תפריט עמוד

שירת החולות – המדבר המערבי של מצרים

שירת החולות – המדבר המערבי של מצרים

המדבר המערבי תופס כשני שלישים משטחה של מצרים. זהו חבל ארץ ענק וקשה מאוד, שבמשך עשרות שנים לא ירד בו גשם, ולמרות זאת הוא משובץ בנאות מדבר מרהיבות וירוקות ומתגוררים בו אנשים חמים ומסבירי פנים. דנצ'ו ארנון פורס כאן את ייחודו של המדבר המערבי, את הקסם שלו, ממנו אפשר להסיק על קסמי המדבר במקומות אחרים, ומפרט את המאפיינים של הנאות השונות.

ֿ

אינני מכיר אנשים המגיבים למדבר בשוויון נפש; יש ששונאים אותו, יש שאוהבים אותו. לאוהבי המדבר לא אכפת להיטלטל בדרכים קשות, לישון בשק שינה ולאכול הרבה חול ואבק. בתמורה, הם מקבלים מרחבים אינסופיים שבהם מרגישים קרבה אמיתית ליישות שחלק מכנים אותה "אלוהים" ואחרים – "חיק הטבע".
מה יש למדבר להציע? קודם כל, נקיון. האנשים המעטים החיים במדבר הם בדרך כלל עניים, ולכן כמות האשפה שהם צוברים מועטת. היובש וקרינת השמש ממילא הופכים כל שריד אורגני לאבק הנישא ברוח. מדבר אמיתי סטרילי יותר מבית חולים מודרני, ואחד התענוגות הגדולים הוא לנסוע מאות קילומטרים בלי לראות עיתונים ישנים, בקבוקים, פחיות משקה ויריעות פלסטיק זרוקים לצד הדרך.
בגלל הריחוק, הבדידות והעוני משמרים אנשי המדבר את תרבותם המסורתית. לפיכך, אפשר לפגוש במדבר תרבויות שדומה כי פסו מן העולם. אמנם, רק מעט שרידים ארכיאולוגיים מסתתרים בחולות המדבר, אבל לעמוד מול שרידים קדומים בשממה, אפילו הם דלים, נראה לי מרגש יותר מלעמוד מול הפרתנון באתונה.
המדבר אינו מונוטוני, כפי שחושבים רבים. המטייל בו מגלה תצורות נוף מדהימות, המשתנות ומתחדשות ללא הרף. מי שמוכן לעזוב את כלי הרכב וללכת ברגל, כשעיניו נעוצות באדמה, יגלה את הנפלאות הזואולוגיות, הבוטניות, הגיאולוגיות והארכיאולוגיות, שמציע המדבר גם במקומות שנראים מרחוק חדגוניים וחסרי חיים. והעיקר: המדבר מסתורי ומספק אינספור חידות מרתקות. עבורי, חידה אחת שווה יותר ממאה תופעות המוסברות על ידי המלומדים. קרוב אלינו מצוי המדבר המערבי של מצרים. אוצרותיו  נרמסים בשנים האחרונות תחת שרשראות הבולדוזרים של הפיתוח; תהליך ההופך גם את הכפרים הנידחים ביותר לחלק מהכפר הגלובלי.


