תפריט עמוד

שמורות בקניה – אריה על סף אוהלי

שמורות בקניה – אריה  על סף אוהלי

את השמורות הידועות של דרום קניה - מסאי מארה, אמבוסלי וצאבו - מגלים כל פעם מחדש. בקמפינג, למשל, מוקפים כל הזמן בטבע, והחיות נמצאות סביב המחנה. לפעמים, הן גם בתוכו

אל הסוואנה האפריקאית הגעתי לראשונה אחרי שהשתחררתי מהצבא. רציתי לראות את המישורים המשתרעים משמורת מסאי מארה (Masai Mara National Reserve), משמורות בעלי החיים החשובות והמרשימות בקניה, ועד לפארק הלאומי סרנגטי שבטנזניה. המישורים הם אותם מישורים, רק גבול מדיני מחלק את ארץ המסאים בין שתי המדינות. ישראלים בתקופה ההיא לא הורשו לעבור לסרנגטי שבטנזניה, כך שנשארתי במישורי המסאי מארה. הגעתי לשמורה לבד, בניתי אוהל ליד נהר החול ומנגד עמד ג'ירף וצפה בי. גם אז שטפו העדרים את המישורים, ובלילה שמעתי מעבר ליריעת האוהל הדקה שאגות של אריה, נהמות וקולות אחרים שעוד לא הכרתי. הייתי המאושר באדם.

אל מסאי מארה מגיעים בדרך כלל מניירובי בירת קניה (בטיולים המאורגנים מקדישים לשמורה המפורסמת יומיים-שלושה, כשיא מסכם לסוף הטיול, ואז מגיעים אליה מימת נקורו). הדרך מניירובי יורדת אל הבקע המזרח אפריקאי ועוברת בין שרידי יער גשם וצמחי חלבלוב ענק שנראים מעידן אחר. לבסוף היא מגיעה למישור רחב ידיים ובו עדרי בקר נהוגים בידי מסאים, בני השבט המקומי. בין ראשי הבקר נראות זברות, אנטילופות וג'ירפות, ובכל זאת, חיות הבר שאך לפני שנים מעטות נראו בהמוניהן לאורך הדרך הראשית למסאי מארה הולכות ונעלמות, ובין שטחי המרעה צצה חקלאות של דגנים.

ברדלסים בשמורת מסאי מארה | צילום: ג'ון דייל

כביש אספלט מוליך עד עיר המסאים נארוק (Narok), שם צפויה ההתנפלות הראשונית של מוכרי מזכרות. רובם מוסיפים למרכולתם מלים בעברית כמו "הכל בזול". בעבר היתה נארוק לא יותר מכפר מסאי גדול עם כמה דוכנים עלובים, תחנת דלק אחת ופנצ'רייה. היום זו עיר של ממש, עם בנקים, ממגורות חיטה, מפעלים קטנים ובתי מלון. למטייל הממוצע אין מה לעשות בה חוץ מאשר לחלץ את רגליו, לשתות תה קנייתי עם הרבה חלב וסוכר, לאכול סמבוסק מקומי, לתדלק (זהו המקום האחרון לתדלוק עד לשמורה) ולהתכונן למאה קילומטר של דרך עפר קופצנית, שמובילה לאחר שעה-שעתיים אל השמורה.

מסאי מארה: בראשית ברא אלוהים
הגענו למסאי מארה שבדרום מערב קניה, מחבלי הארץ האחרונים בעולם שנשארו כמעט כמו בימי בראשית. כ-1,500 קילומטר רבוע של כרי דשא ועצים ירוקי עד, מישורים לא נגועים ואוכלוסייה של חיות בר, הגדולה ביותר בשמורות של קניה. כאן אפשר לפגוש את "חמשת הגדולים": אריה, נמר, פיל, קרנף ותאו. מקור הכינוי הוא בתקופה הקולוניאליסטית, כאשר הציד היה ספורט פופולרי וחמשת בעלי החיים הללו נחשבו למסוכנים ביותר – וגם לנחשקים ביותר – עבור הציידים.

גבולה המערבי של השמורה הוא מתלול אולואולולו (Oloololo), המטפס מאזור ביצתי וקשה למעבר לעבר רמת סיריה (Siria). הגשמים הופכים את חלקה המערבי של השמורה למשטחים של בוץ דביק ובלתי עביר, ולכן רוב הסיורים בה נערכים בחלקה המזרחי, שם הדרכים טובות יחסית. הגבול הדרומי חופף את הגבול המדיני עם טנזניה, אך מבחינת חיות הבר אין כל חציצה בין מישורי מסאי מארה בקניה לבין מישורי סרנגטי בטנזניה. עדרי גנו, זברות, פילים, תאואים ואנטילופות מקיימים מסלול נדידה מעגלי בין שתי השמורות הללו באין מפריע.

