תפריט עמוד

שימור ערים – רואים אנשים

שימור ערים – רואים אנשים

ונציה, צנעה, פאריס, ירושלים-השאלה המרכזית בשימור ערים היא תמיד אותה שאלה איך לשמר את המורשת התרבותית העולמית, בלי לאלץ את התושבים לחיות במוזיאון. ראיון עם האדריכל גיורא סולר, מנהל הפרויקטים של מכון גטי לשימור.

"קרן גטי, שאחד מגופיה הוא מכון גטי לשימור, הקימה מוזיאון לאמנות ולארכיאולוגיה הלניסטית ורומית במאליבו, סמוך ללוס אנג'לס. המוזיאון, המכיל את האוספים של פול גטי, המיליונר שמכספו הוקמה הקרן, הוא שחזור של וילה רומית שנחפרה בהרקלנאום (ארקוליני), שליד פומפי שבאיטליה. זו נחשבת לווילה הרומית היפה בעולם, עם חצרות פנימיות, ברכות ופסלים. כשהחפירות בהרקלנאום נמשכו, גילו הארכיאולוגים כי הבנייה במאליבו לא היתה מדויקת".
הסיפור מדגים היטב את מה שנחשב היום על ידי מומחי שימור כ"לא תעשה". שימור של בניינים, אתרים וערים אינו שיחזור, מסביר האדריכל גיורא סולר. הסכנה היא, שהמשחזרים יתנו למראהו של מבנה הרוס או עיר שהתמוטטה פרשנות שאינה נכונה. היומרה לבנות וילה רומית, למשל, הפכה למעשה למימוש פנטסיה של חוקרים בני המאה ה־20 על וילה רומית. זו אולי דוגמה קיצונית ולא מייצגת, שכן ההעתק הלא מדויק הוקם במרחק אלפי קילומטרים מהמקור; אבל הדילמה הזאת לגבי שיחזור ושימור וההבדלים ביניהם עוברת כחוט השני בכל ההיסטוריה של השימור.
דעותיו של סולר על שימור ערים מעניינות לא רק משום שהוא מומחה בתחום, אלא גם בשל עמדתו הבכירה במכון גטי לשימור. המכון, העוסק במורשת התרבותית הבנויה, עומד להיכנס לשותפות בשימור המורשת עם הבנק העולמי. סולר, כנציג גטי, יהיה במקרים רבים האדם הקובע אילו ערים ואתרים ישומרו כנכסי צאן ברזל של התרבות.

סירתו של תזאוס
"אנשים שימרו בתקופות קדומות, למרות שלא קראו לזה שימור", מספר סולר. המקדשים היווניים, למשל, שומרו על ידי הקהילה שטיפלה בהם ותחזקה אותם. בספרות היוונית מתוארים מקדשים מעץ שעמדו על תילם במשך מאות שנים, לאחר שקורותיהם הוחלפו מדי זמן. תהליך האחזקה הזה מכונה היום פעולת שימור.
אבל גם היוונים התלבטו בשאלות פילוסופיות שקל לקשור אותן לשימור. "בכתבים פילוסופיים יווניים אפשר למצוא דיון שלם על שימור סירתו של תזאוס, שנלחם במינוטאור שבמבוך. כל פעם שנרקב לוח בסירה, החליפו אותו. אחרי מאות שנים הוחלפו כל הלוחות. האם זו עדיין סירתו של תזאוס? האם צריך להמשיך לשמר אותה?"
אבל חלפו אלפי שנים עד שהתחיל הדיון על השימור במתכונתו הנוכחית. הדבר היה, אומר סולר, במאה ה־19 באנגליה, בצרפת ובאיטליה. "היסטוריון אנגלי של ארכיטקטורה ואמנות בשם ג'ון ראסקין (RUSSKIN) טען שיש לשמר את המורשת ההיסטורית למען הזיכרון. אדריכלות, הדברים שאנו רואים, כתב ראסקין, משמרת את הזיכרון באופן הטוב ביותר. עם זאת, הוא טען, אסור לנו לשחזר בניין שהגיע לידינו כחורבה, משום שיש לשמר גם את שיני הזמן. בכך הוא ביטא את הקונפליקט העומד בבסיס בעיית השימור עד היום.
"באותה תקופה, ברבע האחרון של המאה שעברה, הכריז אדריכל צרפתי בשם וִיאוֹלָה לָדוּק שיש לשחזר בניינים ברוח התקופה שבה נבנו. העיר קרקסון שבדרום צרפת היא פרי תפיסה זו, הסותרת את עמדתו של ראסקין. לדוק שיחזר בקרקסון ביצורים שלמים של עיר מימי־הביניים. תיירים נוסעים לשם כדי לבקר בעיר ימי־ביניימית ואינם יודעים שהיא נבנתה במאה ה־19 על שרידים מימי־הביניים.
"תפיסות השימור התפתחו במהלך העשורים, למרות שגרסאות שונות של הקונפליקט בין שימור לשיחזור שבו ועלו. משנות השלושים של המאה ה־20 נכתבו אמנות בעניין האתיקה של השימור. מסמכים אלה לא התוו חוקים, הם ניסחו מה מותר ומה אסור, אך בלי להכתיב מדיניות ברורה ובלי לספק פתרונות טכניים".
אחת האמנות החשובות היא "אמנת ונציה" מ־1964 שהיתה תוצאה של נסיונות השחזור של מה שנהרס במלחמת העולם השנייה. היא קבעה עקרונית שאסור לשחזר, אבל מותר להחזיר חלקים שנפלו, אם יודעים בוודאות מוחלטת את מקומם המקורי. התפתחות נוספת היתה כתיבתה של "אמנה לערים היסטוריות". "האמנה", אומר סולר, "אומרת שאין ערך לשימור אם אינו משפר את תנאי המחיה של האנשים בעיר ההיסטורית".