המדברי ביותר

300 קילומטרים מפרידים בין הפירמידות של גיזה לבין נאות בַּחָרִייָה, הצפוניות שבנאות המדבר המערבי והקרובות ביותר לים ("בחר", בערבית); 300 קילומטרים של הכביש המשעמם ביותר שאני מכיר. משני צידיו, עד לאופק, משתרע מישור אינסופי חרוך בשמש, מנוקד בערימות פסולת שהשאירו הסוללים. מחלון המכונית רואים אלפי עמודי חשמל וטלפון, המושכים חוטים מאופק לאופק. אבל הנסיעה הארוכה והמונוטונית הזאת רק מגבירה את הדרמטיות שבמפגש הראשון עם המדבר ועם נאות המדבר המשובצות בו.
המדבר המערבי של מצרים הוא, לדעתי, המדבר "הכי מדברי" בעולם. הוא הגדול במדבריות שבין חוג הסרטן לחוג הגדי, אלה המשתרעים מצפון אפריקה דרך סיני, חצי האי ערב, עיראק ועד מרכז אסיה. הוא מהווה שני שלישים משטחה של מצרים. הוא גם מדבר יבש ביותר, ובמשך שנים רבות לא ידע אף טיפת גשם. ובכל זאת, הוא מנוקד בנאות מדבר ירוקות ושופעות מים.
מה שמייחד את המדבר המערבי הם השקעים העצומים הפזורים בו, שבעה בסך הכל (יש גם כמה שקעים קטנים). שקע פָאיוּם, שבו נמצאות נאות פאיום, הוא הקרוב מכולם לעמק הנילוס ומהווה חלק ממצרים המרכזית. שקע קָטָארָה, הצפוני ביותר, הוא השקע החרב היחיד, ואין בו מקורות מים. חמשת השקעים הנוספים מהווים את הנאות הגדולות של המדבר המערבי.
בנאות סִיוָוה, הידועות שבהן, חי שבט סיווי. יש לו תרבות ושפה מיוחדת, המכונה סיווית. בשנים האחרונות נסלל אמנם כביש מסיווה לבחרייה, אך ישראלים אינם יכולים לנסוע בו. הגישה לנאות המדבר בחרייה, פָרָאפְרָה, דַחְלָה וחַרְגָה קלה יותר. ביקור בהן הוא מסע מרתק של כ־1,200 קילומטרים מקהיר עד לוקסור.


אוצרות

נוסעים בכביש ישר שצולל פתאום בתלילות על גבי מצוק, המשתרע עד לאופק. בתחתית המצוק כתמי ירק; ולאחר שש שעות של נסיעה בנוף צהוב לחלוטין, הירוק הוא תאווה לעיניים. המפגש עם שקע בחרייה מעלה את החידה הראשונה: כיצד נוצרו השקעים העצומים האלה?
כמו לכל החידות הגיאולוגיות, גם לזו יש שלל תשובות. לפי התיאוריה המקובלת ביותר, מי הגשמים שירדו באפריקה המשוונית זרמו במשך אלפי שנים לאורך אלפי קילומטרים באקוויפר ענק המשתפל צפונה, לכיוון הים, ופרצו מסדקים שבקרקעית השקעים בשפיעה אַרְטֶזית (כתוצאה מלחץ בין שתי שכבות בלתי חדירות למים). התיאוריה מניחה שבעידנים גיאולוגיים קדומים היתה שפיעת המים רבה יותר, וכי הם עלו וסחפו את החומר סביבם ויצרו מכתשים; בדומה להיווצרות מכתש בעת פיצוץ צינור תת־קרקעי.
בנאות המדבר יש מעיינות רבים ובארות ארטזיות, שחלקן נחפרו בעת העתיקה. בחלק מהנביעות, אלה הפורצות מעומק רב, יש מים חמים; לעיתים הם חמים עד כדי כך שאפשר לשלוק בהם ביצה. נאות המדבר אמנם אינן מזמנות פינוקים רבים למטיילים, אבל בכל אחת יש לפחות מעיין אחד חמים ונעים, שאפשר להתרחץ בו. טבילה במעיין, בצל דקלים גבוהי צמרת, מפצה על המקלחת הלא מספקת שמציעים האכסניה או המלון. בלילה, נוסף לכך גם נופך רומנטי.