מי שמגיע בתקופת הנדידה, בחודשים יולי-אוגוסט, זוכה למראות עוצרי נשימה: מאות אלפי גנו וזברות מגיעים בעקבות העשב הצומח. מראה של עשרות פילים החוצים נהר ומעקב מקרוב אחר ההתנהגויות המרתקות בין חברי העדר – דבר לא ישווה לזה. זה גם מקום בטוח לתצפית באריות; אין מטייל שלא זכה להתקרב אל להקת אריות, ובני מזל מצליחים לצפות גם בברדלס ובנמר. באוקטובר שבות החיות דרומה, לסרנגטי, אז הרושם שמשאירה בך מסאי מארה עז פחות.

אחד המקומות המרתקים הוא נהר המארה, שמוליך מי שטפונות חומים ומרווה את השמורה. שם אפשר לראות את תניני המארה, גדולים ומרשימים, מחכים בסבלנות לימי הנדידה, שבהם חוצים עדרים עצומים את המים. עדרי גנו וזברות שמגיעים לשפת המים אינם מעזים בתחילה לזנק למים, אך בעלי החיים שבאים אחריהם מגבירים את הלחץ ודוחפים את הראשונים לעבר הנהר – והם נאלצים לחצות את הזרם. אז מתקיפים התנינים. כמה זברות, ובמיוחד גנו, משלמים את מחיר החצייה. ככל שנמשכת הנדידה, התנינים תוקפניים פחות, גם בשל כמויות הבשר הזמינות לאורך הנהר, כתוצאה מטביעת גנו במים.

עדר ג'ירפות בשקיעה בשמורת מסאי מארה | צילום: פרנק סטובר

למרות השנים הרבות שבהן אני נוסע בדרכי מסאי מארה, דברים חדשים ומעניינים מפתיעים אותי כל פעם מחדש. השטח העצום, ריח הסוואנה, הזריחות והשקיעות המופלאות וגלגל החיים נותנים לי הרגשה של בר מזל. איני יכול לשכוח את הפעם הראשונה שבה צפיתי בברדלס היוצא לציד צבי תומסון. הריצה המאומצת של הברדלס, ענן האבק בתפיסת הצבי וכל ההתרחשות גרמו לכל מי שהיה ברכב להתרגשות ולמתח, כאילו הם עצמם משתתפים במרדף.

את חוויות הספארי במזרח אפריקה, ובמסאי מארה בפרט, אפשר לחוות בשתי דרכים: טיול לודג'ים או טיול קמפינג. לודג'ים הם מלונות יפים ברמה גבוהה המשולבים בטבע, שמהם יוצאים המטיילים לשעתיים-שלוש של נסיעת ספארי עם נהג צמוד, ולפעמים גם מדריך, וחוזרים לארוחות ולחדרים הנוחים, לבריכה ולמנוחה. בדרך כלל יש בהם בונוס – הם ממוקמים ליד מאגר מים או שפת נהר, ובערב אפשר לצפות בבעלי חיים שונים המגיעים לשתות מים.

בתנאי קמפינג הסיפור שונה לחלוטין – כל הזמן מוקפים בטבע, ישנים באוהלים, אוכלים סביב המדורה ושותפים בהכנת האוכל והכל בתנאי שדה. הקמפינג אינו מגודר וחיות הבר נמצאות סביב המחנה ואפילו בתוכו. בלילה, אפילו יציאה לשירותים מפחידה קצת, כי מי יודע מה פוגשים בדרך. הנהג והטבח הם בדרך כלל בני שבט הקיקויו, ואנשי המאהל הם לרוב מסאים, וזו הזדמנות מצוינת למפגש והיכרות עם תושבי קניה, קשר שחסר בלודג'ים המעונבים. אם ברצונכם להתנסות בחוויית הקמפינג ולו פעם אחת – מסאי מארה היא השמורה המתאימה לעשות זאת.

אמבוסלי: זהירות, בבון רעב
ממזרח למסאי מארה, גם כן בקרבת הגבול עם טנזניה, נמצא הפארק הלאומי אמבוסלי (Amboseli National Park), כ-165 קילומטר מדרום לניירובי. באמבוסלי שוכנים פחות בעלי חיים והתפאורה שונה. נופי הפארק מרהיבים, והוא שוכן למרגלותיו של הקילימנג'רו (Kilimanjaro), ההר הגבוה ביותר באפריקה (יש לזכור כי ההר נמצא מעבר לגבול בטנזניה, ואין אפשרות להגיע אליו מתוך הפארק).