האתגר העירוני
"יש תפיסות לפיהן ערים מתפתחות אורגנית, אם נותנים להן", אני אומרת לסולר, "ושימורם של מבנים מתפוררים מונע פיתוח".
סולר מחייך: "ערים הן האתגר הגדול ביותר למשמרים. יש בהן שלל אתרים וסוגים שונים של משתמשים. למשל, מקומות תפילה המוגדרים בחלק מהמקרים כעתיקות. אבל אי־אפשר להגיד למתפללים בכנסייה, שאסור להם לדרוך על הרצפה, או לשנות את צבע הקירות ולשים תמונה חדשה. הכנסייה הגיעה אלינו במצב טוב כי אנשים השתמשו בה, אילו היו מפסיקים להשתמש בה במאה החמישית, היא היתה היום חורבה".
לכן צריך להקשיב לתושבים המתגוררים בעיר. "אי־אפשר להגיד לאנשים שגרים בעיר עתיקה שאסור להם לתקן תקרה דולפת בלי ייעוץ מומחה, ושאסור להם לבנות שירותים כי זה יקלקל את חזות הבניין". כשהמדיניות של המשמרים היתה כזו, אומר סולר, התושבים הזניחו בכוונה או מחוסר אמצעים את הנכסים, עד שאלה נהרסו כליל.
אבל גם כשבאים לקראת התושבים, עלולות התוצאות להיות בעייתיות. תוכנית השימור של המושבה הגרמנית בירושלים, למשל, איפשרה לתושבים לבנות קומות נוספות מעל בניינים שתוכננו להיות בני קומה אחת. כתוצאה מכך, קיבלו הבניינים פרופורציות מוזרות. "אפשר אולי למנוע שגיאות כאלה, אם מצליחים לשכנע את התושבים במטרות המשמרים. המצב האופטימלי הוא, שהם ירגישו שהרעיון לשמר הוא שלהם".
השינויים בתפיסת השימור בעשורים האחרונים, טוען סולר, נובעים משימור עירוני. "אי־אפשר לקחת אמנות בינלאומיות העוסקות בארמון מימי־הביניים באירופה ולהשליך את הכתוב בהן על עיר שלמה ולומר לתושבים שרק מי שמקבל את התכתיבים רשאי להישאר, ואילו על האחרים ללכת".
הערך החשוב ביותר של עיר הוא העובדה שהיא חיה. "ברגע שעיר מתה, נעלם אחד הערכים הכי חשובים שלה. עיר היסטורית, שהוציאו ממנה את כל התושבים והפכו אותה לעיר של תיירים ואמנים, מאבדת את האותנטיות שלה". והאותנטיות, לפי סולר, אינה קשורה בהכרח לאורח חיים מסורתי. "צריך לאפשר לאנשים המתגוררים בעיר היסטורית לחיות בתנאי ההווה, בלי להפוך את הבניינים הישנים לתפאורה בלבד".