הנסיעה מגיזה לבחרייה עברה עלי ועל הגיאולוג יענק'לה קולטון בנמנום. אפילו הנהג חתר באספלט השחור בעיניים עצומות למחצה. "עצור, עצור", צעק פתאום יענקל'ה. הנהג לחץ בבהלה על הבלמים והמכונית עצרה בחריקה. הבטנו אליו בשאלה: מה יש לעצור כאן, בלב מישור משעמם, זרוע אבנים?
גררנו את רגלינו בעקבות הגיאולוג, ובתמהון נוכחנו כי לא היו אלה סתם אבנים, אלא גזעים מאובנים, קשים וכבדים. "עצים מאובנים שהתברזלו", הסביר יענק'לה, "תחמוצות ברזל הרוו את הגזעים, התמצקו וקיבלו את צורת העץ". אפשר היה לראות בבירור את צורת גזעי העץ המסוקסים, ענפים ואפילו איצטרובלים: קטעי יערות מברזל. אחר כך למדתי, ששרידי יערות אלה נפוצים בכל המדבר המערבי. גם בבית קברות בדווי שביקרתי היו הקברים מסומנים בגזעים מבורזלים כאלה.
בין בחרייה לפראפרה שוב עצרנו. הפעם הצעיד אותנו יענק'לה להר קטן, שניצב ליד הדרך. רק כשהתקרבנו התברר שהוא זיהה את ג'בל רסס, שפירוש שמו בעברית: "הר קריסטל". כולו עשוי מגבישי קוורציט גדולים, נוצצים בשמש, הנמכרים תמורת הון בחנויות בארצות מערביות.
סמוך לפראפרה משתרע המדבר הלבן עד לאופק. זהו אחד מאתרי הנוף המדהימים בעולם ומקור שמחה לכל גיאולוג. על המשטח הישר בולטים צוקים וסלעים לבנים כשלג במיני צורות מוזרות, היוצרות יחד גן פסלים עצום ומלא דמיון, המזכיר נוף קרחונים באנטארקטיקה. בין הפסלים הלבנים מפוזרים מיליוני פיריטים זעירים, שחורים – התגבשויות של תחמוצת־ברזל, הנראות כמאובנים משונים.
בשנת 1991 ביקרתי במדבר הלבן. פתאום קדרו השמים, וירד גשם זלעפות. היה זה הגשם הראשון שירד כאן זה 15 שנים. לאחר שפסק, היה המדבר רחוץ, מבריק ונוצץ. הפסלים הצחורים בלטו על רקע העננים הכהים, וקשת נאה הוסיפה גוונים לנוף. כשהגענו לפראפרה, ראינו נערים עומדים נרגשים בגשם. זו היתה הפעם הראשונה שחזו בתופעת טבע זו. הוריהם נהנו פחות: הגשמים גרמו נזקים כבדים לבתי הבוץ ולציוד הביתי שבסככות המחופות בענפי דקל.
חוויה גיאולוגית מדהימה מזומנת לנוסעים בכביש שבין חרגה לאַסְיוּט (איזור זה מסוכן היום למעבר, משום שקיצונים מוסלמים תוקפים שם תיירים) עד ואדי אל־באטיחה (עמק האבטיחים). זהו עמק גדול ושטוח, מכוסה בתצורות ענקיות ועגולות, הנראות כאבטיחים כהים המונחים על חול לבן. חלק מהם נבקעו לשניים. וזו עוד תעלומה שהגיאולוגים מתקשים להסבירה.