גודל הפארק כ-390 קילומטר רבוע, הוא יבש יותר מהמסאי מארה וענני אבק מיתמרים מאחורי כלי הרכב החולפים בו. כל החלק המערבי של הפארק נראה כמישור מדברי הבוהק ביובש, ותופעת המיראז', הדומה לפטה מורגנה, אופיינית מאוד למקום. תוך כדי נסיעה בפארק מבחינים בכלי רכב, בפילים ובג'ירפות הנראים כהולכים על פני מים של אגם אינסופי. ככל שמתקדמים, "נסוגים" המים ומתגלה יבשה לבנה ולוהטת – קרקעיתה של ימת אמבוסלי היבשה על פי רוב, שזוכה להתמלא במים רק בשנים גשומות במיוחד.

זברות באמבוסלי. ברקע מתנוססת פסגת הקילימנג'רו | צילום: ליז ליידן

כאן אפשר לחזות בעדרי פילים החוצים את מישורי העשב ומגיעים אל הביצות בלב המדבר שבשמורה, הנוצרות כתוצאה ממי תהום שמקורם בהפשרת שלגים בקילימנג'רו. התצפית נעשית מגבעה קטנה המתנוססת מעל למקווה המים הירוק, והעלייה הרגלית לנקודה היא קצרה ולא קשה. מהנקודה הזאת צפינו בנחש פיתון ענקי ליד המים שעסק בבליעת צבי תומסון צעיר.

מלבד פילים, חי בשמורה הקרנף המצוי (שעל אף שמו, הוא כמעט נכחד), וגם תאואים, אריות, אנטילופות, גנו, ברדלסים, ג'ירפות ובבונים. המון בבונים. באותו טיול ראשון בקניה הגענו לאמבוסלי בלי הרבה ניסיון, ותוך כדי ארוחת בוקר תמימה בצל עץ שדוף, הופיע בבון סקרן שבא לבדוק מה בתפריט. אחריו הגיעו עוד שלושה, ועוד עשרה, ועוד, ותוך דקות היינו מוקפים בלהקה של חמישים בבונים נרגשים. זרקנו לעברם פרוסת לחם בודדת, "שיעזבו אותנו בשקט", חשבנו. אבל הם טעמו, ראו כי טוב, והחליטו לקחת בכוח. הכל. המפגש הסתיים בשני אנשים מבוהלים נעולים ברכב, ומולם חבורת בבונים שקורעת לגזרים, מפוררת, חומסת, ארוחת בוקר קטנה אחת.

צאבו מזרח: מלחמת חורמה בציידים
הפארק המזרחי ביותר על גבולה הדרומי של קניה הוא הפארק הלאומי צאבו (Tsavo National Park). אל פארק צאבו נוסעים הנופשים במומבסה (Mombasa), ששמורת מסאי מארה רחוקה מדי עבורם. בנסיעה אליו מכיוון אמבוסלי עוברים דרך שפך הבזלת הארוך בעולם – שפך היאטה (Yatta) – שבו הלבה זרמה על פני השטח לאורך 290 קילומטר. האירוע התרחש רק לפני כמה דורות, ובפי המקומיים נקרא המקום שטאני (Shetani), שמשמעותו בסוואהילית דומה לעברית: "נהר השטן". כאן תוכלו לרדת מהרכב, לטייל קצת בין סלעי הלבה הטריים, לשמוע את המים הזורמים מתחת ללבה ולראות חזזיות וצמחים בשרניים ויפים, שמנסים לטפס על הלבה הטרייה.

פארק צאבו הוא הגדול ביותר בקניה: שטחו משתרע על פני יותר מעשרים אלף קילומטר רבוע, כמעט כגודלה של ישראל. בשל גודלו העצום, מחולק הפארק לשניים – צאבו מזרח וצאבו מערב.

צאבו מזרח זוכה רק במבקרים מעטים, שכן רוב שטחו סגור בשל המלחמה בציידים ובמבריחים סומליים. החלק הצפוני, כשני שלישים מצאבו מזרח, הוא כה רחוק ממרכזי המבקרים והפיקוח, עד שציידים בלתי חוקיים צדים בו כמעט ללא חשש, מה שהביא לכך שאוכלוסיית הקרנפים כמעט שנכחדה כאן בעשרות השנים האחרונות. בתגובה הכריזו פקחי השמורה על מלחמת חורמה בציידים, וקרבות באש חיה התנהלו ברחבי הפארק. צייד שנתפס "על חם" נורה בשטח ללא רחמים.

