולבול ייבחר", הוא מתנבא, "זו תהפוך לתחנה לאומית!". למרות הציפיות הנרגשות, אם נתייחס ברצינות לתוצאות המדגם של "בליך" שהגיעו זמן קצר אחרי שדיברתי עם בלבן – מצפה לו אכזבה. התלמידים מרמת גן העדיפו את הפשוש.

מתחברים לטבע
ליהודית, המגהצת את אחד מדגלי ישראל הרבים של חנות הדגלים ברחוב ברנר, יש הצעה אחרת לגמרי לציפור לאומית. "זו צריכה להיות דוכיפת", היא אומרת. "הדוכיפת מתאימה לנו. מצד אחד היא צנועה, מצד שני היא אצילית ויש לה כבוד עצמי. זה מה שאנחנו צריכים". אני מספר לה שעל פי תורה קבלית מסוימת, גבר יהודי שמתנה אהבים עם בת גויים אמור להתגלגל בדוכיפת. יהודית הופכת בעניין, אבל לא מסכימה לוותר על הציפור היקרה לה.

"הציפור הלאומית היא רק סמל", אומר יוסי לשם, מנהל המרכז הבינלאומי לנדידת ציפורים בלטרון ואחד מיוזמי הפרויקט לבחירת ציפור לאומית, "המטרה העיקרית שלנו היא לחבר את הציבור בכלל ואת התלמידים בפרט לטבע של ישראל באמצעות הציפורים".

נפלא לחוש כיצד פרויקט כזה עובד. עצם החשיפה אליו מלמדת אותי המון ומזכירה לי כמה יפות ומעניינות הן הציפורים. באתר של החברה להגנת הטבע מופיעות תמונות הציפורים המועמדות, ולצד כל אחת מהן קווי האופי שלה העשויים לקדם אותה או לפגוע במעמדה. לתנשמת, למשל, יש נקודות זכות על שום חזותה הלבנה המרשימה ועל שום תפקידה בביאור מכרסמים משטחים חקלאיים. מצד שני, מוזהר קהל הבוחרים, "למרות הזוגיות הטובה, התנשמת אגרסיבית למדי, היא אינה נחשבת לחכמה במיוחד ואינה ייחודית לישראל".

וכאן, בדיוק בשורה הזאת, מתגלה האבסורד העדין של כל עניין הציפורים הלאומיות. לציפורים אין לאום. הן מתעופפות בחופשיות גמורה מעל לגבולות, מבטאות את כל מה שהוא ההפך מכבלי הדרכונים והוויזות שלנו. הנחליאלי הלבן, שהוא כל כך שלנו בסתיו, נהיה למחמל נפשה של ארץ אחרת לגמרי כשרק מתקרר כאן קצת. ציפורים, נפוצות ככל שיהיו על חוטי החשמל שמחוץ לביתנו, הן מהגרות מושלמות, והזמרה שלהן היא השפה הבינלאומית האמיתית.