ים החולות

בין פראפרה לדחלה עוברת הדרך בשולי ים החולות הגדול; שטח דיונות עצום, המשתרע עד לוב. זהו שטח החולות הגדול בעולם, ואחד האזורים האחרונים על פני כדור הארץ שעדיין לא נבדק ביסודיות על ידי חוקרים ומטיילים. יש שם רק חולות.
באחד הטיולים נקלענו לאיזור בעת סופת חול. הכל היה צהוב, ורק אור קלוש חדר דרך ענני החול. היציאה מהרכב היתה בלתי אפשרית, ואף בתוכו סערו גרגירי חול וחדרו לכל פתחי הגוף. אפשר היה לראות את הדיונות נוסעות: נחשי חול התפתלו בשוליהן, וכל דיונה נגרעה אט אט מצד הרוח והצטברה שוב מצידה השני. כך מתקדמות דיונות ענקיות, שגובהן עשרות מטרים, חמישה עד עשרה מטרים בשנה, ואינן מבחינות בבתים ובמטעים העומדים בדרכן.
בחרגה ראינו מטעי דקלים, חלקם מכוסים לחלוטין בחול. בשולי הדיונות נראו לעיתים אמירי עצים מציצים מהחול ופורשים כפות כמו לעזרה. ראינו גם בתים שכוסו בחול, ויושביהם נאלצו להוסיף להם קומה שנייה ושלישית, לאחר שהקומות התחתונות נקברו. באמצע הכביש לדחלה נצבה דיונה ענקית כזאת. הכביש נעלם בהר הצהוב, וגם עמודי הטלפון נעלמו בתוכו והופיעו שוב מצידו השני. נאלצנו, כמובן, להקיף את הדיונה.
ים החולות התפרסם כבר בעת העתיקה. ההיסטוריון היווני הרודוטוס סיפר במאה החמישית לפני הספירה זכרונות על כַּמְבּוּזִי, בנו של כורש מלך פרס, שכבש את מצרים במאה השישית, וניסה להגיע עם צבאו מתֵבַּי (לוקסור) לסיווה. אך סערת חול קברה את צבאו, ואלפי חיילים על ציודם נעלמו לנצח. מאז ניסו הרפתקנים רבים לחפש את הצבא במדבר, והדיונות קברו את רובם. הרפתקנים אחרים ניסו לחפש את זרזורה, נווה־מדבר אגדי, מין אלדורדו של המדבר המערבי, אך גם אתר זה מעולם לא נמצא.
החוקר האירופאי הראשון בעת החדשה, שחדר בראש משלחת לים החולות, היה גרמני בשם גיאורג רולף. הדבר היה בשנת 1874. בשלב כלשהו לא נותרו בידי אנשי המשלחת מים, ורק גשם פתאומי, נדיר מאוד, הציל את חייהם. בעקבות רולף הגיעו תיירים וחוקרים רבים, ומספרם גדל כשנוצרו המכוניות הראשונות בעלות הנעה קדמית.
אלה שביקרו בדיונות מספרים על גושי זכוכית ענקיים, שמקורם אינו ידוע; על שירת החולות – מין המיה חזקה הנשמעת בלילות שקטים. החוקרים משערים כי מקור ההמיה הוא חיכוכם של גרגירי החול אלה באלה בעת תנועתם. תושבי האיזור בטוחים, לעומת זאת, כי ההמיה היא שירת הג'ינים (שדים), החיים בחולות.
בדיווחו על מסעו בין הדיונות סיפר רולף, כי אנשיו פגשו שלושה גברים שחורי עור שברחו מעבדות בבחרייה וניסו להגיע לסיווה, אל החופש. ברשותם היה רק נאד מים ריק, והם גססו בצמא. אנשי רולף ציידו אותם במים ובמזון ונפרדו מהם לשלום. למחרת עם שחר החל כלבו של רולף לנבוח. אנשי המשלחת תפסו את נשקם וחיכו לתוקפים. באופק הופיעו שתי דמויות, זקן כבן שבעים נשען על ילד כבן עשר, ושניהם גררו את רגליהם בקושי. אחרי ששתו,  אכלו והתחממו ליד המדורה, סיפרו השניים כי הם חוזרים ממֶכָּה לבֶּנְגָזִי שבלוב. שנה תמימה ארכה הדרך למכה, ותשעה חודשים הם כבר בדרך חזרה. יום קודם לכן, הוסיפו השניים, הם פגשו שלושה שחורים ששדדו מהם את כל רכושם, מים אוכל ומעט כסף, והותירו אותם למות במדבר. "כך החלו השחורים את חיי החופש שלהם", ציין רולף.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code