חלקו הדרומי של צאבו מזרח פתוח לקהל, אך רק בודדים מגיעים לכאן, וחבל. נוף הגבעות הרך, הקרקע האדומה ומאגרי המים הקטנים, שעדרי פילים נעים ביניהם, מכוסים בבוץ אדום, וזברות ואנטילופות חיות סביבם, יוצרים מראות מרהיבים בזכות שילוב הצבעים המיוחד.

צאבו מערב: ריקוד של היפופוטמים
פארק צאבו מערב, החלק המטויל יותר בפארק צאבו, הוא שמורה מדברית מרהיבה ביופייה. צבע האדמה האדום, הנוצר בשל כמות הברזל הגדולה שבה, גורם לכל להיראות אדמדם – זברות, פילים וגם תיירים שבגדיהם הופכים אדומים במקצת. סלעי ציפחה בולטים בשטח ומרכזים סביבם בעלי חיים כמו צבאי סלעים, נמרים, שפני סלע ועיט שחור. בעצי הבאובב הענקיים של הפארק ניכרים חורים גדולים במרכז הגזע, מעשה חטיהם של פילים רעבים.

אל בור המים הגדול שנמצא בלודג' קילגוני (Kilaguni) מגיעות שיירות של זברות, תאואים, פילים וצבאים, כמו בתורנות, לאורך כל היום והלילה. למרפסת התצפית מגיעים גם מינים רבים של ציפורי קניה – זרזירים מפוארים בכחול מתכתי, ציפורי הקלאו בעלי המקור הגדול שמבקשות מזון ממרחק נגיעה וחסידות המרבו הענקיות, המחכות לשיירי המטבח. בבונים וגונונים קופצים לשולחן וחוטפים מכל הבא ליד, וגחנים ארוכי זנב, סנאי קרקע, שפני סלע, נמיות ותנים מתרוצצים סביב ומשלימים את התפאורה. בשעות הלילה, זוכים המבקרים לעתים גם לביקור של גירית הדבש, צבועים נקודים ומפוספסים או להק אריות, וההתרגשות סביב גדולה.

פילים בפארק הלאומי צאבו | צילום: מרקוס זיידל

מעיינות מְזימָה (Mzima Springs) הצלולים, שיוצרים בריכת מים ענקית, הם האטרקציה העיקרית בשמורה. הטיול במקום הוא רגלי, כשקופי גונון ובבונים מלווים את הבאים על צמרות העצים ובין השבילים. כשהגעתי למזימה עם חברים לפני שנים רבות, היה זה לאחר ימים רבים ללא רחצה אמיתית. כשראינו את המים הצלולים והשלווים כל כך, לא התאפקנו וזינקנו בקפיצת ראש למים הקרים. לפתע ראינו שלט עץ קטן. התקרבנו בשחייה וקפאנו. על השלט כתוב: זהירות, לא להתקרב לשפת המים, תנינים אוכלי אדם. מבוהלים שחינו החוצה. כשנגענו לשפת הבריכה ראינו את המפלצת הקדמונית על הגדה ממול.

מסוכנים לא פחות מהתנינים הם ההיפופוטמים (למרות היותם צמחוניים), הנחשבים לגולת הכותרת של מעיינות מזימה. מתוך מצפה תת מימי קטן עם זכוכיות עבות אפשר לראותם שוחים גם מתחת למים, בתנועות ריקוד מפתיעות בקלילותן, כשהם מלווים בלהקות דגי בינית המנקים ללא הרף את עורם. במזימה אפשר לצפות גם בעופות מים ובהן הנחשון המפואר, שנכחד בישראל עם ייבוש החולה. את שפע המים ממעיינות מזימה מזרימים בצינורות אל עיר החוף מומבסה, ועדיין נשאר מספיק כדי למלא את אפיק נחל צאבו.

גם בור השתייה בלודג' נגוליה (Ngulia) יפה להפליא. הלודג' עצמו בנוי על סלעי ציפחה ומלא בפעילות חיות מסביב. בולט בהן חרדון הקשת בענן בעל צבעי הכתום-כחול העזים. בלודג' יש תצפית קבועה על נמרים, שבה קושרים חלקי עז לעץ המואר מול מרפסת התצפית ומחכים לנמר שמגיע בערב. בניגוד למסאי מארה או לסמבורו, בפארק צאבו הענקי קשה למדריכי התיירים ולמבקרים למצוא את החיות המפוזרות בשטח. זו הסיבה שלא נראה שם את המראה המוכר של עשרות כלי רכב המקיפים ברדלס נפחד, והפארק נשמר יותר לחיות הבר ולאותם מטיילים בודדים שאוהבים נוף מדברי קסום.

טיולים לקניה כאן

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האי הכי צפוף בעולם

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות