חוקרים עלו על זה כבר מזמן (באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, ליתר דיוק) – לכל אחד מאיתנו יש בועה מסביבו, בועה דמיונית שמסמנת את התחום הפרטי שלו, התחום הפיזי שבו הוא מרגיש נוח כל עוד לא חודרים אליו ללא הזמנה. זה הגיוני ואפילו פרקטי. אלא שבכל תרבות, ואפילו בכל תת־תרבות, לבועה הזאת יש נפח שונה, וזהו פתח לצרות. נכון, העניין מורכב – וטרם דיברנו על ההבדלים בין גברים לנשים, בין צעירים למבוגרים ובין אזור לאזור באותה המדינה – אבל בסופו של דבר, ההמלצה היא אחת: תנו לאדם שאיתו אתם משוחחים לקבוע את המרחק ביניכם והתאימו את עצמכם אליו, גם אם פירושו של דבר שהאף שלכם כמעט נוגע בשלו או שעליכם לצעוק כדי שישמע אתכם. להלן המרחק שאנשים ממדינות מסוימות ירצו לשמור מכם בעת שתנהלו עימם שיחה ידידותית: מרחק נגיעה: גברים ערבים מרחק לחיצת יד חמה: רוב תושבי מדינות אמריקה הדרומית, רוב תושבי מדינות אפריקה, יוונים, תורכים, איטלקים, צרפתים, ספרדים, רוסים ואמריקאים (שחורים והיספנים) מרחק לחיצת יד מרוחקת: נורווגים, פינים, שוודים, הולנדים, סקוטים, יפנים, הודים, פקיסטנים ואמריקאים (לבנים) מרחק גדול מכדי לגעת: גרמנים ובריטים |
שמור מרחק
לכל אחד מאיתנו יש בועה מסביבו, שאסור לחדור אליה בלי הסכמה, אבל מה לעשות שתחומי המרחב האישי משתנים מתרבות לתרבות? |
Array
(
)