תפריט עמוד

תימן: עשן הרובה, ניחוח הגאת – מסע לצפון הפרוע

תימן: עשן הרובה, ניחוח הגאת – מסע לצפון הפרוע

איזור ואדי אמלח נחשב ל"צפון הפרוע" של תימן. זוהי מעין אוטונומיה בלתי רשמית של שבטים הנלחמים אלה באלה, הרחק מעינו של השלטון המרכזי בתימן, המשתדל להימנע מהתערבות בחיי התושבים. לפעמים יורים, לפעמים חוטפים תיירים, אבל דווקא עם קומץ היהודים שחיים שם שוררים יחסי ידידות ואחווה. מסע לצפון תימן בחסות הקלצ'ניקוב

"תיזהר מהצפון הפרוע", אמרו לי לפני שיצאתי מצנעא, בירת תימן, למדבריות שבצפון המדינה, על גבול סעודיה. אנשי השבטים המתגוררים בכפרים בוואדיות שבמדבר, כמו גם הבדווים שנודדים ממקום למקום באותו איזור, מנהלים את חייהם במעין אוטונומיה לא רשמית ומשליטים במקום את חוקי המדבר. הממשלה אינה מעוניינת להתערב בחיי התושבים במקום, ולשלטון המרכזי בתימן כמעט אין השפעה על המתרחש שם.

בדרך כלל, נלחמים אנשי השבטים אלה באלה: הם מקימים מחסומים, מסתתרים בצידי הכבישים ונחשפים רק כאשר הם מזהים מכונית הנראית  חשודה. באחד המחסומים החרימו לא מזמן אנשי אחד השבטים חמש מכוניות של אנשי השבט היריב. בתגובה, פלשו האחרונים לאיזור שבשליטת הראשונים וגנבו באישון לילה 50 מכוניות. 

שתי קונפדרציות עיקריות – בקיל וחאשד – מאגדות את השבטים שבמרכז הרמה של תימן ובצפונה. קונפדרציות אלה מחולקות לקבוצות, המאחדות את רוב השבטים הקטנים באיזור הגובל בסעודיה. השבטים המרכזיים בצפון המדינה הם ח'וולאן (Haulan) והמדאן (Hamdan), השייכים לקונפדרציה של חאשד, ומאחדים בתוכםשבטים קטנים רבים. כל אחד מהשבטים מנוהל על ידי שייח', שמנהיג את השבט בדרך כלל עד מותו. במסגרת הסכסוכים, מגייסים אנשי השבטים גם את הבדווים, המשמשים במקרים רבים כתגבורת של נושאי נשק. רק לעיתים רחוקות, כאשר השלטון המרכזי של צנעא מנסה להשפיע על חיי השבטים, נשכחים הסכסוכים ולוחמי השבטים מתאחדים במאמץ משותף להגן על האנרכיה כנגד צבא תימן.

סכסוך הגבולות בין תימן לסעודיה, שנמשך זה 60 שנים (ראו מסגרת), הוא אחת הסיבות לכך שהשלטון המרכזי מניח לשבטים בדרך כלל – הם מהווים חיץ נוסף נגד הסעודים. ובכל זאת, בכביש הראשי המחבר את צנעא הבירה עם צעדה, עיר המחוז שבגבול סעודיה, מנסה הממשלה להשליט את חוקי הרפובליקה. מחסומים רבים של צבא תימן מאיטים את קצב ההתקדמות צפונה, ותיירים נאלצים לנסוע שם בליווי צבאי. 

גם באיזורים המזרחיים והצפון־מזרחיים של תימן בולטת לפעמים נוכחות הצבא, בעיקר בשל החשש מחטיפת תיירים – תופעה שהתרחבה בשנים האחרונות ופוגעת באינטרס הלאומי של אחת המדינות העניות בעולם, המנסה לעודד בעשור האחרון תיירות כמקור הכנסה בעל חשיבות עליונה. חטיפת זרים בידי אנשי השבטים נעשית למטרות מיקוח וסחיטת כספים: חוטפים תייר, מארחים אותו כמה ימים לפי מיטב המסורת המדברית ומשחררים אותו תמורת מזומנים, או לפחות הבטחה של השלטון המרכזי לבנות כבישים חדשים, להקים רשת חשמל או בית חולים.