גם לתושבים מגיע
עכו העתיקה היא אחת הדוגמאות לבעיות העולות משימורן של ערים היסטוריות. התוכנית לשימור עכו נראתה מצוינת על הנייר. בצוות התכנון היו אדריכל, סוציולוגית, אנשי שימור ותיירות, יועצים לתחבורה, לתשתיות, לזבל, לתאורה, למה לא. אבל תוכנית לחוד ומימוש לחוד. בעכו ממשיכים הבתים להתפורר, ושום דבר לא השתנה בחיי היומיום. השאלה היא, מה מנע מהתוכנית לצאת מהכוח אל הפועל? 
מתברר שבעכו צצו בעיות רבות מספור. אמנם, שימרו את החאן והחומה ובנו מלון ואפילו הכניסו את צינורות המים והחשמל מתחת לריצוף, אבל חיי היומיום של התושבים לא השתפרו. "כשאומרים לתושבים שחינה של העיר הוא בבתים העותמאניים ולכן אסור להרוס תקרות או להכניס תריסים מאלומיניום – למרות שכל תריס אחר דורש ליד הים תחזוקה מתמדת – אין סיכוי שמשהו יעבוד. כשהעירייה אינה מרגישה שפרויקט השימור שלה, כשהתושבים אינם מאמינים לעירייה, כשראש העירייה יהודי ורוב התושבים ערבים, כשהרבה מאוד בתים הם של עמידר ולזו לא ממש אכפת מהשימור – הפרויקט בלתי אפשרי, גם אם התכנון גאוני".
נצרת היא אולי דוגמה הפוכה. לפי סולר, היה התכנון שם פחות טוב מזה של עכו, "אבל תושבי העיר אוהבים את ראש העיר ומשתפים פעולה. הנכסים ברובם פרטיים ולכן לדיירים יש אינטרס לשפר אותם. הצלחת הפרויקט ניכרת מיד ברחוב". 
ומי אמר שכשמצליחים אין בעיות. אחד הפרויקטים המוצלחים ביותר של שימור עירוני היא ברוז', עיר קטנה בבלגיה. בגלל השימור המוצלח מוצפת העיר היפה בכל כך הרבה תיירים, עד שבמהלך עונת התיירות לא ניתן לחיות בה. המצב בלתי נסבל עד כדי כך שתושבים ארגנו תנועת מחאה שסיסמתה: תנו לחיות בברוז'.
לפעמים מתקשים פרויקטים מוצלחים לעמוד במבחן הזמן. שימורה של צפת העתיקה נראה בזמנו כהצלחה. הרבה אמנים עברו להתגורר בה בשנות השישים לצד האוכלוסיה המקומית, אבל בשנות השמונים הם עזבו ובמקומם עברו להתגורר בעיר חרדים. לאלה, נושאי השימור אינם חשובים. השאלה, כמובן, אם צפת תצליח לשמור על עצמה.
לפעמים יש התנגשות של ממש בין שאיפות התושבים למטרות המשמרים. בצנעה שבתימן רוצים התושבים בנייני בלוקים חדשים במקום בנייני החומר היפהפיים, העתיקים והמתפוררים. "מה שצריך", אומר סולר, "הוא לשכנע את התושבים לשמר את העיר. אבל צריך לזכור שהם, מבחינתם, צודקים. הבתים שלהם דורשים תחזוקה מתמדת ויקרה. אם יש גורמים בתימן ומחוץ לה שחושבים כי צנעה היא נכס צאן ברזל של האנושות, וכי יש לשמר אותה, עליהם לספק לתושבים שאינם מעוניינים להתגורר בה פתרונות חלופיים. כלומר, לבנות להם בתים איכותיים במקום אחר. אבל אז עולה כמובן השאלה, מי יהיה מוכן לחיות בבתים שדורשים כל הזמן תחזוקה?"

לא לפגוע ביופי
סולר אופטימי. למרות שהוא מודע לקשיי שימורה של עיר היסטורית, הוא שמספר הפרויקטים המוצלחים גדול יותר ממספר הלא מוצלחים. אחד הפרויקטים החשובים ביותר של מכון גטי לשימור הוא העיר דג'ינה (DJENNE) שבמאלי. דג'ינה, שנוסדה במאה התשיעית לספירה, שוכנת על גדתו של נהר הבאני (BANI) ונחשבת לאחת הערים העתיקות במערב אפריקה. היא נכללת ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו, והמראה המיוחד שלה נובע מכך שהיא בנויה ברובה מבתי חומר בני שתי קומות (ראה, "מסע אחר" 64). 
"תושבי דג'ינה יודעים שכדאי להם להתכונן לכסף שיזרים אליהם הבנק העולמי המעורב בפרויקט. החלטנו להציע להם תוכנית מיתאר, שתאפשר להם לשפר את תנאי חייהם בלי לפגוע ביופיה המיוחד של העיר. צריך לעזור גם בתכנון התשתית, וצריך לחשוב מה יקרה כשהעיר תתפתח ויבואו התיירים. נראה לי שבמקרה של דג'ינה הפיתוח מגדיר את פעולות השימור".
אבל לא כל פרויקט של שימור עירוני הוא גלובלי ויסודי עד כדי כך. בדרך כלל, מתמקדים ברחוב אחד או ברובע. בפאריס ובאמסטרדם שומרו רובעים בהצלחה רבה. מכון גטי היה מעורב בשימור רחוב בעיר העתיקה של קיטו, בירת אקוודור. לפעמים משמרים רק אתר בתוך עיר. "אחד הדברים החשובים בתהליך שימור", אומר סולר, "הוא להתאים אתרים לפונקציות חדשות. אחת הדוגמאות היא התאמת תחנות רכבת ישנות לשימושים חדשים. מוזיאון ד'אורסיי שבפאריס הוא דוגמה מצוינת לכך".

מורשת יחסית
בעיני סולר, קשה לדבר על פרויקט שימור שנכשל. "אם יש תכנון, יש הצלחה כמעט בטוחה. כישלון הוא תוצאה של חוסר תכנון או של תכנון לקוי". ונציה, לדבריו, היא כישלון מבחינת השימור, משום שלא נעשה שם שום תכנון ממשי. "העיר סתומה בתיירים, והעומס האנושי מגביר את הבליה. מרבית התושבים נאלצו לעזוב את ונציה בגלל הצפיפות ויוקר המחיה".
ונציה סובלת אמנם מהעדרה של תוכנית מיתאר, אבל אף אחד לא העלה על דעתו להרוס את פיאצה סן מרקו ולבנות במקומה גרסה של כלבו שלום. טרוניות רבות הושמעו בעבר על הריסת גימנסיה הרצליה שבמקומה מתנשא רב־הקומות המכוער. תל־אביב היא כישלון יחסי מבחינת שימור. בהדרגה חוסלו בה רוב המונומנטים החשובים, ואילו האחרים, כמו קבוצת הבניינים הגדולה יחסית שנבנתה בסגנון הבאוהאוס, לא שומרה כראוי. רק בשנים האחרונות מתחילה תנועה לשימור הבניינים הללו. 
תל־אביב אינה היחידה. גם בחדרה אבדו אתרים חשובים. "חדרה", אומר סולר, "הרסה את עצמה. בחדרה של ילדותי היו בתים נפלאים. הבונים היו אנשי העלייה הראשונה, שנסעו למסעות באירופה בשנות העשרים והשלושים, וכשחזרו בנו את בתי החלומות שלהם. אחר כך הרסו אותם אחד אחד". לאחרונה החלו בשיפוץ חוות חפציבה בחדרה, לאחר שיותר מדי שנים הניחו לה ליהרס. אבל אפשר גם אחרת. בראש־פינה, למשל, היתה מודעות גבוהה יותר. רחוב המייסדים שופץ, הוכנה תוכנית־אב, ויש עקרונות ברורים לגבי מה מותר ומה אסור.
"לפני כמה שנים", מספר סולר, "נשאלתי בראיון בגלי צה"ל, למה כאדריכל החלטתי דווקא לשמר. עניתי שיותר קל להתעסק עם אבנים מאשר עם אנשים. היום אני יודע שאנחנו לא משמרים אבנים; אנחנו משמרים את מעשיהם של בני אדם עבור בני אדם. אם זה לא בשביל אנשים, אין סיבה לשמר".
סולר סבור שיש מעט מאוד אתרים בעלי ערך תרבותי מוחלט, כמו שבעת פלאי תבל. "ההחלטה מה לשמר נעשית לרוב על פי ערכים בינלאומיים, לאומיים ומקומיים, שנקבעים על ידי אנשים במקום מסוים ובזמן מסוים". מורשת תרבותית, אם כן, היא דבר יחסי. האמנה לשימור המורשת העולמית, הקובעת שמה שנתפס כמורשת עולמית הוא אובייקט שאם ילך לאיבוד ייחשב הדבר כהפסד לאנושות, מעידה על היחסיות הזו יותר מכל. כל מדינה שחתמה על האמנה רשאית לבקש להכליל ברשימה אתרים שנמצאים בתחומה. "ועדת המורשת העולמית קיימת 25 שנה, ואין לי ספק שחלק מ־500 האתרים שנכללו ברשימה בעבר לא היו נכללים בה היום".
וגם תפיסת השימור משתנה. היום, אומר סולר, כבר לא מדברים על העיר כקולקציה של אתרים או כמקום; היום מדברים על שימור רוח הדברים תוך התחשבות ברוח ההווה. "עם זאת, החלום הוא לשמר את העיר כפי שהיתה. אבל מה לעשות, זה פוגע בדברים אחרים".
"כלומר", תהיתי, "אחרי הכל, האבנים חשובות למשמרים יותר מהאנשים?"
"הרצון העז לשמר את הדברים העתיקים הוא המוביל. לא הייתי מאפשר לעשות מגרש חנייה בעיר העתיקה בירושלים או לבנות מעלית חיצונית לארמון הורדוס. תמיד יש להציב קווים אדומים, גם אם יודעים שזה יחסי, ושבזמנים אחרים יהיו קווים אדומים אחרים".

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code