ממשלת תימן מנסה להילחם בתופעה בכל כוחה. לפני כשנתיים מחק חיל האוויר התימני כפר מרדני שלם מעל פני האדמה; כמובן, לאחר שחרור החטופים. לפני פחות משנה נחטף זוג תיירים צרפתי בשוק של צעדה לאור היום והובא לוואדי אמלח, איזור מבודד במדבריות של צפון תימן. הזוג שוחרר  כעבור יומיים, אבל שלטונות תימן עצרו כמאה מבני השבט כבני ערובה, עד להסגרת החוטפים. 

יצאנו לדרך למרות האזהרות, ועל אף שהנסיעה באיזור חייבה ליווי של שומרים חמושים, משום שהחוטפים עדיין הסתתרו. מלבד הנהג (החמוש מכף רגל ועד ראש) היינו שלושה, ורק עבורי היתה זו הפעם הראשונה לבקר בוואדי אמלח. מורי הדרך שלי היו סעדה ויעקב צברי, כיום מרחובות, ועד לפני שש שנים תושבי כפר קטן בוואדי אמלח.

ב"על כנפי נשרים 2", בתחילת שנות התשעים, עזבו כמעט כל יהודי תימן את המדינה. היום חיה במדינה כולה קהילה קטנה של פחות מ־400 איש, ובמדבר נשארו רק משפחות יהודיות ספורות. אחת מהן היא משפחתה של סעדה צברי, המתבודדת על 20 נפשותיה בכפר אמלח, הכפר המרכזי בוואדי הארוך.

אנדרטה יהודית בלב המדבר
לפני היציאה מצעדה, מודיע הנהג בהחלטיות, שכך אי־אפשר לנסוע. זה לא בטוח. הוא חושש מאנשי השבטים ומגייס שומר חמוש נוסף – בן לשבט המכובד של צעדה. לפנינו 80 קילומטרים בסך הכל, אבל הנסיעה המאומצת נמשכת ארבע שעות. בהעדר כבישים ואפילו שבילים ברורים, אנחנו מתקדמים בקצב איטי, מפלסים את דרכנו בין סלעים ונחלים; לעיתים, הרכב כמעט שוקע בחולות.

לפתע עוצר הנהג ומסמן לי לגשת לסלע ענק, הבולט כאי ברמה השטוחה. כאשר אני מתקרב לסלע, מתגלה לעיני אנדרטה טבעית, שעליה הנציחו היהודים את שמותיהם לפני שיצאו למסע הארוך שהוביל אותם דרך המדבריות ורכסי ההרים הגבוהים לארץ הקודש; אינספור שמות, שנחרטו במהלך מאה השנים האחרונות באותיות עבריות באבן החול. גם שמות של חברים אני מגלה כאן – עולים חדשים שהגיעו בשנים האחרונות לרחובות.

אנחנו ממשיכים בדרכנו בנוף הדומה לסיני, עד שלפתע מתגלים באופק הצחיח דקלים.המתח פג ואפילו הנהג נרגע: לא תעינו. אנחנו מתקדמים לעבר ואדי אמלח, נאות מדבר פוריות בלב השממה. בתי חומר גבוהים, הנבלעים מרחוק בנוף, מסגירים עתה את היופי הנסתר של אדריכלות יוצאת דופן באחד האזורים הנידחים ביותר בצפון תימן. כניסות הבתים וחלונותיהם צבועים באדום וכחול, כדי להבליט את הבתים – טיפות של צבע בים של חול וחומר.

אחרי המפגש המרגש עם בני המשפחה, מבטיח לי יעקב כי מחר בבוקר נצא לאזורי הבדווים. לנסיעה מצטרף מסעוד – מוסלמי, בן לשבט א־נאצר אובייט שחי בוואדי אמלח. "זה 'אח' שלי", מסביר יעקב וכלל אינו מנסה להסתיר את התרגשותו מהפגישה המחודשת. "מסעוד ואני בני אותו גיל. כאשר נולד, לא היה לאמו חלב, ואמי הניקה גם אותו".

זה לא מקרה יוצא דופן. בוואדי הנידח בתימן, על גבול סעודיה, שורר זה שנים רבות דו־קיום מרשים בין היהודים לבין אנשי השבטים והבדווים. "היהודים חיו כאן תמיד תחת חסות השייח' המקומי", אומר יעקב, "והערבים אינם נחשבים בעינינו לגויים, הם כמו בני משפחה. הם תמיד שמרו עלינו מפני השלטונות או מאנשי השבטים האחרים, שלעיתים רצו להתנכל לנו. תמורת דמי חסות זעומים, המועברים לשייח' מדי שנה, זוכים היהודים בהגנה מלאה ובתחושת ביטחון מוחלטת. חיילי השבט יסכימו אפילו להרוג, אם זה יהיה הכרחי כדי להגן עלינו".

רימון־יד וחמאה, קלצ'ניקוב וביצים
שני המלווים החמושים מסרבים לנסוע אל הבדווים ללא שומר נוסף. גם יעקב מוטרד. "אל תדאג", מרגיע אותו מסעוד, "אנחנו יוצאים לטיול ולא למלחמה. יחס של שלושה שומרים לשני נוסעים אמור להספיק". הנסיעה בוואדי החוצה את הכפר דומה לשיט בים של חול. אנחנו עוברים ליד בית ספר קטן, סימן לנסיונו של השלטון המרכזי בצנעא להשפיע; אך בגלל העימותים בין השבטים, נעול בית הספר רוב ימות השנה. שני השבטים שהתיישבובוואדי אמלח נלחמים על שטחים חקלאיים באיזור, ובשנים האחרונות הובאו לא מעט נפגעים למרפאה המקומית, שעיקר תעסוקתה הוא טיפול בפציעות ירי. האביב הוא העונה השלווה ביותר כאן, משום שאז הופכים הגשמים העזים את הוואדי לנחל, המנתק את שני השבטים זה מזה.

אני יוצא מהג'יפ, כדי לצלם את בתי החומר המלהיבים, אך צופר הרכב מזעיק אותי חזרה. השומרים המוטרדים מסבירים שכמעט סיכנתי את חיי, כי התקרבתי יותר מדי לבתי השבט היריב. גם כשיצאתי לצלם את מטעי הגאת שבין הבתים נדרשתי לחזור מיד. בעלי השדות עלולים לירות בי, הסבירו לי המאבטחים; הם עלולים לחשוד שבאתי לגנוב עלי גאת, הסם הלאומי (שבהגייה המקומית, הנכונה, מכונה קאת). "אנחנו צריכים להיות זהירים במיוחד, כי מערבי כמוך עוד לא ראו כאן ואתה בולט מאוד בשטח", אמרו לי והצביעו על שערי הבהיר.

ובכל זאת, חטיפת תיירים אינה מקור הפרנסה העיקרי של אנשי השבטים והבדווים. הבדווים מגדלים עיזים וכבשים, ומרוויחים לא רע גם ממכירת התרופה העממית הנפוצה – דבש טהור, שאותו הם מוכרים בשוקי הצפון במחיר גבוה: כ־50 דולר לליטר דבש. אבל בראש ובראשונה עוסקים בני השבטים והבדווים בהברחות של מוצרים חיוניים באמת: נשק קל ובינוני. הסחורה מוברחת דרך המדבר, מסעודיה, באין מפריע; שלטונות תימן אינם מעוניינים בעימות גלוי עם השבטים, ועל כן לא מתאמצים למנוע את ההברחות. גם הסעודים, המעוניינים באי־יציבות אצל שכנתם בגלל סכסוך הגבולות הממושך, לא מתערבים.

אנשי השבטים והבדווים מוכרים את הסחורה המוברחת, בגלוי, בשווקים של צפון תימן. בשוק הגדול ביותר במדינה, שוק א־טלח, אפשר למצוא רימוני־יד בצד חבילות חמאה מהולנד ורובי קלצ'ניקוב ליד ביצים מבלגיה. גם נשק כבד יותר בנמצא, אך הוא נמכר מתחת לשולחן, בדומה למשקאות חריפים. וכך, כל משפחה באיזור, יהודית כמוסלמית, חמושה היטב – להתמודד מול פולשים סעודים או חיילי השלטון המרכזי, שכנים או סתם גנבים של עלי גאת, שבלי השפעתם המרגיעה, החיים במדבר היו כנראה אלימים יותר.

צחוקם של השדים התימנים
בקצה הוואדי אנחנו יוצאים מהרכב, ויעקב עורך לי סיור בבית שבו גדל. הבית נטוש זה כמה שנים, ובהעדר טיפול שוטף מתפורר החומר. קומה אחת כבר קרסה, ובביקור הבא לבטח לא יהיה זכר למקום. "כאן, בקומת הקרקע, עמד החמור", נזכר יעקב, "ושם, בפינה, אבי ז"ל לימד אותי תורה. פה, מעבר לקיר, שמענו בלילות את השדים רוקדים וצוחקים. אל תצחק, רק מכיוון שבארץ אין שדים, אתה לא מאמין לי שהם קיימים עד היום בתימן? בגלל השדים האלה לא יכולנו למכור את הבית למוסלמים, ולכן הוא נשאר ללא דיירים ומתפורר אט־אט".

אנחנו יוצאים מהוואדי ומתקדמים לכיוון הגבול הסעודי. הנוף נעשה צחיח ושוב מתחיללהתגנב הפחד: אנחנו בלב איזור הבדווים. זרים אינם מגיעים לכאן, גם לא נציגיו של השלטון המרכזי. הבדווים נהנים כאן מאוטונומיה מוחלטת. מדי פעם הם מעבירים את מחנות האוהלים והעדרים ממקום למקום, כך שאנחנו מתקשים למצוא את המאהל. אנחנו מתרחקים עד לאיזור חוסאם, מרחק שעת נסיעה מהגבול הסעודי, ומגלים לבסוף, בשממה, כמה אוהלים לבנים.

אנחנו עוצרים במרחק מהאוהלים, כדי לא להבהיל את הבדווים וכדי למנוע תקרית אלימה. מסעוד ויעקב יוצאים ברגל, בלי נשק, לעבר המאהל. המפגש מרגש את כולם, וגם אני מורשה לצאת מהג'יפ ולהתקרב אל החברים של יעקב. יהודים ובדווים ניהלו כאן עסקים בצוותא, ויעקב ביקר אצלם בילדותו לעיתים קרובות. רבים מיהודי תימן שעלו לארץ בשנים האחרונות שומרים על קשר עם חבריהם המוסלמים. כאשר נפטר לפני כשנה השייח' של צעדה, התפשטה השמועה במהירות במרכז הקליטה ברחובות. הישראלים החדשים אספו כסף ושלחו שליח מיוחד לצעדה, כדי שיקנה כבשים ועיזים ויכבד את האבלים ואת זכר השייח' הגדול. 

זקן העדה, השייח' עלי בן דחבאן, מופתע ונרגש מהאורח היהודי, שלא ראה שנים. כאשר מוסר לו יעקב שי מאחיו הבכור, יחיא צברי, שמחתו של השייח' אינה יודעת גבולות: "איך לא שכחתם אותנו. שנים אתם בישראל, וחשבנו שלא נראה אתכם יותר בחיים". בני השייח' פורשים במהירות שטיחים על החול, ולמרות הרמדאן מפנקים אותנו באירוח חם ובתה מתוק. קשה להעריך את גילם. כאשר אני שואל בן כמה השייח', כולם מגחכים. "כאן, במדבר, איש לא יודע מה גילו או מה גילם של בני החמולה שלו", מסביר יעקב. "אני עצמי לא יודע בן כמה אני בדיוק. זה עניין של הערכה. חמי, למשל, אולי בן 55, אבל לפי תאריך הלידה בדרכון התימני שלו הוא כבר בן 75. אולי זה יעזור לו לקבל פנסיה, כאשר יעלה ארצה…" (אגב, תוחלת החיים בתימן היא מהנמוכות בעולם: 51 שנים בממוצע, לעומת 71 שנים בישראל).

אין כאן רישום אוכלוסין, ואיש לא יודע כמה אנשים חיים באיזור הגבול. הערכה זהירה: כמה עשרות אלפים בני שבטים ובדווים. עד גלי ההגירה הגדולים (של שנות הארבעים, השישים והתשעים), חיו בכמה מהכפרים שבוואדי אמלח יותר יהודים ממוסלמים. היום נותרו כאן כמה משפחות בלבד.

טויוטה במקום גמל
בדומה לאנשי השבטים, גם הבדווים חיים בחמולות, ובדרך כלל נבחר זקן העדה לשייח'. אולם אורח חייהם שונה מזה של אנשי השבטים. הם אדוני המדבר, כל רכושם נייד ואין הם מתגוררים זמן רב במקום אחד. בשנים האחרונות השתנה אורח חייהם: הם תופסים יותר ויותר משרות ציבוריות (בעיקר בצבא, במשטרה ובמשמר הגבול), וכאשר הם עוזבים את האוהלים ויוצאים לעיר, הם מסירים את הלבוש המסורתי והתכשיטים.

הנשים הבדוויות אמנם מסתתרות באוהלים ואינן מוזמנות לפגישה עם הזרים, אך מנהגיהם של חלק מהבדווים, במיוחד אלה שחיים באיזור חיידן שבהרי צפון־מערב תימן, ליברליים בהשוואה למקובל בחברה המוסלמית. כך, למשל, יחסי מין לפני הנישואים אינם דבר חריג אצלם; נהפוך הוא, מעריכים יותר אשה בעלת ניסיון, והאב יכול לגבות עבור בתו המנוסה מוהר גבוה בעת החתונה. השלטון המרכזי עושה כל מאמץ להפסיק את המנהגים האלה, המנוגדים לחוקי האיסלאם. באחרונה נחקק חוק האוסר על ריקודים של נשים וגברים יחד, ועל המפר אותו מוטל קנס כספי כבד. נציגי השלטון המרכזי אינם סומכים על כושר השכנוע שלהם ולא על הקנסות, ובמקרים רבים מנסים לשנות את המנהגים באמצעות מתן כסף, ישירות לשייח'ים. נציגי השלטון המרכזי מנסים גם לקבוע סכום מירבי למוהר, אבל לאור אפשרויות הפרנסה החדשות של הבדווים, משתפר מצבם הכלכלי ועולה "מחיר השוק" של הכלות הצעירות.

הילדוּת כאן קצרה. בנות 13 רבות אינן משחקות בבובות אלא מטפלות בתינוקות, שלהן. נערות שלא נישאו עד גיל 16 נחשבות בעייתיות. גם לנהוג מתחילים כאן בגיל צעיר. במהלך סיור רגלי בכפר, מחליק לעברי טנדר טויוטה, ואני נמלט רק בקושי. ליד ההגה יושב ילד בן שמונה, לכל היותר, שהחליט לערוך טיול לחבריו הצוהלים מאחור. הטויוטה החליפה את הגמל. הנהיגה היא עניין לגברים (וילדים) בלבד, ומפתח הרכב מקשט את הג'מביה (פגיון) המסורתית, המסמלת הצלחה כלכלית ומעמד חברתי. איש עוד לא שמע כאן על מיסים, למכוניות אין לוחות רישוי ורשיון נהיגה נחשב למותרות.

שיר אהבה בדווי, בצל המשטרה
בשעות הצהריים מתחילים המלווים שלנו לאבד את סבלנותם וממהרים לחזור לאמלח, כדי לרכוש את מנת הגאת היומית. אנחנו יושבים במפרג' (הסלון התימני, בקומה העליונה של הבית), וכולם, חוץ ממני, לועסים את עלי הגאת המרים מדי לטעמי. תחת השפעתו המרגיעה של הסם הלאומי מתנהלות השיחות באיטיות וברוגע.

השמועה על ביקורנו בכפר מתפשטת במהרה, וזרם המבקרים המוסלמים בביתו של יוסף הרון, אביה של סעדה צברי, אינו פוסק. "חשבנו שאתם מתים, כל כך הרבה זמן לא שמענו מכם", אומר אחד מהם. לשכנים של יוסף הרון היה פעם מכשיר טלפון, וקרובי המשפחה בארץ נהגו להתקשר לשכן המוסלמי, וזה היה קורא להרון. אבל לאחר שבעל הטלפון הסתכסך עם השייח', ניתק האחרון את הקווים ושוב אין קשר מאמלח לעולם החיצון.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני מדאיג מאוד את השכנים המוסלמים. יש להם דעה נחרצתבנושא, הנובעת מדאגה לשכניהם היהודים, העלולים להיפגע בישראל הרחוקה מחסותם. אחמד, בנו הבכור של השייח' שומר היהודים, מחכה שהישראלים יפתחו שגרירות בצנעא, "כך שנוכל להוציא ויזה ולבקר אתכם. אתם חסרים לנו, ואמלח כבר לא מה שהיתה פעם. לא מספיק שהזקנים עזבו אותנו לפני 35 שנה, עכשיו גם אתם עזבתם". ובפנייה ישירה אלי מכריז אחמד: "אתה אורח בכפר שלנו, ואנחנו מכבדים אותך ואת ביקורך. ללא נוכחותך, היינו קושרים את חבריך היהודים כאן, כדי שלא יברחו לנו עוד פעם".

יעקב מספר על החיים המודרניים בארץ, אך במהירות מאבדים בני השייח' עניין בסיפוריו, שנראים להם דמיוניים על רקע חייהם במדבר. מי יכול להבין כאן משכנתא של 100,000 דולר לרכישת דירה אחת, כאשר בסכום זה אפשר לרכוש את כל הבתים שבוואדי; ואיפה נשמע, שזקן יושב בביתו באפס מעשה ומקבל כסף מהממשלה?

מדי פעם מציצות הנשים לעולם הגברים שבמפרג', מוזגות תה ומזות בושם זול על ראשינו.  בהעדר מים זורמים, אי־אפשר להתקלח. האוויר יבש ואקלים המדבר נוח, אבל קצת בושם בהחלט משפר את האוויר הטעון עשן נרגילות. אנשי הכפר, שרובם לא עזבו מעולם את הוואדי, מתייחסים לזרים בפתיחות ובחמימות מפתיעות. מוחמד, גם הוא מקורב לשייח', דווקא ראה עולם: חצי שנה הוא למד אנגלית בעיר הבירה צנעא. עזיבת הכפר וּויתור על הגנת השבט נחשבים כאן לצעד נועז. ואכן, החיים בצנעא נועזים בהשוואה לחיי הכפר. "אסור לגברים לדבר ברחוב עם אשה", מספר מוחמד, "הן מכוסות לגמרי, ולא תמיד אתה בטוח מול מי אתה עומד. רק בחושך אפשר לנסות לדבר איתן. עם קצת מזל, היא תזרוק לך בלילה הבא פתק עם כמה מלות שירה, בלי שאיש יראה. אך אם אין לך מזל, יתפוס אותך שוטר ויגלח את השיער שלך בצורת X. זה קרה לבן דודי, ומרוב בושה הוא לא יצא במשך חודש מהבית". למוחמד אשה צעירה בת 14, שנשארת בדרך כלל בבית. אפילו בכפר שלו, הזוג נמנע מלטייל יחד בין בתי החומר; בגלל הגיל הצעיר של שניהם, מישהו עלול לחשוב שהם עדיין לא נשואים ולגרום להם ולמשפחתם לבעיות.

אנחנו נפרדים מהאורחים, וכבר יעקב מתחיל להתגעגע: "אני לא רוצה לחיות פה יותר. אני לא מתגעגע למדינה, לא לנופים ולא לבתים; אבל חסרים לי החברים. המוסלמים כאן הם חלק ממשפחתנו. תראה לי מקום אחד בארץ, שבו אתה יכול ליהנות משלווה כזאת, לשבת עם חברים במשך שעות על כמה עלי גאת ונרגילה, ולא לדאוג מה יביא המחר".

.

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *